הוא אמר לה, שאם רק יסתכל לתוך עיניה מספיק זמן, הוא יקבל מספיק כוח כדי לנצח כל צבא שקיים בעולם.
והיא האמינה לו.
הוא אמר שיש להם משהו חזק ועדין יותר ממה שיש לכל אחד אחר.
לפעמים הם היו יושבים בחדר, רק מביטים זה בזה, שותקים, נותנים לדבר החזק והעדין הזה לדבר למענם.
יום משך עוד יום והם הרגישו את העולם כולו מצטמצם למה שקורה להם.
הוא אמר לה ששום דבר לא יצליח להפריד בין שניהם ולנצח את הדבר החזק והעדין הזה שהם בנו ביחד, מבט אחרי מבט, שקט אחרי שקט, לא משנה כמה חזק הוא יהיה. אפילו לא מלחמה.
ואז הגיעה המלחמה.
והוא הלך, כי כך היה צריך לעשות, אבל לפני שיצא לשדה הקרב, הלך אליה שוב, לפרידה אחרונה.
והם נפגשו והוא הסתכל אל תוך עיניה מבט ארוך ועמוק ואמיתי כדי לקבל את כל הכח שהיה זקוק לו בכדי לנצח שם.
והלך.
בשדה הקרב חיכו לו חבריו, ורעש מסוקים ומכונות יריה, ענני אבק כבדים וריחו הכבד של חוסר ההיגיון.
והוא רץ, וקפץ, וירה ופינה ועשה ככל יכולתו.
ואז, יום אחד, כאשר הכל מסביב נראה אבוד, וההפסד ארב, מחכה לזנק, הוא קם ממקומו, נחוש, וכמעט לבדו ניצח את כל הקרב ההוא.
בסוף אותו היום הסתכלו עליו חבריו בהערצה ומפקדיו בחנו אותו שוב בהערכה, וכולם ביקשו ממנו לדעת מה היה סוד כוחו שם בחוץ.
והוא סיפר להם. סיפר להם על כוחו של המבט ועל כל מה שקיבל באותו מבט ארוך ועמוק ואמיתי.
והמפקדים שמעו והתרשמו, ודיברו זה עם זה, ולאט לאט השמועה עלתה לה לדרגים יותר ויותר גבוהים, עד אשר החליטו המפקדים העליונים שכוחו של המבט הינו חיוני להמשך הלחימה.
וכך הגיעו לביתה, ולקחו אותה במסוק גדול ורועש, שהעביר אותה ממחנה למחנה.
והיא הגיעה לחזית אחר חזית, נוחתת במסוק המאובק, ואז יושבת לה ומחכה באוהל גדול וריק, כשענני חול מתערבלים מסביבה ואחד אחרי השני עמדו הלוחמים, מחכים בתור, והביטו לתוך עיניה מבט עמוק וארוך, מקבלים את הכוח שהיו צריכים כדי לנצח. אחד אחרי השני…
הניצחון היה מהיר. לאויב לא היה שום סיכוי.
גם הוא חזר אז משדה הקרב, מדיו מלוכלכים במלחמה ומיד הלך אליה.
היא היתה שם, ישובה, מחכה.
והוא נפל על רגליו והציע לה את הנצח, מגיש לה מחדש את הדבר החזק והעדין שחיכה לשניהם כל כך הרבה זמן.
ומאז היו תמיד ביחד, אבל מבטה כבר כבה מרוב שימושם של לוחמים חזקים ותאבי ניצחון, וכל לילה, לפני שהלכה לישון, הייתה מסתכלת לתוך עיניו, מבט עמוק וארוך ואמיתי, כדי לקבל את הכח ואת הסיבה לקום למחרת בבוקר.
אם היה נשאר עוד רגע- היה המבט מבטל את הצורך להלחם, או להאבק, ורק מספר את כל מה שהמילים לא יודעות לספר…
מבט הוא תוצר של שניים. אני לא מאמינה שהלוחמים האחרים ראו את מה שהם ייצרו- לכן אולי המבט כבה..
Pingback: לימור פרידמן – מאמנת אישית ומנחת קבוצות » יצירת קשר עין – המפתח למציאת זוגיות
Pingback: באמת להסתכל - כוחו של קשר עין – יואב בלום