היום בו התחלתי לאהוב ג'ז (או: תזכורת מדני קיי)

ווינט פרסמו בשבוע שעבר קטע וידיאו ישן שבו נראה דני קיי חונך את אחד מראשוני מטוסי אל-על. הקטע הזה, החום-לבן (זה הרי לא באמת שחור-לבן, לא?) שבו קיי נראה עושה פוזות על המדרגות ומעשן סיגר עם הטייסים, זרק אותי אחורה לילדות ולאהבה הגדולה שלי לשחקן הזה.

דני קיי, שחקן יהודי ומוכשר להפליא, היה אחת מהדמויות שמלאו את העולם ה"אומנותי" שהכרתי בתור ילד. הוא היה שחקן, רקדן, קומיקאי, מוסיקאי, מנצח ובכלל כנראה בחור נחמד מאוד. הסרטים שלו, כשצופים בהם היום, אולי נראים קצת נאיביים, אבל זה רק בכלל שהתרגלנו למשהו אחר. הם, עדיין, סרטים שבנויים על כל  כך הרבה כשרון, קסם אישי וחוכמה, שתמיד הם ישארו קלאסיקה של טעם טוב, בשבילי.
הקטע בווינט שלח אותי מיד ליוטיוב לחפש קטעי סרטים שזכרתי מהילדות, והנה קצת ממה שמצאתי ועשה לי טוב בלב.

קיי ולואי ארמסטרונג שרים
זוהי התוצאה הראשונה שיוטיוב כשמחפשים את דני קיי והיא מייצגת כל כך יפה בעיני את הכריזמה, הכשרון והאינטילגנציה הקומית שלו. כמובן שלאהוב את ארמסטרונג עוזר מאוד.
כמה נחמד זה לראות את שני הענקים האלה פשוט נהנים אחד מהשני.

שירו של המפקח הכללי
אחד הסרטים המפורסמים של קיי היה "המפקח הכללי" שבו גילם את הנווד הצועני שנחשב בטעות על ידי אנשי העיר שהוא מגיע אליה כמפקח שבה לבדוק את התנהלות ראשי העיר. הסיפור כבר הומחז לא מעט פעמים (וגם בישראל, אגב).
הגרסא של קיי היא קלאסיקה אמיתית, עם שירים נהדרים, ומדי פעם הייתי מגלה אותה מחדש באיזה שידור חוזר…
בקטע הזה, קיי מופיע מול נכבדי העיר (בתור המפקח הכללי) שבדיוק הרעילו את הכוס שלו (כדי שלא יגלה שמעלו בכספי הקופה הציבורית…) ומחכים שכבר יסיים את ההופעה קטנה שלו ויתן לגימה.
 לצערי הסרטון נחתך בדיוק שלוש שניות לפני סיומו ה"אמיתי" אבל זה עדיין נפלא.
הקטע שבו קיי מארגן את כל האנשים במסיבה לשיר לו קולות רקע זכור לי במיוחד, ובתור ילד תמיד חלמתי לקחת קבוצה של אנשים ולארגן אותם ככה, ואולי ממש לגרום להם לשיר "זוממממ-שטוק-שטוק-הא-הא-הא!".

Flying Home
הקטע הבא הוא פשוט הקטע שגרם לי להתחיל להתעניין בג'ז. אחרי שראיתי את הקטע הזה – ולמעשה לאורך כל חיי – חיפשתי את התווים של השיר שמנוגן כאן (flying home) או סתם הקלטות שלו, קניתי קלטות של סווינג, והתחלתי להתעניין במוסיקה הזו שנראתה כמו משהו שהוא פשוט כיף אנושי כשהוא מועבר לצורה של צלילים.
במשך שנים לא ראיתי את הקטע הזה עד שבוע שעבר, כי הייתי בטוח שהוא מתוך סרט שנקרא "שבעת הפרופסורים".
אז מסתבר שאכן יש שם שבעה פרופסורים, אבל שם הסרט במקור הוא a song is born. הוא מספר על שבעה פרופסורים (שקיי הוא הצעיר שבהם) שחוקרים את תולדות המוסיקה, ומקליטים את התהליך. המון שירים טובים בביצועים מגניבים. איכשהו במהלך הסרט הם מסתבכים עם חבורה מהמאפיה וקומדית טעויות חביבה יוצאת לדרך מטובלת בהמון מוסיקה עם טובי המוסיקאים של אותה תקופה.
קטע הסיום של הסרט הוא זה.
בחדר הגדול, קיי וששת הפרופסורים האחרים מוחזקים כבני ערובה ע"י שני גנגסטרים טיפוסיים, יחד עם קבוצה של מוסיקאים. בחדר ליד, אהובתו של קיי נאלצת להתחתן לראש חבורת הגנגסטרים (לאחר שאכן היתה משתפת פעולה שלו במהלך הסרט, אך עכשיו היא כבר מאוהבת כמובן בקיי ידידנו). הפתרון הראוי של הפרופסורים, לנגן לשני הגנגסטרים. אבל לנגן משהו אנרגטי וחזק עד כדי כך שהוא יפיל את התוף הענק שתלוי למעלה על ראשו של אחד מהם.
אין צורך לראות יותר מאשר שלוש הדקות הראשונות כאן, מבחינתי.סוף הסרט שאחרי הקטע המוסיקלי הוא אכן פחות חשוב לי כרגע, אבל הקטע המוסיקלי עצמו פשוט גרם לי להתאהב במוסיקה הזו.
הפתיחה הזו של הפסנתר תמיד תהיה בשבילי האופן האגבי שבו ג'ז באמת מנוגן, הצווחות הארוכות שארמסטרונג (גם כאן) משמיע מהחצוצרה שלו תמיד יקפיצו אותי בכסא והאופן המטורף הזה שבו כל כך הרבה אנשים (שימו לב לפרופסור עם הזקן והסיגר. נכון חמוד?) עושים רעש נהדר כזה ביחד גורם לי לחזור לעיניים הבורקות שהיו לי בתור ילד.
איזה כיף היה למצוא את זה.