איש המים והאש

המכונית השחורה והמבהיקה ירדה מהכביש לשביל עפר צדדי. הנסיעה החלקה חסרת הטלטולים שעברה עליו בחמש השעות האחרונות הפכה לקפצוצים קלים.
הוא הביט מהחלון רק כדי לגלות שוב שכוסה מבחוץ ושאין באפשרותו לראות יותר מפיסת שמיים.
לבושו כלל מכנסי גי'נס פשוטים וחולצת טריקו לבנה עם צווארון רך.בתיק שהונח לצידו, היו עוד כמה חבילות בגדים פשוטות, זוג נעליים נוסף וכובע חום פשוט.הוא עבר על תכולתו של התיק הזה פעמיים במהלך הנסיעה, רק משעמום.
היו גם כמה בגדים תחתונים, ומסרק.
הנהג במושב מלפנים המשיך לנהוג בשתיקה, מופרד מהמושב האחורי בזכוכית עבה וכהה. הוא לא הצליח לראות את פניו כשנסעו ודפיקותיו על הזכוכית בניסיון לפתוח שיחה לא נשאו פרי.
במשך רוב הנסיעה הוא ניסה להזכר מה קרה אתמול.
אחרי כמעט שש שעות נסיעה, גופו כבר כאב מהישיבה הלא נוחה. הוא התכופף קדימה במטרה לדפוק שוב על הזכוכית ולהציע לנהג לעצור לכמה דקות הפסקה, אבל לפי שהספיק לעשות זאת, הבחין שהמכונית מאיטה.
הוא חזר לשבת, מוודא שהתיק שלידו סגור, והמכונית נעצרה.
הוא שמע את הנהג פותח את דלתו, יוצא החוצה וטורק את הדלת אחריו. כמה שניות עברו והדלת שלצידו נפתחה.
הוא הביט החוצה בחשש מה.
לאחר שעיניו התרגלו לאור השמש החזק, ראה מדבר גדול משתרע מולו.
חול צהבהב ודק התפרש לכל עבר, נשבר מדי פעם על ידי שיח עקשני במיוחד שבצבץ החוצה.
אלה לא היו דיונות. זה גם לא היה למעשה מדבר אמיתי. אילו היה זוכר מהו מדבר, היה יודע שהמדבר היה חם הרבה יותר. זה היה פשוט שטח שאיש לא טיפל בו, וכל מה שגדל מסביב היו מעט שיחים שוטים ואבק.
מולו התמשך שביל עפר כבוש למחצה, עלים קוצניים פורצים מתוכו פה ושם.
בקצה השביל, הרוח המאובקת מסתירה אותו מעט, היה עמוד ברזל שחור, בגובה אדם בערך, ובמרכזו עיגול אדום.
הנהג פנה אליו. "צא."
הוא לקח את התיק בידו, יצא מחוץ למכונית, מאפשר לנהג לסגור את הדלת.
הנהג פסע מספר פסיעות, נעליו המצוחצחות חורקות על החול, ונכנס למושבו בקידמת המכונית השחורה.
לאחר שניה הורד חלון הדלת והוא הסתכל עליו, עיניו מבצבצות מעל משקפי השמש היקרים שלו, ואמר "לך לעמוד ותלחץ על העיגול האדום."
החלון נסגר בזמזום, והמכונית החלה לנוע משם, מתרחקת במהירות והופכת לנקודה קטנה יותר ויותר עד שלבסוף כל מה שנשאר ממנה היה ענן אבק קטן, שירד לאט לאט למטה עד שחזר להיות חלק מהאדמה.
הוא הרים את התיק בידו השמאלית, מניף אותו מעבר לכתפו, והחל ללכת לאורך השביל הצר. מסביב היתה דממה. רק קול האבנים הקטנות שנמחצו תחת נעליו נשמע, חורק בשקט ובקצב אחיד.
כעבור מספר דקות מצא את עצמו עומד מול העמוד השחור.
עוביו היה בערך כעובי זרוע אדם, ובמרכזו, מול הבטן, היה כפתור אדום, בולט החוצה, גודלו כאגרוף בערך. מעליו, הפך העמוד למחורר לאורך מסוים, ופניו החלקים הפכו למעין רשת קשיחה.
שיכבה דקה דקדקה של אבק נחה על הצבע האדום. הוא ניגב אותה בעדינות ולחץ.
דבר לא קרה, והוא לחץ שוב, חזק יותר, עד שנשמע קול "טק" חלוש.
"שלום." נשמע קול עמוק וחמים מאחורי הרשת המתכתית. "ברוך הבא לכפר. ברגעים הקרובים נסביר לך את מצבך, ואת חייך במקום זה. אם ברצונך לשמוע הודעה זו שוב מאוחר יותר לחץ על הכפתור האדום הגדול."
הוא הוריד את תיקו לארץ בחבטה, והקשיב.
"המקום בו אתה נמצא נקרא נובאש. זהו אזור גדול ולא מיושב בצפונה של יבשת אפריקה. אם תסתכל מסביב תראה מרחוק את גגותיהם של מספר בקתות. אלו הם הגגות של כמה מהבקתות בכפר היחיד באיזור.שם יהא ביתך."
באופק הצליח להבחין מעבר לענני האבק בכמה גגות משופעים עשויים קש ועצים.
"כפר זה הוקם בשבילך, ובשביל חולים כמוך. 'במה אני חולה?' אתה בוודאי שואל. ובכן, לפני מספר שנים החל להתפרץ חיידק חדש בקרב האוכולוסיה. שמו מלזיוס-מנזיוסוס סי. חיידק זה יוצר, לרוע מזלנו, ע"י מדינה עוינת לנו, ועקב חוסר שמירה שלהם, חלה דליפה והוא החל לפגוע באנשים רבים. חיידק זה גורם לשיכחה מסיבית של הנפגע, לעיתים מעורר הזיות וזכרונות שווא. הדבר נוצר עקב פגיעה עמוקה בחלקים מסוימים במוח האנושי וניתוק של אחוז גבוה מאוד מהקשרים הבין-נוירוניים באיזורי זיכרון נרחבים. לצערנו, עדיין לא נמצאה תרופה למלזיוס-מנזיוסוס סי, אך המאמצים בעיצומם.אנו נאלצים לבודד את המקרים שנמצאים באחד משלושים וחמשה כפרים כמו זה שהינך רואה כעת. אנו תקווה שבזמן הקרוב נוכל למצוא דרך לעצור את התפשטות המחלה, ולהחזיר אותך אלינו."
הוא תהה בליבו איך נראים המקומות בהם נמצאים אנשים רגילים. הוא לא זכר.
"בכפר תמצא חברים רבים שיוכלו לעזור לך להתאקלם. כמו שתראה הבקתות נבנו במעגלים. תוכל לבחור לך בקתה ולהתיישב בה, או לחילופין להצטרף לאדם או קבוצה בבקתה אחרת. אנו ממליצים להצטרף לקבוצה כדי ללמוד את דרכי ההתנהגות בכפר, וכדי שתהיה לך כתף תומכת ברגעים הראשונים, שיכולים להיות קשים מעט.
לשירותך,בכפר קיימת באר מים, וניתן לגדל בעלי חיים שונים ולהשתמש בהם. כמו כן אתה מוזמן לגדל ירקות ופירות, וכמו שתראה גם חיי חברה תוססים מחכים לך.
לאחר שנים שבהם הבידוד כלל גם בדידות, שיטת הכפרים המבודדים מבטיחה את קיומה של חברה משגשגת ומאושרת על ידי החולים עצמם. אנו מקווים שתמצא את מקומך בין שאר החולים."
הוא תהה איזה פירות ניתן לגדל במזג אוויר שכזה.
"ובכן, ברוך הבא לכפר מס' 22.ראה בו את ביתך. ברחבי הכפר פזורים עמודים וכפתורים כאלה ליד מכשירים ומקומות מרכזיים. אם תגלה ששכחת מה הם, לחץ על הכפתור ותקבל הסבר קצר. אתה מוזמן להצטרף אלינו."
הוא הרים את תיקו.
"לפני שתלך, עליך לקבל שם." אמר העמוד.
הוא הסתובב אליו.
"בודאי שמת לב," המשיך העמוד "שאינך זוכר את שמך. כדי למנוע בעיות, כל אזרח חדש בכפר מקבל שם קצר וקל לזכירה, לקבלת שמך לחץ עך הכפתור הירוק בתחתית העמוד. לשמיעת הודעה זו שוב, לחץ על הכפתור האדום. אנו מברכים אותך, שוב, בדרך צלחה וברפואה קרובה ושלמה."
הוא הסתכל למטה. מכוסה מעט ע"י חול, ראה כפתור ירקרק קטן. הוא התכופף ולחץ עליו.
"שמך הוא." אמר העמוד ואז נשמע רחש קל למשך מספר שניות.
לבסוף נשמע קול אישה אומר "בי."
עוד זמזום קצרצר נשמע הכל נדם.
בשקט, ללא קול כמעט, נשף את האוויר מריאותיו, עוצם את עיניו ופותח אותם לגלות שהוא אינו חולם.
מבולבל ועצור, הסתובב בי לעבר הכפר, והחל ללכת.

היו חמש נקודות שמירה שהיה עליו להימנע מהן בעת הפריצה.
אחת היתה על גגו של הבניין מעבר לרחוב, שם צפה שומר על הרחוב והגג. השניה היתה בכניסה הראשית, שני שומרים חמושים באלות ורובים אוטומטיים.השלישית היתה בלובי הכניסה לקומה השביעית, הרביעית במרתף הכספות ועוד אחת על הגג.
מלבד זאת היו שני פטרולים שעברו באופן קבוע בכל הקומות.על פי התזמון שלו מצפיה במעליות במהלך השבוע האחרון, הם עשו כל קומה בערך בשתי דקות, מה שאמר שבתוספת התעכבות קלה אצל השומרים במרתף ובלובי, הוא היה יכול לצאת מהנחה שהם עושים את כל הבניין בחצי שעה עד ארבעים דקות בערך.
באופן אירוני, מנקודות השמירה היה עליו להיזהר בעיקר כשיצא החוצה. הוא החליט לצאת מהחלון בצד שאינו נצפה ע"י הנקודה הראשונה,
למרות האורות מן הנהר, מקווה שיספיק להחליק על החבל מספיק מהר בלי שישימו אליו לב.
המפה שהוא היה צריך היתה אמנם בדרך כלל בקומה השביעית, אך הלילה אחד ממשתפי הפעולה של המחתרת בתוך הבניין, הוציא אותה, צילם אותה והשאיר את העותק בחדר מכונות הצילום של הקומה השמינית, כך שהוא אמור לא לפגוש אף שומר, אלא אם כן יתעכב באותה קומה מעל חצי שעה, מה שנראה בלתי סביר. החבר שלהם לא היה מסוגל להביא להם את המסמכים. הבדיקות שעברו עובדים גם בעת יציאתם היו קפדניות.
הוא שכב ב 12 השעות האחרונות מתחת לקופסאות קרטון ריקות שנזרקו באחד החדרים הריקים בקומה השניה.בצהרים נכנס עם תעודה המזהה אותו כג'וי בינבורק והצליח לעבור את השומרים בכניסה כך שלא זיהו את פניו שהיו מאופרות.
כעת, לאחר שהבנין כבר התרוקן כל מה שהיה עליו לעשות היה לצאת, לעלות במדרגות החירום לקומה השמינית, לקחת את העותק ולעוף משם.עם זאת, היה עליו להתחשב בגלאי החום שהיו בפתחי כל הדלתות, בגלאי הכובד שהיו על המדרגות ובגלאי הנפח שהיו בכל הקומות… בלגן שלם.
הוא הסיט את הקרטונים מעל גופו בדממה, והתרומם מהריצפה. לא היה מה לחשוש כעת. שום גלאי ואמצעי אזעקה לא הותקן מתחת לקומה הרביעית, מלבד גלאי נפח מיושנים שלא כיסו את כל האזורים והגלאים שהיו בקומה השניה, בכל אופן, היו מקולקלים כבר ארבעה ימים בכל האגף המזרחי, תודות לעזרה סמויה של טכנאי אוהד המחתרת.
הוא נע בשקט לכיוון הדלת המובילה למדרגות החירום.
ברוב בניני הממשל היו פשוט מאוד גלאי חום מרחביים, שהזעיקו את השומרים בכל פעם שבה גוף פולט חום שהיה יותר גדול מחתול נמצא באיזשהו מקום בקומה.הסניף הספיציפי הזה, היה מהלא מתוקצבים שבהם, ולכן, עד לפברואר בשנה הבאה, כאשר עוגת התקציבים תחולק מחדש בין הסניפים, החליטו לשים בו גלאי חום נקודתיים בלבד בדלתות. מסתבר שגלאי חום נקודתי עולה פחות מחמישה אחוז מגלאי חום מרחבי.זו הסיבה שהוא בחר בבניין הזה דווקא.
הוא הוציא מכיסו מראת וואקום, שנועדה להסתיר את חום גופו מהגלאי והניח אותה בזהירות מול הגלאי שהונח מעל דלת היציאה.
כאשר וידא שהמראה מונחת במקום ומחוזקת כראוי, פתח את הדלת בשקט ויצא החוצה.
הוא החל לעלות במדרגות מקפיד לדרוך רק בשלושת הסנטימטרים הצדדים של כל מדרגה כדי להמנע מהפעלת אחד מגלאי המשקל שהושתלו באופן אקראי בחלק מהן.
לבסוף הגיע לקומה השמינית והשתופף, מחכה.
לאחר כמעט עשרים דקות שמע את הפטרול עובר בקומה. הוא חיכה מספר דקות עד שיעלמו, והחליט להיכנס.
עוד מראת וואקום הוצבה מול גלאי החום שמעל הדלת והוא נכנס פנימה.
למרות שחדר הצילום היה רק שלושה מטרים מימינו, היה עליו ללכת מסביב לאורך מסלול באורך כמעט עשרים מטרים, כדי להמנע מהיכנסות לטווח הגילוי של כל גלאי הנפח שהותקנו מסביב. הוא קיווה שתרשים הצבת הגלאים שהועבר למחתרת היה נכון. הוא השאיר את הדלת פתוחה, לכל מקרה.
כאשר הגיע לחדר הצילום הביט בשעונו. זה לקח כמעט שבע דקות. הוא הוסיף להן את שתי הדקות שחיכה אחרי שיצא הפטרול. נותרו לו כעשרים דקות לצאת. בחדר הצילום לא היו שום גלאים. הוא לא נחשב ע"י אחראי האבטחה כאיזור שיש בו סיכון. הוא ניגש את מכונה הצילום האמצעית, והרים אותה מעט. מתחתיה חיכו לו שלושה עמודים של תרשימים.במהירות קיפל אותם , הכניס לתוך בגדיו והחל להתקדם שוב, בדרך הארוכה לכיוון הדלת.נשארו לו מעל עשר דקות כאשר הגיע אליה. הוא הוריד את מראת הוואקום בזהירות, והחל לרדת המדרגות.
כאשר הגיע לקומה השניה, החל לפרק גם את מראת הוואקום השניה.
"מי שם?" שמע לפתע קול מתחתיו.
בהבנה של רגע קלט שיש נקודת בדיקה שישית. או אולי פטרול מבחוץ.
הוא תלש את המראה, וזרועו הפעילה את גלאי החום. צליל מחריש אזניים של אזעקה פרץ לפתע מכל הקומות.
"עצור שם!" צעק אליו השומר מלמטה.
לא היה לו זמן לחשוב. הוא זינק מעל המעקה, נופל מגובה שתי הקומות היישר על השומר שלמטה. הוא הרגיש את הגוף תחתיו מרפד את נפילתו, ושמע קול מחליא של עצם הפוגעת בבטון. השומר שתחתיו נאנק.
הוא קם במהירות, מישש לרגע את בגדיו לוודא שהתרשימים עדיין שם, ורץ משם בכל כוחו, ידו הימנית עדיין מחזיקה את המראה שנופצה בנפילה.

הכפר אכן היה בנוי במעגלים.
במרכזו היתה רחבה עגולה גדולה, כמעט ומיושרת, מלבד סלעים שהופיעו מתוכה פה ושם.
הבקתות עצמן היו שונות זו מזו בגודלן ובצורתן. חלקן היו קטנות, בגודל שבו ששה-שבעה אנשים היו יכולים להקיף את  הקירות אם יצרו שרשרת בעזרת ידיהם ואילו חלקן היו גדולות עד כדי כך שיכלו להכיל שלוש או ארבע בקתות קטנות כחדרים בתוכן.
הגגות היו לעיתים פשוטים ושטוחים, לעיתים נוטים על צידם ולפעמים גם חרוטיים או כיפתיים, אבל כולם היו עשוייים מאותם  קליפות עץ, זרדים ועשבים ארוכים ויבשים.
הדלתות והחלונות היו למעשה פתחים מכוסים בוילונות ארוכים שהורכבו מעלים גדולים, חלקם כבר יבשים וסדוקים.
לעיתים היה ניתן לראות בחזיתות הבקתות פרח אחד או שניים, ומאחור או בין בקתה לבקתה היו ערוגות קטנות שבהן גדלו דברים שבי לא הצליח לזהות.
הרחובות, אם ניתן לקרוא כך לשבילים המתעגלים, לא היו עמוסים בשעת הצהרים הזו, יתכן שעקב החום ששרר בחוץ. מדי פעם ראה בי אחד מהתושבים עובר. הם לבשו בגדים דומים מאוד לשלו, אם כי קרועים ומלוכלכים מעט יותר. חלקם כבר ויתרו על הבגדים הללו ולבשו בגדים שהיו עשויים איכשהו מאותם קליפות עצים שמהן היו עשויות הבקתות.
בחור גבוה ומוצק גוף ניגש אליו והושיט את ידו. "אני סו. נעים מאוד."
בי לחץ את ידו. "גם לי. בי."
"אני מבין שאתה חדש." אמר לו סו. "ברוך הבא. אתה מוזמן לבחור בקתה."
בי שתק מעט, חושב כיצד להגיב.
"תודה." אמר לבסוף.
אדם מבוגר ואפור שיער, כרס קטנה מבצבצת מעל רגליו ניגש גם הוא אליו. "אני פי." אמר.
בי לחץ את ידו. "שלום פי."
אחד, אחד, בשקט ובעדינות ניגשו אליו האנשים שעברו לידו, לוחצים את ידו בחום ומאפשרים לו להמשיך וללכת מבולבל בין הבקתות.הוא פגש את גי, ואת מי, נא, ואת הו… לכולם שמות קצרים ופשוטים שהוגרלו על ידי המנגנון שבתוך העמוד השחור בכניסה.
נראה היה שהם מורגלים כבר בדרך שבה מקבלים שכן חדש. הם דיברו אליו בשקט, ללא דחיפות, משתדלים לא להבהיל או להלחיץ אותו יותר מדי, יודעים שבבוא היום יזכו כבר להכיר אותו לעומק ומנסים פשוט לשדר לו באופן רך ואמיתי, שהוא רצוי ומוזמן. הם זכרו את ההרגשה שלהם כאשר הגיעו לכפר, חסרי עבר.בי הסתובב עוד הלוך ושוב בכפר. עובר בעיניו שוב ושוב על הבקתות. לבסוף התיישב על האדמה ובכה מעט בלי להשמיע קול, מרים מדי פעם את עיניו לעבר עובר אורח נוסף שנעצר לידו, לחץ את ידו בלי קול והניח יד מבינה על כתפו לפני שהמשיך.
לבסוף נפתחה הדלת בבקתה שממול מקום מושבו, וגבר חסון בשנות הארבעים לחייו נעמד בפתח מולו.
"אין סיבה שתשאר שם בחוץ. יש לנו כאן מקום, זו בקתה גדולה. אתה מוזמן להשאר אצלנו עד שתחליט ללכת, אם תרצה." אמר.
בי קם ומחה את לחיו בידיים מאובקות.
"לי קוראים טוט." אמר הגבר והושיט את ידו. "בוא. תיכנס."
"בי." אמר בי והשתרך לתוך הבקתה. טוט סגר את הדלת אחריו.

זו היתה אחת מהבקתות הגדולות יותר.במרכז החדר בערה מדורה קטנה. בי היה יכול לראות שיש עוד שני חדרים קטנים יותר שמופרדים היו מהחדר שאליו נכנס.על הרצפה ממולו ישבה ועסקה במשהו שנראה דומה לסריגה בחורה דקה ושברירית עם שיער שחור שהבהיק באש. לא רחוק ממנה ישב וגילף בעץ בחור צעיר ובלונדיני, פלג גופו העליון חשוף והוא מזיע ממאמץ.
טוט הושיב את בי ליד הקיר. "אל תשען," אמר לו "הקירות לא תמיד מחזיקים משקל אדם."
בי התיישב וטוט ניגש ופינת החדר הסמוך והביא לו כוס מגולפת בעץ ובתוכה מעט מים.
בי לקח אותה בידו. "תודה." אמר וקירב את הכוס לשפתיו.
טוט חיכה בסבלנות עד שסיים את הכוס, ולקח אותה מידיו.
"החדר הזה," הוא הצביע לחדר ממנו הביא את הכוס "זה המטבח שלנו."
בי הסתכל עליו מבולבל מעט. "מטבח?"
"זה המקום בו אנו מכינים את האוכל שלנו." אמר טוט. בי הבחין בבחורה הדקה מרימה את עיניה ומסתכלת עליו, ואז חוזרת לסריגתה.
"הבנתי." אמר בי.
טוט כרע והסתכל עליו. "אני מציע שתלך לישון מעט." אמר.
"אני לא עייף." אמר בי.
"אני יודע." אמר טוט "אף אחד לא מרגיש עיף כאשר הוא מגיע לכאן, אבל אתה זקוק לשינה הזו בכל זאת. כולנו היינו זקוקים כשהגענו. חלקנו נרדמנו בלי שליטה בבת אחת. יכול להיות שהגוף פשוט מנסה לברוח מההלם הראשוני. אחרי שתישן מעט תרגיש הרבה יותר טוב. פחות… " הוא חשב מעט "פחות מעורפל."
בי הנהן בראשו. הוא הרגיש נורא. חסר עבר, לא יודע מאיפה הגיע ואיך וקולט לאט לאט שכאן יבלה תקופה ארוכה בלי לדעת על עצמו דבר.האם הוא היה אמור לזכור מה זה "מטבח"? הוא תהה.
הוא היה אסיר תודה לטוט ולכל מי שפגש על הגישה העדינה כלפיו.
הוא קלט לפתע שהוא ודאי נראה נורא.
ובהבנה יותר מפחידה קלט שאינו זוכר כלל כיצד הוא נראה.
"איך אני נראה?" שאל בשקט את טוט.
טוט קם ניגש למטבח וחזר עם לוח חלק ומבריק.הוא התכופף אליו שוב והציב את הלוח החלק מול פניו.
בי הביט וראה את פניו מביטות בו. "זה אני?" שאל.
"כן." אמר טוט.
בי הסתכל עליו. "איך קוראים לדבר הזה?" שאל "יש לזה שם?"
"אנחנו לא יודעים." אמר טוט. "כולם כאן קוראים לזה פשוט לוח. עוד לא הגיע מישהו שזוכר את השם."
"אני מבין." אמר בי.
"למעשה, " אמר טוט "רק לפני חודשיים אחד התושבים מהצד השני של הכפר, מיק, סיפר לנו שלחדר שמכינים בו אוכל קוראים מטבח."
בי חייך, עדיין דומע מעט.
טוט הרים את ידו לכיוון החדר הנוסף  "אולי כדאי שתלך לישון." אמר.

הוא ישב במרתף הבית, מנורה חשופה מעל לראשו.
יומיים עברו מאז הפריצה לבניין הממשל הצפוני ועדיין הרגיש כאבים לפעמים באיזור האגן כאשר ביצע תנועות חדות.
הוא שטח שוב את התרשימים על הארגז מולו מנסה להפוך את הקווים הדקים לתוואי שטח דימיוני בתוך ראשו.
"אני עדיין לא מאמין שעשית את זה." אמר הבחור ארוך השיער שישב מולו.
"אז תאמין." אצבעו עברה אחרי אחד הקווים, מסמנת בראשו את צד ההר.
ארוך השיער הוציא סיגריה דקה ומקומטת מכיסו. "איך הם נותנים לך לעשות את זה?" אמר.
"עובדה."
"כל בנאדם נורמלי עושה הכל בשביל לא להגיע למקומות האלה."
"אהא."
"ואתה מנסה להגיע לשם בכוח. אתה פשוט מטורף."
"אתה מתכוון להמשיך להפריע לי עוד הרבה זמן?"
"אני פשוט מנסה להבין למה לך, בנאדם."
הוא משך בכתפיו. "ככה. כי לאנשים האלה מגיע לחזור לציביליזציה.
מגיע להם לדעת מה עשו להם ומגיע להם לדעת למה."
"אבל…"
"כי מגיע להם לדעת שהם לא באמת חולים. מגיע להם לתבוע מה שמגיע להם. מגיע להם לקבל טיפול ואולי, אולי אפילו לקבל את עצמם מחדש."
"יהרגו אותך אם יתפסו אותך."
"לא, לא יהרגו אותי."
"אתה מבין למה אני מתכוון."
ארוך השיער ינק מהסיגריה הכבויה שלו.
הוא הסתכל עליו. "אתה לא מתכוון להדליק את זה?"
"אני מנסה להיגמל." אמר ארוך השיער.
הם חזרו לשתוק, ולבחון את המפות.
"תגיד, " אמר בסוף ארוך השיער "מה אתה חושב שהם יעשו כשתספר להם?"
"לא יודע."
"יכול להיות שהם לא יעשו כלום."
"נכון."
"או שהם יצטרפו למחתרת."
"בדיוק."
"אתה חושב שהם יעשו את זה?"
הוא הסתכל בחצי מבט על הסיגריה הכבויה. "אולי. זו לא תהיה פעם ראשונה…"

לאחר כמה שעות שינה, מחבק את תיקו לחיקו התעורר בי וחזר לחדר המרכזי.
מסביב למדורה שהיתה מעט גדולה יותר עכשיו, ישבו חמישה אנשים. מבין חריצי הוילון המאולתר ניתן היה לראות שבחוץ כבר לילה.
המעגל מסביב לאש זז מעט ופינה לו מקום, ובי התיישב בינם.
"כולם," אמר טוט, יושב לא רחוק ממנו "תכירו בבקשה את בי."
האנשים סביב האש הרימו את ידם בנפנוף מברך, ורחש של קבלה עלה מסביב.
"בואו נעבור אחד אחד ונכיר את עצמנו, " אמר טוט "אותי אתה כבר מכיר. אני טוט, ואני כאן כבר 30 ירחים מלאים."
"אני מיל." אמר היושב מימינו של טוט, גבר שרירי לבוש גופיה מלוכלכת . "אנחנו לא בטוחים בזה, אבל מכיוון שכולם אומרים שאנחנו מאוד דומים בפנים, כנראה שאני אחיו של טוט. אני כאן כבר 26 ירחים מלאים."
"אני בו." אמרה הבחורה הדקיקה שבי ראה סורגת כאשר הגיעה. "אני כבר 10 ירחים מלאים כאן. ברוך הבא בי, אני מקווה שתרגיש טוב אצלנו. יש לנו שם דומה…" היא חייכה.
האש ירדה מעט. מיל קם והביא עוד מעט זרדים וענפים קטנים והוסיף למדורה.
"יאר." אמר הבחור שגילף בעץ מקודם. הוא לבש כעת חולצה דומה מאוד לזו של בי. "אני כאן רק 2 ירחים מלאים. אתה תתאקלם כאן מהר. אנחנו ביקתה מצוינת." בי הבחין בחיוך שביעות רצון כללי חולף בנוכחים.
"אגב, על מה עבדת כל כך הרבה היום, יאר?" שאלה בו.
"אני מנסה להכין משהו שעזרתו נוכל לסחוב את המים מהבאר בצורה נוחה יותר." אמר יאר "זה הורס את הגב כמו שזה היום."
"אני לי." אמרה  צעירה שמנמונת ובלונדינית עטופה בשמיכה "אני כאן 15 ירחים מלאים. אני אחראית האוכל כאן, ואם יש איזה מאכל שאתה זוכר שאתה אוהב או יודע איך להכין, לי אתה אמור לגלות  ולא לאף אחד אחר. ברור?"
"ברור, המפקדת." אמר בי.
היא חייכה. "ברוך הבא בי."
רחשי פיצוח שקטים עלו מתוך הלהבות.
"בי," אמר טוט "אתה מוזמן להצטרף אלינו. אנחנו חבורה ששומרת אחד על השני ועוזרת אחד לשני. אם תתרום את חלקך, אני בטוח שתוכל לראות בנו משפחה." הוא הניח את ידיו על ברכיו "יש משהו שהיית רוצה להגיד?"
בי הביט באש. "אני עוד לא לגמרי התרגלתי לרעיון.כל מי שנמצא כאן שכח?"
"כן," אמרה בו.
"בסדר…" הוא חשב מעט "אני אשמח להיות חלק מה.. מהביקתה. אני מקווה שאני אעמוד בציפיות."
"זה בסדר," אמר לו מיל "כולנו זוכרים איך זה בהתחלה. אני לא דיברתי עם אף אחד יומיים ובלילה הראשון ישנתי בחוץ."
"אני כמעט מתתי מהתיבשות כי נכנסתי לדיכאון ולא אכלתי ולא שתיתי כלום."
"אני צעקתי על כולם שבוע. " אמר יאר. "זה בסדר. אתה דווקא מקבל את זה יפה יחסית."
בי חייך. "כולנו מתחילים מאותה נקודה כאן, הא?"
"כן," אמר טוט. "בדיוק באותה נקודה."

בו הביאה לו מעט אוכל מחדר המטבח.
"אז מה אתם עושים כאן כל היום?" שאל בי.
"עובדים." אמר טוט. "אנחנו צריכים להתקיים איכשהו. לכפר יש שדה משותף בכיוון ההפוך מהעמוד ואנחנו מנסים לגדל שם כל מיני דברים. את המים אנחנו לוקחים מהבאר, את הבגדים אנחנו מכינים מקליפות עצים שיש ליד השדה שלנו."
"יש כאן עצים?" תהה בי.
"כן, יש כאן איזור שבו צומחים כמה עשרות. לא הרבה, אבל מסתבר שהם הצליחו. הקליפה שלהם מתקלפת בקלות. יש לכל ביקתה הקצבה של קליפת עץ ל 3 ירחים מלאים. ואת שאר הבגדים אנחנו מכינים מבגדים ישנים. פורמים אותם ותופרים מחדש. זו ההתמחות של בו." אמר טוט.
"זו לא ההתמחות שלי, זו העבודה שלי." אמרה בו. "אני לא ממש סובלת את זה, אבל זה מעביר את הזמן לפעמים."
"לכל אחד כאן יש עבודה." אמר טוט. "אני ומיל עובדים בשדה, לי אחראית על האוכל ועל תחזוקת הגג, בו אחראית על ביגוד, ניקיון וידיעות משאר הכפר, ויאר הוא הממציא שלנו. הוא מנסה לגלף בעץ דברים שיעזרו לנו לחיות כאן. הספלים האלה – שלו."
"ומה אני יעשה?" שאל בי.
"אני חושב שכרגע לי מעט מועמסת וגם בו, אז אנחנו בתור התחלה נוריד דברים מהם. אני חושב ניתן לך להיות אחראי לשמירה על האש ולהיות אחראי להביא את המים מהבאר. אלה לא עבודות קשות בתור התחלה וזה יעזור לך להיכנס לתלם לאט. אחרי זה נראה אם יש משהו שיותר מתאים לכישורים שלך.בנתיים, תהיה איש המים שלנו."
"והאש." אמרה בו.
"והאש." הסכים טוט.

הבנות יצאו לישון בחדר השלישי, הבנים נשארו ליד הגחלים שנשארו מהמדורה.
בי ישב עדיין ובהה באוויר.
"אתה לא הולך לישון?" שאל אותו יאר בשקט.
"אני רק התעוררתי." משך בכתפיו בי. "אני לא חושב שאני אצליח להירדם."
"בסדר. אז שיהיה לך לילה טוב." אמר יאר.
הוא נשכב והתכרבל, עוצם את עיניו.
"יאר?" לחש בי.
"כן?"
"למה כל אחד אומר שהוא נמצא כאן מספר מסוים של ירחים מלאים?"
"אתה זוכר מה זה ירח?"
"כן."
"אתה זוכר איך הוא מתמעט ומתמלא במחזוריות כזו?"
"כן."
"אז ככה אנחנו מודדים את הזמן. במספר הפעמים שהירח היה מלא מאז שהגענו. ככה סופרים את הזמן בכפר."
בי חשב מעט. "אני חושב שהבנתי."
הגחלים השמיעו קולות פצפוץ רכים.
"בי?"
"כן, יאר?"
"אתה זוכר אולי איך היו סופרים זמן בחוץ? "
"…לא."
"חשבתי ככה. לילה טוב."
"לילה טוב."

הבאר היתה למעשה חור באדמה שמסביבו היתה בנויה חומה קטנה וגסה. מסביב היו עשבים שוטים ומיני צמחים משונים שצצו לאחר שכמה מהדולים האחרים טיפטפו טיפות פה ושם על האדמה.
על יד הבאר, שחור ומאובק, היה עמוד מאותו חומר כמו זה בכניסה לכפר, וגם לו כפתור בצבע אדום.
כשבי הגיע לשם בפעם הראשונה הוא לחץ עליו וקיבל הסבר מפורט לגבי אופן השימוש בבאר. הרעיון היה מאוד פשוט, והוצאת מים מהבאר לקחה לא יותר מדקה-שתיים. את הדלי הוא הביא מהביקתה. היה עליו להניח אותו על מדף קטן שבלט החוצה מהחור וללחוץ על אחת הלבנים.המדף היה יורד באיטיות ועולה מחדש, כאשר הדלי שעליו מלא במים.
הוא לקח את הדלי בידיו והלך איתו באיטיות חזרה אל הביקתה, נזהר שלא לשפוך מים על האדמה.
כאשר הגיע לבסוף, שפך את התכולה לתוך המיכל הגדול שעמד במטבח. זו היתה הפעם החמישית היום שעשה זאת, ועכשיו סוף סוף היה המיכל מלא.
הוא העיף מבט במדורה, מוודא שלא נכבתה לגמרי.
טוט התעקש לכבות את האש בעת השינה, כדי למנוע התלקחות של הביקתה בזמן שהם ישנים בתוכה. "זה כבר קרה פעם בכפר" הוא אמר "משהו נורא. במזל הוצאנו אותם משם בזמן." בכל בוקר הדליק בי מחדש את המדורה הקטנה, לעיתים רק על ידי נשיפת מעט רוח בגחלים הבוערות, לעיתים היה עליו ללכת אל הביקתה הגדולה שבה היו משאירים אש ושומרים עליה כל הלילה במשמרות ולקחת משם להבה.
במשך שאר היום וידא שהאש עדיין מצליחה להתקיים, לפחות קצת.
הוא התישב בדלת הבקתה והביט בשקיעה. רוב התושבים שעבדו בשדה כבר חזרו לכפר וניהלו שיחות עירניות זה עם זה ברחוב. הוא העדיף בשלב זה לשבת ולהסתכל בשמש השוקעת. לחכות לירח.
"מה קורה איתו?"  שאל יאר את בו, מהנהן בסנטרו לכיוונו של בי.
היא הניחה את החוטים מידיה. "אני מתארת לעצמי שהוא עוד קצת המום." אמרה.
"כבר עברו שלושה לילות." אמר יאר. "חבל לי עליו."
"הוא יהיה בסדר." אמרה בו. "כולם בסוף בסדר. אנחנו מסתדרים."
"יכול להיות שאין לו מספיק עבודה." אמר יאר. "אולי הוא צריך משהו שיסיח את הדעת שלו."
"יותר מדי עבודה רק תעשה לו רע." אמרה בו.
"איך שהוא מסתכל ככה בשמיים כל הזמן."
"בסוף הוא יפתח. כל מה שאתה צריך כאן זה מישהו שיקשיב לך, ולא תהיה לו בעיה למצוא אחד כזה." אמרה בו.
יאר הזדקף מעט. "הי, בי!" קרא "הכל בסדר? רוצה לשבת כאן איתנו קצת?"
בי הסתובב אליו, מחייך. "אני בסדר תודה. אני סתם נהנה כאן לשבת בשקט. זה בסדר."
"אם אתה צריך משהו, אנחנו כאן, כן?" אמר יאר.
"אני יודע , תודה." אמר בי. הוא חזר להסתכל על השקיעה, מנסה להזכר שוב איך קוראים לצד שבו השמש יורדת מול עיניו עכשיו.

"כן, אני מכיר את האיזור הזה." אמר הטייס "זה איזור אסור לטיסה."
"זה מפריע לך?" הוא שאל.
"לא, חמודי." אמר הטייס "חשבתי אולי זה יכול להפריע לך. אם יתפסו אותך כשתצנח שם יהיה לא נעים."
"זו כבר הבעיה שלי. השאלה היא האם אתה מוכן להטיס אותי לשם?"
"הכל עניין של מחיר, חמודי."
הוא הוציא מעטפה קטנה והושיט לטייס.
הטייס הביט בו. "מזומן? אתה משוגע לגמרי? זה לא שווה כלום היום."
"יש כאן חמישים כרטיסי אשראי תקפים, כולם של אנשי מחתרת. לכל כרטיס יש אפשרות משיכה של עד עשרת אלפים, וכל החשבונות הם על שמות בדויים."
"הם עדיין יכולים לעקוב אחרי ולראות מתי ואיפה משכתי. אני לא לוקח שום דבר שיכול לגרום להם לעלות עלי. חבל על הכסף שלכם, מתוקי."
הוא נשף בעצבנות. "אז איך אתה מעוניין שנשלם לך, לכל הרוחות?"
"חפצי ערך. משהו שאפשר למכור בשוק השחור בלי שיעלו עליך."
"נו, באמת."
"הי, הי! אני לא חבר מחתרת, חמודי. אני אזרח תקין ומשלם חוק ואני מעוניין להישאר כזה בעיני האנשים שם למעלה בשביל לא לאבד את עצמי ולהגיע לאיזה חור בלך תדע איפה. אם אני לוקח סיכון, אני רוצה לקבל תשלום הוגן. ותשלום שמסכן אותי, זה לא ממש הוגן."
הוא הביט בו לרגע, ואז משך בכתפיו. במהירות הכניס את המעטפה חזרה לתוך תיק הצד שלו, והושיט לטייס את שעונו.
"זהב 24 קאראט. תוצרת בלגיה."
הטייס לקח את השעון בידיו. "בלגיה אתה אומר?" שאל "זה יפה. זה אומר שהוא לפחות בן…"
"25 שנה."
הטייס הכניס את השעון לכיסו. "הייתי בחור צעיר אז, כשחיסלנו את בלגיה, אבל אני זוכר את זה כמו היום."
הוא הסתכל עליו. "זה מספיק?"
"חמודי, זה יכול לתת לך גם טיסת חזור, אם תרצה…" גיחך הטייס.
"מצויין." הוא הזדקף, מרוצה. "היום בערב."
"לא." אמר הטייס "היום בערב לא תהיה ראות טובה, ויש לי בעיה טכנית שאני עוד צריך לסגור במטוס. כבר לא מייצרים היום דברים כאלה, אתה יודע. זה יכול לקחת קצת זמן."
"בסדר. מחר."
"גם לא מחר. מתי שאני אסדר את המטוס. אני לא עולה לאוויר עם טרנטה דולפת.למה לך בכלל לצנוח שם? זה הכל שומם לפי מה שאני יודע."
"יש שם כפר לא רחוק."
"איזה כפר?"
"כפר."
"אתה מתכוון…?"
"כן."
הטייס טלטל את ראשו בחוסר אמונה. "אתם מהמחתרת, אתם משוגעים לגמרי. למה לאדם נורמלי לנסות להגיע לתוך כפר כזה? זה מקום מקולל, ילד."
"זה לא מקולל ואני לא ילד. מחר בערב?"
הטייס נאנח. "נו, טוב. מחר בערב. אבל תחשוב על זה טוב טוב, ילד. אני אחזיר לך את השעון, אם תתחרט. עדיף כבר לצנוח בלי מצנח אם זה מה שאתה רוצה לעשות. תחשוב על זה שוב. אם יתפסו אותך, יהרגו אותך."
"כבר לא הורגים היום." הוא אמר.
הטייס הביט בו. "אתה יודע למה אני מתכוון."

"באיזשהו שלב תבין שאין יותר מדי מה לחשוב על זה."
בי הסתכל מופתע מעט לימינו. בו התיישבה לידו. "מה זאת אומרת?" שאל.
היא שיחקה באצבעותיה עם חתיכת חוט כחלחל. "שלא משנה כמה שתשב ותנסה, לא תזכור מה קרה לפני שהגעת לכאן. ושצריך להמשיך הלאה." אמרה.
"זה פשוט כל כך מוזר." הוא אמר "כאילו משהו עומד לי על קצה הלשון, ואם אני אנסה מספיק אני אמצא את זה. כאילו זה ממש מעבר לפינה במוח שלי, או משהו כזה."
"זה לא. זה לא חוזר. לאף אחד זה לא חזר." היא משכה בכתפיה.
"זה לא הורס אותך?"
"בהתחלה, קצת." היא אמרה "אחרי זה התחלתי פשוט לדמיין."
"מה זאת אומרת?" שאל בי.
"התחלתי לחשוב איזה חיים היו יכולים להיות לי לפני שהגעתי לכאן. לפעמים אני מסוגלת במשך שעות לבנות לי את העבר, איך שבא לי. יש לי היום כבר עשרות "עברים" כאלה. לכל מי שזוכר, לעומת זאת , יש רק עבר אחד. ככה שאני בעצם יוצאת ברווח."
בי חייך , בוהה באדמה. "רק שלעולם לא תדעי…"
"הייתי רוצה להיות רקדנית." אמרה בו "אני רואה איך אני רוקדת לבד מול קהל עצום, והאור רק עלי, וברקע יש תזמורת שלמה שמנגנת במיוחד בשבילי. או להיות מורה. לעמוד מול כיתה וללמד אותם היסטוריה ומדע ו…"
"אני מרגיש שהייתי סתם אחד." אמר בי.
"זה רק בגלל שעכשיו אתה מרגיש חסר יחוד ובלי שום מאפין מיוחד שהוא ה'אתה' שלך. אתה לא יכול לדעת. ככל שיעבור הזמן תגלה יותר במה אתה אתה, ומה עושה אותך יותר מסתם אחד. ואז תוכל לדמיין גם לעצמך דברים." אמרה בו "יש דברים באופי שלנו שנשארים לא משנה כמה פעמים נשכח מי אנחנו. לא שזה חשוב. מבחינת הכפר יכול להיות שהיית שר בממשלה או אופה. אין לזה חשיבות כאן. כל האנשים חולמים על מה שהם יהיו, ואנחנו חולמים על מה שהיינו. במה החלומות שלנו שווים פחות?"
"אופה?"
"אולי. לך תדע. " אמרה בו. היא הביטה בו והבינה, "אחד שעושה לחם." אמרה.
"אני לא יודע." אמר בי. "מה את חושבת שהייתי?"
בו הביטה עליו וחייכה לעצמה, חושבת "המ… אז בוא נראה…"

בי יצא מהביקתה בשקט, כדי לא להעיר אף אחד.
הוא שם לב בלילה הקודם שהמיכל כמעט וריק, והחליט לצאת מוקדם כדי להביא מים מהבאר לפני שיגיעו לשם כל שאר נציגי הביקתות, וכדי שיהיו מים לארוחת הבוקר. השמש רק התחילה לעלות כעת, והשבילים היו ריקים.
בימים האחרונים החל בי להרגיש טוב יותר. העבודה לא היתה קשה מדי, והוא התפנה לעזור לבו בעבודתה וגם ליאר בניסויים שעשה בעץ, ובכלים שניסה ליצור.
בשבוע האחרון עבדו ביחד כדי להכין מכשיר שיאפשר לעשות חריצים ישרים ונוחים בשדה, ולמנוע מהעובדים את התסכול שבחפירות החוזרות שוב ושוב בזמן שתילת הזרעונים. מדי פעם היה עוצר לשיחה עם בו, או יוצא איתה לטיול, משתדל להתעלם מהמבטים המחויכים שנתנו בהם טוט ושאר הגרים בביקתה.
הוא גילה שהוא נהנה מאוד לעבוד עם לי במטבח. מדי פעם המציא מאכל חדש, והם בילו את הערבים בנתינת שמות מצחיקים לחלק מהם.
האוויר לפנות בוקר היה עדיין מעט מעורפל מהלילה.
בי הכניס את ידיו לכיסיו והילך בשבילי הכפר, נהנה מהשקט. מתישהו כבר לא יהיו לו כיסים, הוא ידע. בגדים מתבלים, אין מה לעשות. בו תתחיל להכין גם לו בגדים חדשים בקרוב. הוא השתדל לשמור על אלו שהיו לו עכשיו נקיים ושלמים ככל שיכל.
הוא הלך אל הבאר בדרך הארוכה, שמקיפה את הכפר, מנסה להתרשם מהגודל של אוסף הביקתות. חלקן, הוא ידע, ניבנו על ידי התושבים ולא היו כבר מוכנות מראש על ידי האנשים ששלחו אותם לכאן. קל היה לזהות את ההבדלים בין הביקתות הפשוטות, שהיו בנויות טלאי על טלאי בחוסר ידע מקצועי לבין הבקתות הסטנדרטיות, החוזרות על עצמן לאורך כל שאר הכפר.
כאשר עבר ליד השדה, משהו גרם לו לעצור ולהסתכל.
היה נדמה לו שהוא רואה דמות אדם עומדת במרכז השדה ומביטה לעבר האופק. הוא התקרב אליה לאט לאט, וגילה שאכן עמד שם אדם זקן שידיו שלובות על חזהו והוא מתבונן למרחק וחושב.
כאשר בי התקרב אליו הזקן הסתובב לעברו. לשניה היה נדמה לו שהוא רואה בעיניו זיק של הכרה אבל אז אמר הזקן "אז גם אתה הגעת לכאן?"
בי נבוך מעט. "אני רק יצאתי לבאר. עשיתי סיבוב קטן. טיול בוקר."
"מאיפה הגעת?" שאל הזקן.
"אני מביקתה במעגל השלישי. הביקתה של טוט, אולי אתה מכיר אותו."
הזקן חייך חיוך מריר וחזר להתבונן על השממה שסביב. "אז ככה." אמר.
כמה שניות חלפו והוא הסתובב והחל ללכת לכיוון הכפר. "אתה חולה?" שאל "כמו כולם?"
"כן" אמר בי, מופתע מעט  "כמו כולם."
"טוב." אמר הזקן, גבו מתרחק. "השדה כולו שלך. אין לי יותר מה לעשות כאן."
בי הביט בו, הולך לאורך השדה, עד שנכנס לביקתה הראשונה ליד השדה, במעגל החיצוני ביותר.
לבסוף חזר אל השביל והמשיך ללכת את הבאר.
הסתבר שהוא לא היחיד שהחליט לקום מוקדם כדי להביא מים.
טיק, בחור צעיר מביקתה במעגל השני, כבר היה שם, מפעיל את המנגנון.
"הי," הוא ברך אותו " בוקר טוב."
"כמעט בוקר." אמר בי, מחייך.
"אתה בי, נכון?"
"בהחלט. טיק, אם אני לא טועה?"
"מדויק לחלוטין. למרות שיש כאלה שקוראים  לי מופ."
"מופ? למה?"
"סיפור ארוך." אמר טיק "וכמובן, שאני לא זוכר אותו. רק מסיפורים של אחרים. אז לך תדע."
בי הביט בו. הוא לא היה בטוח שהבחור אפילו בן עשרים. הוא נראה צעיר ומלא אנרגיה. אפילו יותר מדי אנרגיה.
הוא התיישב בצד, מחכה שטיק יסיים להעלות את הדלי שלו.
"אתה יודע אולי מי זה הזקן מהבקתה ליד השדה?"
טיק הביט בו. "אתה לא יודע מי זה? וואו. ואני חשבתי שאני צעיר."
"אני די חדש כאן." אמר בי.
"זה אה. " אמר טיק. "אומרים שהוא הראשון שהגיע לכפר. הוא היה זה שהתחיל להכין את השדה. מתי יצא לך לראות אותו? הוא לא יוצא מהביקתה שלו כבר היום…"
"ראיתי אותו עכשיו," אמר בי "עומד באמצע השדה."
טיק הוציא את דליו המלא מהבאר. "מה אתה אומר. מוזר. לי אמרו שהיום הוא כבר לא יוצא מהביקתה. הוא הכי זקן כאן, אתה יודע? משהו כמו מאתיים ירחים מלאים או משהו כזה. הוא לא עובד בכלום. רק יושב בביקתה שלו. אוכל הוא מקבל מהאנשים שעובדים בשדה. ואומרים שהוא ישן בלי אש בכלל. "
"לא שמעתי עליו עד היום." אמר בי.
"הוא הבנאדם הכי חשוב כאן, בנאדם!" אמר טיק, מתחיל להתרחק  "כל בעיה שיש מביאים אליו. לי אישית יצא לראות אותו רק בחגיגות. מה שאומר שנראה אותו שוב מחרתיים או משהו כזה."
"איזה חגיגות?" שאל בי, אבל טיק כבר התרחק משם.

"יש לנו חגיגות," אמר טוט "בכל לילה חסר ירח."
"למעשה," אמרה לי, לועסת באיטיות "היתה לנו חגיגה ממש לילה או שניים לפני שהגעת."
בי היה מופתע. "מה עושים בחגיגות האלה?"
"עושים מדורה גדולה במרכז הכפר, ושרים ואוכלים. והזקן מגיע ומדבר."
"אה?" שאל בי.
"כן, אה." אמר מיל "אני רואה שכבר שמעת עליו."
"כן…" אמר בי. וגם ראיתי…
"ואם מדברים כבר על החגיגה," אמרה בו "אני חושבת שהגיע הזמן שגם הביקתה שלנו תציג איזה שיר לכפר."
יאר גלגל את עיניו. "לא לשיר. בבקשה, לא לשיר. אנחנו אוכלים עכשיו."
"אבל הכנתי שיר." אמרה בו "בסוף האוכל אני רוצה שנעבוד עליו לקראת החגיגה הבאה. היא אמורה להיות ממש קרובה, הירח כבר הולך להיגמר בקרוב."
"כל ביקתה צריכה להציג שיר?" שאל בי.
"לא." אמר יאר.
"כל ביקתה שמכבדת את עצמה." אמר בו.
"ושיש בה כאלה שרוצים ויכולים לשיר." אמר יאר.
"אתה לא חייב להצטרף." אמרה בו.
"אני פשוט לא רוצה להרוס לכם." אמר יאר "אני שר נורא."
"אבל זה לא יהיה אותו דבר אם לא תצטרף." אמרה לי.
"בשביל זה הכנתי את זה…" אמר יאר, והוציא כוס קטנה ומוזרה, ומקלון עץ קטן.
"ומה זה בדיוק?" שאל מיל.
"תופים." אמר יאר. "אנחנו נהיה הביקתה היחידה שתצליח לעמוד בקצב של עצמה…" הוא הקיש על הכוס ההפוכה עם המקלון. "מקובל עלייך בו? אני אהיה התפף."
"מתופף." אמר בי.
"שיהיה." אמר יאר.

הוא בדק שוב שהמצנח מהודק על גבו.
"עוד כמה זמן?" צעק לעבר הטייס.
"כמה דקות, ילד, כמה דקות." צעק עליו הטייס חזרה "סבלנות."
"אתה זוכר בדיוק את הנקודה?"
"כן,כן. 487 על 96.40. אל תדאג."
"אני לא דואג." הוא הוציא את המפות מכיסו והראה לטייס באצבעו. "אני רוצה שתגיע מכאן, ולא מכאן. במסלול הזה יש פחות סיכוי שיראו אותנו."
"ריבונו של עולם, ילד, אלה מפות ממשלתיות!" אמר הטייס "מאיפה הבאת אותן?"
"זה לא ענינך."
הטייס רטן משהו והיטה את המטוס מעט.

"אני לא רואה שום כפר." אמר לו הטייס.
"הכפר לא כאן. אני לא יכול לצנוח ישירות על כפר. יש תצפיות באיזור. אני ארד ליד 487 על 96.40 ואגיע לשם רגלית אחר כך."
"איזה מרחק זה?"
"בערך 15 קילומטרים." אמר "אני מקווה שהם לא מנטרים את האיזור הזה."
"גם אני, ילד, גם אני." אמר הטייס "מה זאת אומרת מנטרים?"
"יש איזור מסוים מסביב לכפר שיש מערכות שמזהות ויורות טילי נ"מ על כל מטוס שנכנס לטווח."
הטייס הסתכל עליו. "את זה לא סיפרת לי."
"לא שאלת. וחוץ מזה, זה לא האיזור הזה. זה כנראה רק משהו כמו 5 קילומטר."
"מאיפה אתה יודע?"
"הערכות מודיעין שלנו."
הטייס שתק כמה שניות ואז אמר "עוף לי מהמטוס, ילד. הגענו לנקודה שלך. תקפוץ ותוריד את עצמך מהגב שלי. אתה רק צרות."
הוא ניגש לדלת ופתח אותה, נהדף מעט לאחור מהרוח החזקה שפרצה פנימה.
"הי, תודה על הטרמפ." צעק לעבר הטייס, וקפץ.

בשמים היו רק כוכבים, יוצרים צורות שנקראו בשמות שאיש מיושבי הכפר לא ידע כבר.
במרכז הרחבה בערה מדורה גדולה, מאירה את הפנים האנושיות מסביבה. היו שם כמעט כל אנשי הכפר. רוב הביקתות ישבו ביחד, אבל האוויר היה מלא בשיחות ערות ובחיוכים שעלו גם בין זוגות ושלישיות שנוצרו מסביב. בי ניצל את החגיגה כדי לעבור ולהכיר פנים חדשות שעדיין לא ראה מאז שהגיע לכפר. הוא פגש את מו, טו, לוט, נון, פא ועוד הרבה תושבים שגרו בביקתות הרחוקות יותר ושלא זכה לראות אותם עד היום.
מדי פעם היתה קבוצה קטנה של אנשי אחת הביקתות קמה ומבצעת שיר או קטע אמנותי חובבני. האנשים שהיו קרובים אליה היו משתתקים ומביטים בהם בעניין, ואז מוחאים כפיים באיפוק וחוזרים לשיחות. היו יותר מדי אנשים בכפר כדי לבצע משהו משותף של כולם ביחד, אבל היה נראה שהקולות עולים ויורדים ברחבה בדבר הכי קרוב להנאה גלויה שבי ראה כאן עד היום. היתה כאן אופטימיות, היתה כאן אחווה שהוא הרגיש חמימות ונחמה מהידיעה שהוא חלק ממנה.
הוא ידע שבכל רגע שירצה יוכל לפתוח או להצטרף לכל שיחה מסביב לאש.
הוא הרגיש בבית.
"למה דווקא בלילות חסרי ירח?" שאל את טוט כשיצאו לעבר החגיגה מוקדם יותר באותו ערב "לא עדיף כשיש קצת יותר אור?"
"ככה אה החליט, כשהוא התחיל את החגיגות האלה." אמר טוט "הרעיון הוא שיש תקוה שנחזור לעולם שבחוץ יום אחד. שכמו שהירח נעלם אבל בסוף חוזר, גם הזיכרון שלנו אמנם נעלם אבל בסוף יחזור. החגיגות האלה מזכירות לכולם שיש סיכוי שכל זה זמני."
"ושגם אם לא," הוסיפה לי "לפחות אנחנו לא לבד."

דמותו של אה, התקרבה לאש מאחור. אחת אחר אחת דממו השיחות שסביב האש עד שכל מה שנשמע היה קול פצפוץ העצים. הזקן התקרב לאט לאט, ידיו שלובות מאחורי גבו.בי ניסה להעריך את גילו, והגיע למסקנה שהוא כנראה אדם בן למעלה משישים, אבל עדיין בכושר מסוים. האופן שבו נשא את עצמו, הצורה הבוטחת שהילך, האופן שבו עיניו הביטו מסביבו בזריזות כמעט נערית היוו סתירה של ממש עם פניו הכחושות והמקומטות וגופו הרזה, הכמעט מדולדל.
הוא יצר רושם של מי שראה הרבה או לפחות של מי שראה הרבה ואז שכח הכל. בי הבין את האמון שאנשי הכפר נתנו בתושבו הראשון.
אה נעצר לפני האש. "יש לנו תושבים חדשים מאז החגיגה הקודמת?" שאל.
בי הרגיש את מיל דוחף אותו מעט בגבו, והוא נעמד. מצידה השני של אה נעמדה אישה מבוגרת וגדולה.
אה פנה אל האישה "מה שמך, גברתי?"
"אני כיר. " אמרה האישה. "הגעתי לכאן לפני 10 לילות בערך."
"ברוכה הבאה, כיר." אמר אה "אני מקווה ששהותך אצלנו תהיה נעימה ככל האפשר. וגם קצרה… יש משהו שאת רוצה לומר או לבקש מתושבי הכפר עכשיו כשכולנו כבר כאן?"
כיר לא ידעה מה לעשות עם ידיה. "לא.לא. כולם מאוד טובים אלי. אתם אנשים נפלאים. אני מקווה שיום יבוא וניפגש כולנו בריאים, במקום ובנסיבות טובות יותר."
אה חייך "כן, גם אנחנו מקווים." הוא פנה לבי. "אותך כבר פגשתי…"
בי הנהן בראשו. "כן, אני בי." אמר "הגעתי כמה ימים אחרי החגיגה הקודמת."
"יפה, יפה." אמר אה "האם אתה חושב שכולם שקרנים?"
רחש עבר בקהל. בי התבלבל מעט. הוא לא ציפה לזה. "לא, לא. חס וחלילה. אני מעריך מאוד את כולם כאן. מה פתאום…"
אה הביט בו מעט ואמר "אני בטוח. אני מאחל גם לך שתהיה מרוצה מהקהילה הקטנה שלנו."
בי נשם עמוקות.
אה הרים את ידיו. "קדימה, לחגוג, אנשים! מחר עוד יחזור הירח!"
הוא התיישב במקומו בחיוך, וקיבל בברכה ספל עם מים שהוגש לו.
השיחות חזרו ועלו סביב האש.
בי חזר והתיישב בין חבריו לביקתה.
"על מה הוא דיבר?" שאל את טוט.
"אין לי מושג." משך טוט בכתפיו "לפעמים קורה שהוא שואל את מי שמגיע כל מיני שאלות לברר אולי הוא זוכר משהו מבחוץ, אבל לא זכור לי שהוא שאל פעם שאלה כזו."
"אני לא יודע מאיפה הוא קיבל התרשמות כזו…" מלמל בי "אני באמת מרגיש מצוין כאן. אין לי שום…"
"אל תדאג." מיל הניח יד על כתפו "זה בסדר. אז הזקן שאל אותך משהו דבילי. אף אחד לא חושב שאתה נגד מישהו פה."
בחור צעיר התקרב אליהם, נושא בידו כלי מלא מים. בי זיהה אותו, זה היה טיק. הבחור הצעיר והתזזיתי שפגש בבאר.
"מים עם סוכר, מישהו?" שאל אותם טיק.
"אני אקח קצת, בבקשה." בי הושיט את סיפלו.
"בכיף." טיק מזג לתוך הספל. "גאון מי שהמציא את הקני סוכר האלה."
"גאון מי שמצא אותם." אמר טוט.
"מקובל עלי." חייך טיק. "הרי אומרים שזה אני."
"איך מצאת אותם?" שאל בי.
"אני לא יודע. אני בכלל לא זוכר את זה." אמר טיק "זה היה בגלגול הקודם שלי, לפי החבר'ה בביקתה."
"מה זאת אומרת?"
"טיק הגיע לכאן פעמיים." אמר טוט "בפעם הראשונה הוא הגיע וקיבל את השם מופ. גר כאן איזה 5 ירחים מלאים, ואז נעלם."
"לאיפה?" שאל בי.
"אף אחד לא יודע." אמר טיק "גם לא אני. אני לא זוכר כלום מזה. זה הכל הם אומרים. לפעמים אני חושב שהם מתבלבלים עם מישהו אחר."
"לא, לא." אמר טוט "זה היית אתה. אני זוכר אותך. אולי היה לך שם אחר , אבל היית אותו בנאדם. לדעתי ניסית להגיע חזרה החוצה.מתאים לך, דווקא."
"אני מודה שהמחשבה חלפה בראשי פעם או פעמיים." אמר טיק "אבל לא נראה לי שאני אנסה את זה."
"שוב…" חייך מיל.
"כן, לא נראה לי שאני אנסה את זה שוב." טיק משך בכתפיו.
"זה ממש מוזר." אמר בי.
"כן." אמר טיק "אתה יכול לתאר לעצמך מה אה אמר לי כשאני הגעתי הנה. השוק שאתה קיבלת מהשאלה שלו זה כלום לעומת מה שאני קיבלתי."
"מה הוא שאל?"
"הוא היה קצת מבולבל. הוא שאל אותי האם זה איזה סוג של בדיחה. ואני כולו הגעתי יום לפני זה, והוא היה בטוח שאני שם כבר כמה ירחים טובים וסתם מנסה לעבוד עליו. היה דיון קצת מוזר בחגיגה ההיא. הוא קרא לי אחרי זה לביקתה שלו וממש עשה לי חקירה. אבל שנינו הגענו למסקנה שאני לא זוכר כלום מלפני זה."
"לפחות אתה יודע שאתה זה שמצא את קני הסוכר." אמר בי.
"כן." אמר טיק "מזל שגיליתי למישהו איפה הם לפני שנעלמתי, אחרת הייתי צריך למצוא אותם שוב…"
"בטח מוזר לדבר על עצמך ככה." אמר בי.
"כן." אמר טיק "אבל לפחות אני אחד היחידים שיש לו כאן דברים שהוא יכול לגלות על העבר שלו. כל כמה ימים אני מגלה משהו חדש. וזאת – תאמין לי – הרגשה מאוד מוזרה."

הוא קיפל את המצנח במהירות והחביא אותו בבור שחפר מתחת לאחד השיחים.
הצצה מהירה במפה ובתוואי הנוף שמסביב הבהירה לו שנחת קרוב יותר ממה שחשב. הוא היה צריך לזוז לכיוון דרום-מזרח במהלך עשרת הקילומטרים הבאים.לאחר מכן הוא יאלץ להוריד את מהירותו ולהתחיל להתקדם מעט יותר דרומה תוך כדי בדיקה של השטח מפני מוקשים.
הוא לא באמת האמין שיש מוקשים סביב הכפר. אלו היו גלאי התנועה והחום שהדאיגו אותו.הוא ידע שבשטח פתוח, ובעיקר בשטח לא עירוני, לא הירבו להשתמש בגלאים כאלה מכיוון שכל חתול בר או ציפור שעברה היתה מפעילה אותם. היתה גם בעיה לגלאים לפעול ללא קירות שתוחמים את איזוריהם. לעיתים היו פותרים את הבעיה על ידי סלעים טבעיים שהחליפו את הקירות לפחות בגובה הקרקע, או בחוטים תוחמים שיצרו שדה כוח חלש שעזר לגלאים לתחום את האיזור.
הבעיה היתה שעדיין היו איזורים שהיו לא תחומים, ומי שהיה יודע איפה הם היה יכול לעבור שם ללא חשש.
במקרים אחרים היו פשוט משתמשים במכ"ם ברמת הקרקע, או מקפיצים את השומרים על כל בעל חיים גדול מעכבר שהיה נכנס.
הוא ציפה שבמפות הממשלתיות שגנב יהיה תיאור של פריסת גלאים אלו או אחרים, אבל גילה שהן היו מפות פשוטות. היה עליו להשיג עוד סט של מפות לצורך וידוא מסלול ההתקדמות שלו, וכבר היה מאוחר מדי עכשיו בשביל להשיג אותן.
הוא חשב הרבה במהלך ההכנות האם עדיף לעבור את התחום הקרוב לכפר במהירות גבוהה יותר, או באיטיות, מנסה לשחק את האפשרויות ועם הידע שהיה לו לגבי אופן הפעולה של כל אחד מארבעה-עשר סוגי הגלאים שידע שהיו בשימוש ממשלתי. לבסוף החליט להתקדם באיטיות יותר כדי שיוכל לבחון את הקרקע. הוא העריך שיש סיכוי גדול יותר שרמת הסיכון שלו תפחת אם הוא יגלה בשטח משהו שיצביע על האופן בו שמרו על הכפר. הוא קיווה , לפחות, שכך אכן יהיה.
הוא הרכיב מחדש את תרמילו על הגב.
הלילה עדיין היה בעיצומו. השמיים היו נקיים ושחורים.
אם יתקדם בקצב שהוא חושב שיתקדם, יגיע לכפר באור בוקר.
הוא החל לרוץ.

בעצירה השלישית ראה שפני האופק החלו מתבהרים.
הוא שלף שוב את המפות, ועיין בהם. הגיע הזמן להתחיל להזהר.
הוא הוציא מכשיר קטן ורגיש לתנודות אלקרו-מגנטיות, והרים אותו מולו, מכייל אותו לטווח הנכון.
חוץ מהעיניים שלו, והמכשיר הזה, כל מה שהיה לו היה מזל טהור.
הוא החל להתקדם לאט יותר, בוחן את הקרקע, נזהר לא להתקרב לסלעים גדולים מדי. מקווה שזה מספיק.

צליל עמום והבהוב אדום עלה מתחתית שולחן הבקרה.
"תורך."
"רק שניה."
"שום שניה. לך תבדוק מה זה."
"זה בטח עוד פעם איזה ציפור או משהו. כבר הפעם החמישית הלילה…"
"יאללה, יאללה."
"הי.."
"מה?"
"תעיף מבט שניה."
"כן, זה קצת גדול. תעלה מצלמה באיזור 45א."
"רק שניה… העליתי."
"תביא לי אותה לכאן. בסדר. קצת ימינה."
"שם בפינה. אתה רואה אותו?"
"אני רואה." שפופרת מורמת "יש לנו אורח – כן – כן – כמה זמן? – לא –  כן – קשה לי להאמין שלא – בסדר – טוב – ביי." טריקת שפופרת.
"מה?"
"לעקוב אחריו ולראות לאן הוא מתקדם. אם זה מטייל שטעה או משהו, לא נורא. אם לא, לתת להם התראה ומיקום."
"שאני אעלה עוד מצלמה?"
"כן. אני אמשיך לעקוב אחריו בבקרת השטח הרגילה."

הם ישבו ברחבה הריקה מאדם, הבוקר כמעט עלה.
"הוא באמת יפה." אמר יאר. "כל פעם שאני רואה אותו מתחיל להופיע מחדש, אני נהנה מכמה שהירח הזה יפה."
"אני גם אוהבת את ההרגשה הזו." אמרה מי.
בי שתק מעט. מי היתה חברה חדשה של יאר או משהו כזה. הם נפגשו בחגיגה האחרונה. היא היתה בחורה גבוהה ושחורת עיניים ושיער מביקתה במעגל הרביעי. והיה לה מבטא מוזר מעט ונעים לאוזן. הוא הביט לימינו על בו, עיניה עצומות. היא כנראה נרדמת.
"יום יבוא, " אמרה מי "ואנחנו נלך מכאן."
"כן." אמר בי. "מישהו יבוא, ויגיד 'שלום חברים. תסתדרו בבקשה בשורה. יש לנו כאן משהו לתת לכם לבלוע.'"
"אולי." אמר יאר.
"לא אולי. בטוח." אמר בי "אי אפשר לחשוב אחרת."
בו דיברה בעינים עצומות. "ליאר יש תיאוריה על מחלת השכחה שלנו." היא אמרה.
"אין לי שום תיאוריה." אמר יאר "אני רק אומר שיש יותר מדי דברים מוזרים לגביה. משהו לא מסתדר לי."
"מה למשל?" שאלה מי.
"למה אין כאן ילדים? " שאל יאר "ילדים אמורים לקבל מחלות בדיוק כמו מבוגרים."
"זה לא אומר כלום." אמרה מי "יש הרי עוד כפרים. יכול להיות שיש כפרים יעודיים לילדים."
"כל הקטע של הכפרים הוא מוזר." אמר יאר "שמישהו יסביר לי למה אנחנו צריכים לעבוד כמו מטורפים בשביל לאכול. הרי אפשר להעביר לנו אספקה. של אוכל, ושל ובגדים, ושל מה לא."
"זה מדבק," אמרה בו "הם לא יכולים סתם לבוא לפה."
"האדם שהביא אותי לכאן לא נראה לי חושש במיוחד להידבק."  אמר יאר "וגם אם כן, הם יכולים לזרוק לנו חבילות מהאוויר."
"איך…" התחילה מי.
"יאר," הסבירה בו "טוען שבחוץ יש מכונות מעופפות."
"קוראים לזה מטוסים." אמר יאר.
"אני לא זוכר דבר כזה." אמר בי.
"גם אני לא." אמרה מי.
"וגם אני לא." אמרה בו, עיניה עדיין עצומות.
"אבל אני כן." התעקש יאר "וזה לא רק זה. איך הם ידעו שנבין את ההסברים של העמודים השחורים? שלא יהיו שם מושגים ששכחנו? על סמך מה הם ידעו למשל שנדע מה זה באר?"
"נו, באמת. " אמרה מי "הם לא ידעו, הם קיוו."
"ואיך תסבירו את המקרה של טיק?"
"מה איתו?" שאל בי.
"טוט, ומיל ועוד מלא אנשים כאן נמצאים עשרות ירחים מלאים בכפר." אמר יאר "הם לא זוכרים שום דבר מלפני זה, אבל מאז שהם הגיעו לכאן, הזכרון של כולנו, אבל כולנו, עובד מצוין, נכון?"
"נכון." אמרה מי.
"אבל טיק, היחידי שעזב את הכפר וחזר, לא זוכר מה קרה לו כשהוא היה מופ. או שהוא בכלל היה מופ. כאילו שהיציאה היא מה שגורם לשיכחה. איך זה שכולם זוכרים הכל מאז שהם הגיעו, בכלל? איך זה שכולנו נמצאים כאן עם כולנו במקום שורץ מחלת שיכחה, ואף אחד לא שוכח כלום מעבר למה שקרה לו בחוץ, וכשמישהו יוצא החוצה, אל העולם הנקי – דווקא הוא חוזר בלי זיכרון?"

השחר כבר כמעט עלה לגמרי.
אם במקרה צופים בו עכשיו, יראו אותו ללא שום בעיה.
הוא עבר כמעט את כל המרחק. והוא ראה גגות.
לשניה אחת היתה נדמה לו שהוא שומע משהו מרחוק. הוא הסתובב להביט בריכוז לעבר השממה הדוממת שעטפה אותו.לא היה שם כלום.
הוא הסתובב בחזרה, ממשיך ללכת בזהירות על האדמה הקשה, ואז הצטללה בראשו המחשבה.
הוא הסתובב והסתכל שוב.
לא היה לו ספק. היתה שם עננה קטנה , בקושי מורגשת, של אבק. היא עלתה קצת מעבר לאופק, מהכיוון שממנו הגיע. היתה שם  מכונית, הוא הבין. מישהו החל לנסוע לכיוונו.
הוא החל לרוץ לעבר הגגות.

בי התעורר ברחבה.
הוא בילו שם את הלילה ונרדמו בחוץ.
הוא התרומם לאט, ושפשף את עיניו. אורן של קרני השמש הראשונות החל לעלות מאחוריו באופק. הוא קם והחליט ללכת גם היום מוקדם לבאר.הוא ניער את האבק והחול מבגדיו, והחל ללכת על השביל, כשראה את אה עובר על פניו בין הביקתות.הוא ראה אותו חולף בין הביקתות,
ולפתע קלט לאן הוא הולך.
אה עוזב את הכפר.
בי החל ללכת אחריו.
הילוכו של אה היה מהיר ויציב. הוא נשא על גבו תיק קטן עשוי מאוסף בדים משומשים מלוכלכים.
"אה!" קרא בי.
אה נעצר. הוא הסתובב לאחוריו. "שוב אתה?"
"לאן אתה הולך, אה?"
"אולי אתה תגיד לי?" אמר אה.
"אני לא מבין." אמר בי.
"בדיוק." אמר אה "הגיע הזמן להבין."
בי שתק מעט והסתכל עליו. "אתה לא יכול ללכת. זה ישבור אנשים. זה יהרוס משהו מאוד עדין וחשוב במבנה של הכפר."
"משהו מאוד מוזר קורה כאן." אמר אה.
"למה אתה חושב ככה?" שאל בי.
"בגללך." אמר אה "בגלל שאתה כאן. זה מריח לי לא טוב."
"אני לא מבין כלום." אמר בי "כל מה שאני יודע זה שאסור לך להיעלם. הנוכחות שלך כאן חשובה מאוד לאנשים."
אה הרכין את ראשו ונשם עמוקות, בעייפות.
"בוא, אני רוצה להראות לך משהו."

הוא רץ כמו מטורף, בתי הכפר מתקרבים לעברו במהירות.
כעת כבר היה יכול לשמוע את המכונית.היה לו ברור שהם רואים אותו.הוא התפלל שיספיק להגיע לכפר בזמן. אולי יצליח להחביא את התיק. להחליף בגדים. להטמע בתושבים. להיראות כאילו גם הוא שוכח.
האדמה תחתיו הפסיקה לפתע להיות ישרה. הוא כמעט ונפל, וכשהביט למטה הבין לפתע שתושבי הכפר החלו לעבד אותה. הם יצרו חברה יצרנית, משל עצמם.
הביקתות כבר היו גדולות וקרובות.הוא המשיך לרוץ אליהן, מביט לאחוריו מדי פעם.
לפתע הבחין באדם זקן יוצא מהביקתה הקרובה ביותר אליו, נעמד ומסתכל עליו. בהבלח של מחשבה החל לרוץ לעברו.
הזקן התקרב אליו באיטיות.
"עצור!" נשמע קול מאחוריו.
הוא נעצר מול הזקן, מתנשף.
לא היה לו זמן.
לא היה לו זמן!
הוא רצה לספר לו. הוא רצה לספר לו על מלחמת תשע השנים, על השלטון שהיא יצרה, על המחתרת.
הוא רצה לספר לו על החוק שאסר הוצאות להורג ומאסר של יותר משנה, ועל תקדים ביבקו, שיצר בית המשפט העליון כשהתיר למדינה לבצע מחיקת זכרון ללא אישורי פרקליטות מיוחדים, על ניסויי המחיקה, על הבעיות במיפוי איזורי הזיכרון השונים.
הוא רצה לספר לו על מה שקורה בחוץ, על המלחמה השקטה, החדשה, נגד השכתוב והסיאוב של השכבות החזקות. על השחיתות, על האופן שבו אנשים שנחשדים בקשר למחתרת נלקחים ונמחקים.
הוא רצה לבקש ממנו להאמין.
אבל לא היה זמן.
"עצור היכן שאתה!" נשמע הקול ברמקול מאחור "אתה עומד בתוך שטח בהסגר ממשלתי למטרות רפואיות. הרם את ידיך והסתובב."
הזקן שמולו נראה מזועזע.
הוא ידע שהם מתקרבים מאחורי גבו.
"הם משקרים." לחש לזקן. "כולם משקרים."
הזקן הביט בו.
"אני יכול להוכיח לך את זה. אבל הם הולכים לקחת אותי עכשיו." אמר. הוא הוציא את הטייפ הקטן שהביא איתו למקרה חירום ושמט על האדמה. "אל תרים את זה עכשיו! אחרי שאלך, קח את זה, ותקשיב למה שהקלטתי שם. זה יסביר הכל."
הזקן השפיל את מבטו לריצפה והנהן בראשו בתנועות קטנות.
"תרים את הידיים ותתחיל להתקדם לאט לאט לכיוון שלי." פקד הרמקול.
הוא הרים את ידיו והסתובב. שלוש מכוניות שחורות עמדו מולו, כמה עשרות מטרים ממנו, לפניהן עמד אדם אוחז במגאפון.
"אתה," פקד, והצביע "תכנס בחזרה לביקתה שלך! אתה יכול להדביק אותנו!"
הוא שמע את הזקן נע מאחוריו. עברו כמה שניות,והוא שמע קול רך של עץ מקיש בעץ.

"מה זה?" שאל בי.
"אני לא יודע," אמר אה.
הם הביטו בקופסה המתכתית הקטנה, מונחת על הריצפה, בביקתתו של אה.
"אתה יודע מי זה היה? איך קראו לו?" שאל בי.
"לא." אמר אה. "אחרי שנכנסתי פנימה, הם לקחו אותו. קשרו את הידיים שלו מאחור בטבעות מתכת, ונעלמו משם. יצאתי החוצה אחרי שהם כבר לא היו באופק ולקחתי את זה חזרה פנימה."
"בגלל זה החלטת לעזוב?" שאל בי.
"לא רק." אמר אה "זה קרה כבר לפני הרבה זמן.באיזור החגיגה הקודמת. במשך כמה לילות וימים רק בחנתי את המכשיר הזה. ניסיתי למצוא איך אפשר להקשיב לו. אתה רואה את הרשת המתכתית הזו כאן? משם כנראה יוצא הקול."
"כמו בעמוד." אמר בי.
"בדיוק. הייתי יוצא כל בוקר, כמו אז, ומחכה בשדה למקרה שהוא יגיע שוב. ובמקביל ניסיתי לחשוב למה הוא מתכוון, ואיך מפעילים את המכשיר הזה."
"ובסוף? הצלחת?" שאל בי.
"לא רציתי לקחת סיכונים. ופחדתי להראות את זה למישהו, כדי לא ליצור פניקה. אז בסוף ניסיתי לשמוע בצורה שנראתה לי הכי הגיונית. אתה רואה את הכפתור הזה כאן?"
בי הסתכל. "עיגול אדום." אמר.
"בדיוק. כמו בכל העמודים. זה נראה הכי הגיוני. " אמר אה "לחצתי עליו. והעיגולים הקטנים כאן החלו להסתובב. אבל לא שמעו כלום. ובסוף הכפתור קפץ למעלה בחזרה. ולא משנה כמה ניסיתי, הוא לא נלחץ שוב."
"אנחנו צריכים לספר את זה לכולם." אמר בי.
"אולי."
"זה לא פשוט." אמר בי.
"אולי." אמר שוב אה.
"אם נעזוב, אז כולם ביחד. נצא ונבין מה קורה כאן." אמר בי.
"כן." אמר אה בשקט "אולי הגיע הזמן. אולי באמת הגיע הזמן."
משהו השתנה באוויר שבחדר.
היה יותר קל לנשום, איכשהו.
בי בחן שוב את המכשיר. "אבל מה גרם לך לעזוב דווקא עכשיו?"
"אתה." אמר אה.
"אני?" שאל בי "מה אני עשיתי?"
"הגעת לכאן." אמר אה.
"אז מה?"
"אתה לא זוכר."
"לא."
"האדם שהביא לי את זה," אמר אה "היית אתה."

הוא פקח את עיניו, מנסה להיזכר היכן הוא נמצא.
על ידו היה מונח תיק לא גדול. הוא פתח אותו ובחן את תכולתו. כמה בגדים, זוג נעליים, כובע חום פשוט.
החלונות היו מכוסים מבחוץ במשהו. הוא ניסה להביט דרך הסדק וראה רק פיסת שמיים זעירה.
זכוכית עבה הפרידה בינו לבין המושבים הקדמיים. הוא דפק עליה כמה פעמים וקרא בקול, מנסה לקבל תשומת לב מהנהג, אבל דבר לא קרה.
לבסוף ויתר.
הוא ניסה להיזכר איך הגיע לכאן. או מה קרה אתמול.
כאשר המכונית ירדה לשביל העפר, הפכה הנסיעה החלקה לקפצוצים קלים.