במוצאי שבת גיליתי שהתחילה התקיפה. לא מפתיע במיוחד, אני חושב.
כנראה שהעובדה שהיה לי פחות מידע מאשר החמאס (תנאי מזג האוויר בשבת יהיו טובים יותר ללחימה, זה בערך מה שידעתי) הספיקה לי בשביל להיות גם פחות מופתע.
כחלק מהשיטוט בין הערוצים אחרי מידע, הגעתי גם לחצי הדקה הבאה, בערוץ אחד.
המסך מראה תמונות מעזה.
למטה, ליד סמל הערוץ, החדשות האחרונות – צה"ל מזרים כוחות מסביב לרצועה למה שיתכן שיהיה כניסה קרקעית.
יש כמה שניות שקט, אף אחד לא מדבר, כנראה בדיוק סיימו להקריא את הידיעה הזו לכולם.
ואז השדרן הראשי באולפן אומר: "למה אנחנו משדרים את זה בעצם?"
והפרשן באולפן בת"א עונה:" "אני לא יודע."
שוב שניה של שקט. הם חושבים.
"למה ידיעה כזו נשלחת לכל הכתבים הצבאיים? מה זה נותן?" הם תוהים בקול רם.
"אולי," תוהה המנחה "אולי זה כדי ליצור הרתעה נוספת?"
"אולי." אומר הפרשן.
והנה לכם פנינה שמסבירה את התקשורת הישראלית בימי לחימה.
אנחנו עוד לא למדנו להתאפק. ולפעמים אנחנו בעצמנו לא מבינים – איך הדיווח החדשותי נהפך להיות העיקר, והוא חסר מודעות להשלכות שלו רק בשל העקרון "להשיג את זה לפני השני"?
מצד אחד לא יתכן שיקרה משהו רציני ולא נעלה מהדורה של חמש שעות.מצד שני, אין לנו מה לומר במשך חמש שעות.
אז אנחנו עוברים שוב לכתבנו בקיבוץ בדרום, ושומעים בלייב את נאסרללה, ומשדרים תמונות בלופ אינסופי ומתחרים בכמה אופנים ניתן לומר שהיתה תקיפה היום. פעם פותחים במספר המטוסים, פעם בשעה, פעם ב"למי שמצטרף אלינו עכשיו".
הדבר היחידי שמשתנה לאורך המהדורה הוא מספר ההרוגים בעזה, מעבר לזה השאר הוא להג.
מלחמת לבנון השניה הציגה לנו את התקשורת הישראלית בצורה מאוד לא מחמיאה. כמעט במערומיה. אבל אותה אף אחד לא בדק.
ממהרת, חסרת סבלנות, מאתרגת ומוציאה להורג בחוצות העיר לסירוגין, מאפשרת הוצאת מידע שרלוונטי גם לאזני האויב, והעיקר מלהגת את עצמה לדעת, מלהטטת כיצד לומר את המובן מאליו בצורה אחרת ולקרוא לזה פרשנות.
"אבל איך כל זה יגמר?" שאל שדר הרדיו את צחי הנגבי היום בבוקר, והכניס לשאלה אחת את הנטיה הזו שלנו לבקש פתרון מהיר, לרצות רק שורות תחתונות ועכשיו, לדלג על תהליכים מצד אחד, ומהצד השני להביע דעה מובלעת בלי באמת לומר אותה (במקרה הזה זה היה "הרי בסוף יהיה הסכם שיכולנו להשיג גם בלי, לא?").
או שאולי זה רק בראש שלי?
אז הפעם צריך לקוות שמישהו שם יתאפק.
לא מלמסור את האינפורמציה החשובה, אלא מלצבוע אותה בצבעים שלו.
לא מלספר על אירועים, הישגים או מחדלים, אלא מלהפוך אותם לדרמה טלנובלית שמטרתה ליצור נרטיב סיפורי חזק.
לא מלהיות מגויס לדאגת העם, אלא מלהיות מגויס לאג'נדה נסתרת זו או אחרת.
לא מלדווח, אלא מלדווח את עצמך לדעת.
האם בקוד העיתונאי יש גם דברים לא עושים, למרות שמתחשק נורא?
האם יש שם מי שמבין שתקשורת נועדה לשרת את המצב ולא המצב לתת עבודה לתקשורת?
נקווה שכן.
ושכולם יחזרו בשלום, אמן.