סלוגניזם

האורך לא קובע. גם לא כשזה מגיע לפוסטים.
אפשר להתווכח הרבה על מה צריך להיות האורך המתאים לפוסט ממוצע, אבל כל ויכוח כזה יצא מתוך ההנחה שישנו יצור כזה שנקרא "פוסט ממוצע".

ישנם מספר דברים בסיסיים שהאינטרנט שינה בחיינו. אני לא מדבר כרגע על דברים מתקדמים כמו ההשלכות החברתיות של הרשתות, או זכויות יוצרים על מוסיקה ועוד כל מיני נושאים כאלה שעברו מהפכות.
ישנם מספר אלמנטים בסיסיים שהיו באינטרנט כבר בהתחלה, ושבלי ששמנו לב היוו שינוי "מתחת לפני השטח" בצורה שבה אנחנו מסתכלים על דברים.
אחד מהם, למשל, הינו מושג ה"לינק", הקישור. האופן שבו אנחנו מקשרים דברים בראשנו היה משהו אינטימי ומושג האסוציאציה עודנו משהו שהינו חלק מההגדרה העצמית שלנו. הצג לי את מפת האסוציאציות שלך ואומר לך מי אתה. העובדה הפשוטה הזו שהכל קשור להכל לא חילחלה כמעט אף פעם לחיים היום יומיים שלנו, בעיקר לא בכל מה שקשור להעברת מידע, או לארגון מידע. כל מי שהכין אי פעם רשימה ביבליוגרפית מבין למה אני מתכוון. עולם הקישורים היה חי ותוסס, אבל בעיקר מתחת לפני השטח של האמנות. מילים בעלות רבדים של משמעות בשירה היו למעשה קישורים הכרתיים לנושאים נוספים. משפטים ספרותיים, זויות בתמונה, אפילו ציטוטים מוסיקליים, שם הצלחנו באמת ליצור את הקישור הזה, ואת עשינו בצורה מלאה, עשירה בקפיצות מחשבתיות. את המידע, לעומתם, העברנו ישר. וכך הוא גם נהיה – ישיר, ארוך לעיתים ומפורט במידה מספקת. הציטוט היה חלק מהאמירה.

הקישורים שינו את זה. אנחנו מתייחסים אל מידע שאנחנו מקבלים אחרת. אנחנו מצפים ממנו ליותר, בכך שאנחנו רוצים לראות את המקורות, הקישורים המחשבתיים וההקשרים על המקום, כחלק מהתמונה הכוללת. מצד שני, אנחנו גם מצפים ממנו לפחות. תן לנו את השורה התחתונה, ואת השביל המוביל הלאה,אם נרצה. אנחנו כבר נסתדר לבד. המידע מגיע מקופל, ואנחנו רואים את השכבה שלמעלה. נשטח את הקיפולים הללו רק אם נרצה.

ואנחנו כבר לא תמיד רוצים.

ניל פוסטמן, בספרו "בידור עד מוות" מנסה להראות כיצד השיח הטלוויזיוני משטיח את השיח התרבותי. כאשר משפט המפתח בחדשות שלנו הינו "ועכשיו למשהו אחר לגמרי", וכאשר אנחנו בוחרים מנהיגים על פי אותו אופן שבו אנחנו בוחרים אבקת כביסה, אנחנו מתחילים להתרגל לשיח קצר, חד מדי, דוקר, חד ממדי ושטוח.
פוסטמן מביא בתור דוגמא את האופן שבו התנהל הויכוח הפומבי בין אברהם לינקולן לסטיוון דאגלס. דאגלס דיבר ראשון, במשך שלוש שעות. אחריו ענה לו לינקולן, במשך ארבע שעות. מכיוון שדאגלס סיים כבר באיזור השעה חמש, לינקולן הציע לקהל ללכת הביתה לאכול ארוחת ערב, ואז לחזור להמשך. השוו זאת עכשיו לאופן שבו המועמדים לנשיאות מתדיינים מול הקהל שלהם.

מה שיה בלתי אפשרי בדפוס, הפך לתופעה בסיסית בטלויזיה – הרציני חייב להיות מועבר בצורה מפתה מספיק, בשביל שלא נעביר ערוץ. האינטרנט שיפר דבר אחד והרע בדבר אחר – אנחנו יכולים היום לקבל את המידע לכל עומק שנרצה, אבל אנחנו צריכים לחפור, אז אנחנו מקצרים.

השיח התרבותי שלנו, גם ללא שום קשר לאינטרנט, מתקצר.
אנחנו חייבים להעביר מסרים מהר, חזק, ובאופן אלגנטי. מהיותו כלי שמציב מראה מולנו האינטרנט מראה לנו, בכלכך הרבה מקומות דווקא את הדבר הזה. הקליפים של יו טיוב הם עד עשר דקות. הפוסטים האינפורמטיביים והאישיים כאחד, צריכים להיות קצרים מספיק בשביל שלא נשתעמם ונלך באמצע. בעיצוב אתרי אינטרנט, אחד הכללים (גם אם לאו דווקא המוסכמים על כולם) הינו שכל המידע החשוב צריך להכנס לעמוד אחד, שהמשתמש לא יצטרך לגלול בשביל לגלות את מה שאנחנו רוצים לספר לו. כי אנחנו יודעים שהוא שונא לגלול…

אנחנו ממהרים. צריכים להספיק כמה שיותר בשביל להגיע לאותה מטרה עלומה שמעולם לא ממש טרחנו להציב. אנחנו מחפשים את השורה התחתונה, את המסר הקצר, את העניין בשלוש מילים. את הסלוגן.
סלוגניזם.

היום יש לנו 15 שניות של תהילה, ארוחות בחמש דקות, וניסיון חיים שמועבר ב12 שיעורים.
מה שיקרה עכשיו הוא אחד משני דברים – או שנקצר את עצמנו לדעת, ונביא את עצמנו למצב שבו כל המידע שבעולם יהיה פרוש לפנינו, אבל לא נרצה לקפוץ לתוכו, או שנרגיש פתאום את המחנק, נוריד מהלך, ונתחיל להתרגל לזה שהאורך, לפעמים, רק לפעמים, קובע.