הקיסר יודע הכל

השליח הקיסרי עמד בצל האלון וצפה על הכפר שתחתיו.
הוא איזן שוב, ליתר ביטחון, את התבנית הקטנה שהיתה בידו ווידא את כיוונו של החץ הקטן, אשר אבן אודם מתומנת שובצה בראשו. האליפסה האנכית רעדה מעט, הבסיס הסתובב על צירו והחץ נעצר שוב על אותו מקום.
הוא סגר את המכשיר בנקישה, ופנה למטה אל הכפר.

שלוש דפיקות נשמעו מהדלת.
חצי דקה עברה, ושלוש דפיקות נוספות, חזקות מעט יותר, זעזעו את הבקתה.
"רק רגע."  קראה האישה, מנסה להתקדם במהירות לעבר הדלת, ולהגן על הנר שבידיה שלא יכבה "רק רגע."
היא הניחה את הנר על השולחן הקטן שליד הדלת, ופתחה אותה לרווחה.
האיש שעמד בפתח היה גבוה וחמור סבר.
זה לא היה בן כפר. היה זה ברור במבט ראשון.
חרב ארוכה ויקרה היתה על ירכו, ומדיו האדומים-כחולים הודיעו את שיוכו לצבא הקיסר.

"כל המיסים," היא ניסתה לשלוט בקולה "שולמו בזמן ובמלואם. אנחנו אזרחים ישרים. בעלי היה איש צבא הקיסר במשך חמש עשרה שנה. אני יכולה להבטיח לך…" קולה גווע כאשר לבוש המדים הרים את ידו בדממה.
"מים." הוא אמר, וחייך. "יש סיכוי לקבל מעט מים וחתיכת לחם במקום הזה?"
היא בלעה את רוקה. "אה, כן." אמרה, מפנה את הדלת "בוודאי,בוודאי."
הוא נכנס לבית, וניגש לשולחן העץ שהיה מונח במרכז החדר. האישה הדליקה את המנורה.
הוא הביט מסביב, אומד במבטו את המקום. האור החלש והמרצד של המנורה חשף בקתת עץ צנועה, בעלת קירות חשופים. נראה היה כאילו כל הכלים מסביב – השולחן, כלי האוכל, אפילו ארון הכלים שבצד – הוכנו ביד.
"מים." אמרה האישה, והניחה כד קטן עשוי אבן, "וגם לחם וחמאה. " סלסלה קטנה ובה שתי פרוסות וחתיכת חמאה הונחה לפניו.
"זה מה שיש." היא אמרה, מושכת בכתפיה. " אני מצטערת."
הוא קירב את הקנקן לפיו. "זה מצוין וזה מספיק." אמר "תודה לך, אליסיריה."
האישה נרתעה מעט לאחור. "מאיפה אתה…"
"הוא שליח קיסרי, יקירתי. " נשמע קול מהצללים ודמות גבר יצאה  ונעמדה מול השולחן. "תוכלי לראות שהוא לא חייל פשוט."
הוא התיישב מול השליח, פניו הגדולות רגועות. "ושליחים קיסריים, יקירתי, לא נכנסים סתם ככה לבית."
שני הגברים ישבו כמה שניות בשקט, אומדים זה את זה במבטם. לבסוף הושיט הגבר המגודל את ידו.
"קרנל" אמר.
השליח הקיסרי לחץ את ידו "אתה וודאי יודע שאינני יכול להגיד את שמי."
קרנל גיחך. "ברור ברור." הוא פנה לאישתו "תני לו מהתפוזים." אמר.
אליסיריה היססה מעט. "מהתפוזים? אבל הם.. כלומר…"
"שליח קיסרי לא ראוי ללחם ומים. תני לו תפוז אחד." אמר קרנל, ופנה לשליח "אתה יודע, " אמר "גם אני הייתי חייל קיסרי."
"אני יודע." אמר השליח.
"חמש עשרה שנה נלחמתי בקרבות הגבול עם הממלכה הקשמירית."
"אני יודע." אמר השליח.
קרנל צחק. "ברור שאתה יודע. אתה שליח."

אליסיריה הניחה פלחי תפוז מבהיקים על השולחן הקטן.
"קרנל," אמרה בשקט "אני צריכה הסבר."
קרנל נשען לאחור, מסתכל בחביבות על השליח, ששתה שוב מהמים. "אני אסביר לך." אמר.
"בצבא הקיסרי, ישנן מיני יחידות סודיות ומוזרות. יחידת הקומנדו הקיסרית, יחידת הים האסורה, יחידת המרגלים הקטנה ויחידת המרגלים הגדולה. כל חייל ששירת אי פעם בצבא הקיסרי זכה לשמוע סיפורים – שאם תשאלי אותי רובם הבל גמור – על לפחות מאה וחמישים יחידות סודיות, מהוללות או סתם מסתוריות, שפועלות בשירותו של הקיסר."
"יחידת הים האסורה פורקה לפני שנה וחצי." אמר השליח בשקט,
מפורר בידיו את הלחם.
"מעולם לא האמנתי שאכן היתה כזו יחידה." אמר קרנל. "בכל אופן, יש יחידה אחת שכולם יודעים עליה, והסיפורים עליה חוזרים שוב ושוב. השליחים הקיסריים. ניתן לזהות אותם על ידי הכותפות האדומות,  הפס הירוק על הצווארון והעיניים האפורות, ככה אומרים."
אליסיריה העיפה מבט רועד בלבושו של השליח. כל הסימנים היו שם.
השליח התיישר בכסאו. "אני מקווה שאתה מבין שרוב הסיפורים על השליחים הקיסריים גם הם הינם הגזמות פראיות."
"אולי תוכל לאמת לי את הפרטים שאני יודע." אמר קרנל.
"בשמחה."
"אתם מונים בדיוק שבע מאות ראשים."
"טעות. שבע מאות וחמישים."
"תהליך האימונים שלכם הינו שש שנים."
"חצי שנה."
"או… זו הפתעה. לכולכם יש כשרונות לכשפים ויכולת להפוך בלתי נראים."
"שקר מוחלט. אם כי אנחנו לפעמים מקבלים כלי נשק,ניווט והסוואה בעלי יכולות קצת מעל הממוצע."
"ואתם נאמנים לקיסר כמו שאף חייל לעולם לא היה ולא יוכל להיות."
השליח לקח בידו את קנקן המים. "זו אמת." אמר, ולגם שוב מהקנקן.

"אנחנו השליחים הקיסריים. אנו היחידה שמבצעת את השליחויות האישיות והחשובות ביותר של הקיסר. אין מקצועיות כמו המקצועיות של שליח קיסרי, אין מהירות כמו המהירות של שליח קיסרי, אין נאמנות כמו נאמנות של שליח קיסרי."
הוא עצר והביט לעבר מארחיו." אני שליח קיסרי," אמר, כנראה כמו שאמר כבר אלפי פעמים בעבר,  "ומטרתי לשרת ולהגן על הקיסר, תמיד."
הוא נגס בפלח התפוז, והתענג מספר שניות על הטעם.

"מה אתה רוצה?" שאלה אליסיריה.
"הי,הי,הי."  אמר קרנל "לא מדברים ככה אל…"
"זה בסדר," אמר השליח הקיסרי "זו שאלה הגיונית לשאול אדם שמזמין את עצמו לביתך באמצע הלילה."
הוא הניח את הפלח על השולחן.
"מה אתם יודעים על הקיסר?" שאל.
"הקיסר יודע הכל." אמר קרנל.
"בדיוק, " אמרה אליסיריה "הקיסר יודע הכל."
השליח חייך במרירות. "ובכן, הקיסר כבר לא יודע הכל." אמר.

אפילו קרנל נראה נדהם.
"זו… זו אמירת כפירה." אמר בשקט. "כיצד שליח קיסרי יכול להרשות לעצמו אמירת כפירה?"
השליח הביט בו בעיניים אפורות ושקטות. "מזה שלושה חודשים,"  אמר " הקיסר כבר לא יודע הכל."
ידו של קרנל התאגרפה לאיטה על השולחן. "אני מקווה שיש לך הסבר לאמירה הזו." אמר "איש לא יבזה את הקיסר בתוך ביתי, גם אם הוא מתיימר להיות שליח קיסרי."
"תן לי מספר דקות," אמר השליח, "ואסביר לך."
הוא התרווח לאחור בכסאו.
"אני מבין בהחלט את הרגשתך. הקיסר כבר יושב על כסאו כמה מאות שנים. חי יותר מכל אדם רגיל על פני הארץ. ואם יש משהו אחד שברור לכל מי שנמצא בשבעים ותשעה המחוזות הקיסריים, הוא שהקיסר יודע הכל ושמי שיודע הכל – הוא הקיסר. זהו, כמו שלמדנו כולנו בבית הספר – החוק הראשון של הקיסרות.
ואינני בא לערער על החוק הזה, כמובן.
לפני שלושה חודשים, שלושה ימים וארבע עשרה שעות נקראתי לבוא אל הקיסר. כולנו נקראנו. כל שבע מאות וחמישים השליחים הקיסריים, יחד עם תשעת היועצים הקיסריים, שתי נשיו וארבעים השומרים האישיים שלו. כל מי שנשבע את שבועת הלב, השבועה הגבוהה ביותר בנאמנות הקיסרית – הוזמן אל האולם המרכזי.
זה מעולם לא קרה לפני כן. כולנו היינו מעט מופתעים. האולם הגדול היה מלא מפה לפה, רוחש ושקט בעת ובעונה אחת.
הקיסר נכנס והכל השתתקו."

"אינני יודע מה שמעתם על הקיסר.
אני מתאר לעצמי שבכפרים ובערים מסתובבות שמועות רבות לגבי התנהלותו ומראהו. אני יכול להגיד רק זאת – הקיסר הוא האדם הזקן ביותר בעולם כרגע, ככל הנראה, ובכל זאת גם אחד הנמרצים ביותר שבהם. יש בו חיות, זריזות וגמישות שעומדים בסתירה מוחלטת לאלפי אלפי הקמטים שגופו כבר התרגל אליהם מזמן. לא פעם לקח חמישה או שישה מאנשי המשמר שלו והתחרה איתם בריצה, בעיקר בימי האביב, כשרוחו היתה טובה עליו ותמיד ניצח.
אבל אז, לפני שלושה חודשים, שלושה ימים וארבע עשרה שעות, נכנס לתוך החדר אדם זקן וכבוי. כולנו עצרנו את נשימתנו כשראינו שהוא נשען על מקל.
הוא התקדם לאט והתיישב לבסוף על כיסאו. שם נח כמעט דקה ואז הזדקף ודיבר איתנו.
'אתם וודאי תוהים' הוא אמר ' למה זימנתי את כולכם לכאן.'
הוא שתק מעט, לוקח אוויר. כולנו בהינו בו, מחכים.
'האם מישהו מכם יודע' הוא אמר 'מה שמה של אישתו של האיכר שגר בביקתה הצפונית ביותר בקיסרות?' הוא שאל.
רחש עבר בקהל.
'מישהו?' שאל-צעק הקיסר. דממה ירדה על האולם. איש לא ידע.
'והאם מישהו' המשיך הקיסר 'יודע מה המשקה שהגישה נורה הנאווה לאביר הראשון שחזר משדה הקרב באלפוקו בסוף מלחמת אלף השנים?'
איש לא ענה.
'והאם מישהו מכם יודע ' המשיך הקיסר ' מה שמה של הציפור הנדירה ביותר ביער קו המשווה?'
כולנו שתקנו, נבוכים.
'ובכן,' אמר הקיסר 'אני יודע הכל. את כמות החביות שיש בפונדק השלישי ברחוב עיר הבירה, את מספר הילדים של כל אחת ממשפחות האבירים, את גובהם של כל מגדלי השמירה לאורך הגבול הקדוש, את עומקם של כל האגמים בארץ. אני יודע הכל. ובכל זאת, שלשום גיליתי, שאת שלושת הדברים הללו, אני כבר לא יודע. על שלוש השאלות הללו אני כבר לא יכול לענות.'"

השליח שלח את ידו לפלח תפוז נוסף. "הקיסר," אמר " התחיל לשכוח."
קרנל הביט בו, מתוח.
"ומה זה אומר?" לבסוף אמר "איך זה קשור אלינו?"
השליח החל לענות, ואז קפא לפתע והביט לעבר הפינה. "ואני מתאר לעצמי שזה הבן שלכם."
קרנל ואליסיריה הפנו את מבטם אחריו. ילד קטן, כבן חמש, לבוש בבגדי בד פשוטים, עמד שם יחף והביט על הנוכחים בחדר.
"אבא, אמא." אמר בתמיהה "מי זה האיש?"
אליסיריה מיהרה אליו. "תחזור לישון, חמוד שלי." היא התכופפה אליו.  "אבא ואמא עסוקים עכשיו."
"תני לו להישאר." אמר השליח. "זה יכול להיות נוגע לו, בכל אופן."
קרנל כמעט וכעס." תן לילד לישון, שליח. איך הסניליות של הקיסר יכולה לנגוע לבן שלי?" נבח.
השליח הביט בו," אני מציע לך," אמר בקול מקפיא ושקט "שלא לקרוא לקיסר 'סנילי', אם רצונך לשמור על ראשך מחובר לשאר הגוף. אמנם שליח קיסרי מחויב לשמור על שלומם של מי שמארחים אותו, אבל החיוב הזה יוסר מעלי ברגע שאצא מהביקתה הזו, ואינני רוצה לשמוע אותך אומר מילה רעה כנגד הקיסר."
קרנל נרתע מעט. "סלח לי." אמר "אני פשוט חושב שעדיף שהילד ישן."
"לא." אמר השליח. "עדיף שיהיה עירני דווקא."
אליסיריה התישבה, מאזנת את בנה הקטן על ברכיה.

"מתברר," אמר השליח "שהקיסר לא אמור להיות קיסר לעולם. כאשר הגורל מחליט שהגיע הזמן לקיסר חדש, הוא מתחיל להעביר את הידע שיש לקיסר הישן לקיסר החדש. התהליך הזה התחיל. פיסות פיסות של מידע יצאו כבר מראשו של הקיסר שלנו. הן נמצאות אי שם בראשו של מי שאמור להיות הקיסר הבא. ככל שהזמן יעבור, הקיסר הנוכחי ישכח עוד ועוד דברים והקיסר החדש יזכר בעוד ועוד דברים, עד שלבסוף, בעוד מספר שנים,הקיסר הנוכחי ימות בשיבה טובה, וקיסר חדש, אשר ידע את הכל, יעלה על כסא הקיסרות."

קרנל החל להבין את מה שקורה ולזוז על מושבו באי נוחות. אליסיריה עדיין הקשיבה.
"כולנו," אמר השליח הקיסרי "כל שבע מאות וחמישים השליחים הקיסריים קיבלנו משימה. למצוא את מי שהמידע החל לזרום לתוך מוחו, את האיש שבחר בו הגורל, את המיועד להיות הקיסר הבא. הוא אמנם רק ילד כעת, אבל חשוב לדעת מי הוא, כדי לבצע את כל מה שדרוש."
עיניה של אליסיריה התרחבו בהבנה. "לא," היא אמרה "זה לא יכול להיות."
הילד הקטן הצביע על השליח "ולמה הוא לבוש ככה?" שאל ברצינות מנוזלת מעט.

קרנל קם מהשולחן והחל להסתובב בחדר, מוטרד.
השליח לקח עוד פלח.
"אבל איך אפשר לדעת ש…"
"מכשירי ניווט קסומים ומתוחכמים ניתנו לכל השליחים. כל אחד מאיתנו מנסה איזור אחר."
"אבל למה דווקא.."
"כך הגורל בחר. יתכן שאין סיבה."
"מה אנחנו אמורים לע…"
"לצאת החוצה ולתת לי לשאול אותו מספר שאלות."
קרנל הביט עליו בזעם. "אם זה נכון, אתה מצפה ממני לוותר על בני? לשלוח אותו לארמון הקיסר?"
"כן." אמר השליח.
"הבן שלי?" לחשה אליסיריה "להיות קיסר?"
"הקיסר יודע הכל." דקלם הילד.
"אתה יכול לראות בזה זכות גדולה." אמר השליח.
"הוא יזכור אותנו כשיגיע לשם?" קולו של קרנל נסדק.
"הקיסר יודע הכל." אמר השליח "גם כן מי הם הוריו."
"ונוכל לבוא אז ולחיות לצידו?"
"אם זה יהיה רצון הקיסר."
"זה לא שאני רוצה להיות בארמון." אמר קרנל "טוב לי כאן.  פשוט,
לתת את הילד ככה פתאום. באמצע הלילה…"
"אני זקוק לכם בחוץ כעת." אמר השליח ברכות.

הילד ישב מול השליח על השולחן, מנדנד ברגליו, מפהק פיהוק גדול וחסר בושה.
"שלום לך." אמר השליח.
"שלום."
"אני שליח קיסרי. אתה יודע מה זה שליח קיסרי?"
"שליאח…? "
"כן שליח קיסרי."
"אה. יש לך אף גדול."
"כן, אני יודע."
"אבל אני לא חושב שאתה צריך להיות עצוב בגלל זה."
"וודאי. וודאי. אני זקוק שתענה לי על כמה שאלות."
"גם לאבא שלי יש אף גדול. אף גדול זה בסדר."
"אני בטוח.חמודי, האם אתה יודע את שמה של אישתו של…"
"יש לך ציפור?"
"מה? לא, אין לי ציפור."
"ציפור זה נחמד."
"האם אתה זוכר מה שמה של אישתו של האיכר…"
"אבא אומר שהוא יתן לי ציפור בשנה הבאה אם אהיה ילד טוב."
"אני בטוח. אתה מבין…"
"צבעונית, שגם תשיר."
"אני גם יכול לתת לך ציפור."
עיניים גדולות נפקחות. "באמת?"
"כן, כן. אני רק צריך שתענה לי על שלוש שאלות."
"שלוש מה?"
"שאלות."
"אה, זה בסדר. זה בסדר."
"אוקי. הממ. מה שמה של אשתו של האיכר שגר בביקתה הצפונית ביותר הקיסרות?"
"אממ.."
"כן?"
"אזמרלדה."
"א..אני… אני מבין.מה המשקה שהגישה נורה הנאווה לאביר הראשון שחזר משדה הקרב באלפוקו בסוף מלחמת אלף השנים?"
"נורה מה?"
"המשקה שהגישה נורה הנאווה לאביר הראשון שחזר משדה הקרב באלפוקו בסוף מלחמת אלף השנים."
"מים ממותקים. מצחיק." הוא גילגל את המילה על לשונו "מ-מו-תקימימממם…"
"הבנתי."
"אל-פו-קו. זה כיף. עוד."
השליח נשם עמוק. "ילד. תגיד לי רק זאת, מה שמה של הציפור הנדירה ביותר ביער קו המשווה?"

דלת הביקתה נפתחה, והשליח הקיסרי עמד, מחזיק את הילד בידו.
זוג ההורים שישבו על האדמה לצד הדלת הרימו את ראשם. עיניה של אליסיריה היו אדומות.
"חוששני," אמר השליח "שעלי לקחת איתי את הילד."
קרנל קם ונעמד מולו, זקוף וכפוף בעת ובעונה אחת.
"דיברנו על כך." אמר קרנל. "חשבנו האם מתאים לתת לו ללכת כך לארמון הקיסרי."
"אמנם קשה לי לומר זאת," אמר השליח "אבל להחלטה שלכם, תהא אשר תהא, אין שום משמעות. הגורל כבר החליט בשביל כולנו."
"האין אנחנו יכולים להצטרף?"
"איש אינו רשאי להיכנס לעיר הקיסרית ללא רשות."
"אם כך, נחכה לו בחוץ." אמרה אליסיריה.
"לא תוכלו להיכנס עד אשר הקיסר לא יקרא לכם." אמר השליח.
"וכשבננו יהיה הקיסר…"
"תהליך העברת המידע לקיסר חדש יכול לקחת שנים על גבי שנים."
הילד פתח את פיו לפתע. "אבא," אמר "זכיתי בציפור."
קרנל הביט על בנו חסר אונים. "מדוע הקיסר לא יכול לתת לנו להיכנס איתו לעיר?" פנה לשליח, מתחנן כמעט, " אני יודע שהוא יכול."
השליח דיבר בשקט. "לגורל יש דרכים משלו לכוון את חיינו. שליחותי ניתנה לי בבירור, והיא נוגעת רק לילד. תוכלו לנסות לנסוע בעצמכם לעיר, ולהגיש בקשה להיכנס. אינני יכול להבטיח דבר."
"אתה מדבר," אמרה אליסיריה "כאילו זה נחרץ."
השליח שילב את ידיו ולחש לאוויר. "זה אכן נחרץ."

ניתנה להם שעה.
היה זה הרבה מעל מה שהיה אמור להינתן להם.
השליח ישב בחוץ, מביט אל הכוכבים. נותן להורים להיפרד מבנם הקטן, לארוז לו כמה חליפות בגדים מהוהות, כמה ממתקים עטופים ויבשים. כלום לעומת מה שיכול לאכול קיסר. הכל בשביל מה שיכולים לתת זוג הורים.
לבסוף קם, ודפק קלות על הדלת.
הוא חיכה בסבלנות, והדלת נפתחה.
קרנל עמד שם עם בנו. אליסיריה הביטה בהם מאחור. מתלבטת בין לשמור על ריחוק מכל האירוע, או לגשת לחיבוק אחרון נוסף לבנה.
"הולכים לראות ציפור?" שאל הילד.
"כן." ענה לו השליח. "הולכים לראות ציפור."
"הוא מתקרר בקלות.צריך לדאוג שילבש חם בלילה." דיקלם קרנל בקהות " ואוהב מאוד ציפורים, כמו ששמת לב, אבל גם כלבים. והנעלים שלו מעט בלויות. אולי כדאי להשיג לו חדשות בשביל הדרך."
השליח הנהן.
"אתה יודע את שמו, נכון?" שאל קרנל.
"שמו כבר אינו חשוב למאומה." אמר השליח.
אליסיריה התקרבה עוד פעם אחת וחיבקה את בנה. נישקה את פניו הלוך וחזור.
הילד צחקק. מדוגדג משפתיים ודמעות.
"אתה תשמור עליו, נכון?" שאלה.
קרנל ענה לה. "זהו שליח קיסרי, ומטרתו לשרת ולהגן על הקיסר." הוא פנה לשליח "נכון?"
השליח הרהר מעט ואז ענה "תמיד."

באמצע הלילה, איש גבוה לבוש מדים מבהיקים וחגור בחרב, וילד קטן עם עיניים גדולות פסעו להם ביער.
השליח שתק.
הילד קרא מדי פעם קריאות התפעלות מדברים שהצליח לראות בחושך. פיהק מדי פעם.
לבסוף אמר "אני עייף."
השליח עצר. "מיד נגיע למערה קטנה, וננוח שם." אמר.
הוא הביט מעט בילד ולבסוף, בהחלטה שקטה, לקח אותו על כתפיו.

מעט אחר כך הגיעו לפתח המערה.
השליח הוריד את הילד המנומנם מכתפיו.
"הי," קרא הילד והצביע למעלה "הציפור שלי!"
השליח הרים את עיניו. ינשוף גדול מימדים עמד שם והביט בהם, חמור סבר.
"זו הציפור שלי, נכון?" שמע מלמטה.
"למה לא?" ענה.
הם נכנסו למערה.

הילד ישב על סלע קטן. אור הירח שוטף את הרצפה שלפניו.
השליח עמד מולו, שותק במשך כמה דקות, מתכונן לשליחותו.
הילד שידע את  שמה של אשתו של האיכר שגר בביקתה הצפונית ביותר הקיסרות הביט בקירות המערה ובשליח ושאל "מה עושים עכשיו?"
השליח הרגיש עייף לראשונה בחייו.
"אתה צריך להבין משהו." אמר לילד "הדברים תמיד מסובכים כל כך."
"אבל מה עושים עכשיו?" הקול הצעיר הדהד בין הקירות.
השליח ניסה להתעלם.
הוא שלף את חרבו והניף אותה.
"אני שליח קיסרי," אמר בקול רועד "ומטרתי לשרת ולהגן על הקיסר. תמיד."
דמעה קטנה הופיעה בעיניו האפורות. "יסלחו לי האלים." אמר בשקט.

אלפי מילין משם, נזכר הקיסר בשמה של הציפור הנדירה ביותר ביער קו המשווה, ונשען על כסאו באנחת רווחה.