שלוש מחשבות בעקבות נפאל

אז נסעתי לנפאל. בדרך לשם ובחזרה יצא לי גם לראות מעט את תאילנד ובנגקוק, אבל אפשר לומר שנפאל היתה בהחלט ה"אישו".
רציתי להתנתק לגמרי, רציתי לנסוע לבד למקום שבו לא מכירים אותי, לעשות טרק בתנאים שאין סיכוי שאהיה בהם שוב ולראות מה זה עושה ולאן אני מגיע. לא לקחתי נגן mp3, לא הכרתי אף אחד מהקבוצה שלי לפני ולא היה לי לגמרי מושג אפילו באיזה טרק ספיציפי מדובר. הרעיון היה פשוט לגלות מה קורה לי כשאני שם.

אז גיליתי…
ולמרות שרוב הדברים הם לא משהו שאתה פורש סתם ככה מול כל העולם בבלוג, הנה כמה דברים שעברו לי בראש.

מילים
אני איש של מילים. של הגדרות ושל סיפורים והסברים מפורטים וברורים.
עד לא מזמן חייתי כשברקע התחושה שמה שלא סיפרתי, בעצם לא קרה. שמה שהוא אישי עד כדי כך שלא ניתן ממש לזכך אותו למילים ולשתף בו, הוא לא משהו שראוי לנסות להרגיש בכלל. שאתה מוגדר על פי כמה שאתה יכול להציג החוצה ולספר.
רק בשנה-שנתיים האחרונות התחלתי לגלות את היופי שבלחוות דברים שהם באמת רק שלך, כי אף אחד לעולם לא יבין אותם. ולהבין שזה בסדר, ושהעובדה שיש תחושות שהן רק שלי וישארו כאלה, זה משהו שהופך אותן אולי לאמיתיות יותר, לא לאמיתיות פחות.
אז עכשיו, העובדה שיש כל כך הרבה דברים, נימים של מחשבות ותחושות, שאני חוזר איתן מהטיול הזה והן רק שלי, ושיחיו רק בתוך הזכרונות שלי, זה כבר בסדר.
ויש משהו אמיתי ועוצמתי בלדעת שכמה תמונות שלא תראה, וכמה חוויות שלא תספר, וכמה סיפורים מוזרים שלא תשתף, היו כמה רגעים, ספורים ומזהירים, לאורך הטרק הזה, ובשיאו, שהם רק שלי, שאין להם שם אפילו בשבילי מעבר ל"התחושה שהיתה לי כש…", ושרק אני יכול לחזור אליהם.
ובכל המילים שעוטפות את הטיול הזה ושעוד יעטפו אותו, מסתבר שהשתיקות תמיד אותן אני מספר לעצמי יהיו החלק הכי מעניין ואמיתי.

עולם מס' 3
מעולם לא הייתי במדינת עולם שלישי לפני כן. הנחיתה בקטמנדו היתה סוג של הלם תרבות קצרצר, והקליטה שישנם מיליונים של אנשים שחייהם שונים כל כך, שעולם ההישגים שלהם מדורג בצורה אחרת כל כך, ושהצרכים הפיסיים ובעקבות כך גם הרגשיים שלהם נמצאים במקום שונה כל כך, היתה משהו מעורר.
איך ההרגשה לחיות את כל חייך כמישהו שנושא תיקים לתיירים לאורך טרקים הלוך וחזור, תמורת משהו שמגיע ללא יותר ממאה דולר לחודש? ומהצד השני, מי אומר שהילדות המחייכות שפגשנו שם, מדלגות לבית הספר שלהן, אינן מאושרות יותר מהילדות שנוסעות לתיכון שלהן באוטו בחדש שקיבלו ל"סוויט סיקסטין"?
מדי פעם מישהו שהיה מסתכל על הנוף ושואל "מה רע?" או אומר שהיה מוכן "לגור במקום כזה". ואתה שואל את עצמך האם באמת לראות את ההרים האלו כל בוקר שווה לחיות את החיים של האנשים בבקתה הזו כאן ממול, החיים שקשים כמו האבנים כאן מסביב, ומהצד השני האם אולי עצם השאלה נובעת מזה שאתה חי חיים בורגניים אי שם במדינה מערבית ומסתכל על החיים ועל תכליתם בצורה שונה כל כך.
ואין תשובה, רק ניחושים, וידיעה מה אתה עונה על זה לעצמך.

שגרה
וכמה טוב בעצם הבית.
וכמה נהדר לגלות שאתה באמת מתגעגע לאנשים, שאתה לא קשיח כל כך מבפנים כמו שחשבת ולא אוהב את "הלבד שלך" אלא שיש אנשים שאתה מדמיין לידך ומנהל איתם את השיחה הזו בראש, כי איתם זה היה יכול להיות פי חמש יותר כיף.
וכמה טוב לגלות דברים על עצמך שכוללים בין השאר את זה שאתה דווקא בסדר ואפילו אוהב את מה שיש לך.
ובטח השגרה הזו תמאס שוב עוד כמה חודשים, כי אנחנו מפונקים ומלאי סימני שאלה, אבל עכשיו, כשאתה נוסע הביתה, כמה נהדר זה לגלות שטוב לך לחזור, ושיש לך לאן ולמי.