מבט מהיר בתמונה הזו (ותודה לשני) מההופעה של דפש מוד בתחילת השבוע נראה כמו תמונה קלאסית של הופעה חיה. האמן המואר בקצה הבמה, האור הבוהק, והידיים מסביב, שנשלחות קדימה, למעלה, לגעת, להגיע…
אבל אז אתה מביט שוב ומגלה שרוב הידיים האלה, ששלוחות למעלה, פשוט מחזיקות מצלמה דיגיטלית או מכשיר סלולרי. זוהי לא תמונה שמתעדת הופעה, זו תמונה שמתעדת תיעוד של הופעה.
במידה מסוימת התמונה הזו מייצגת הלך רוח של דור.
לא צילמת – כאילו לא היית.
לא צולמת – כאילו לא הופעת.
התיעוד נהיה מהותי יותר מהחוויה עצמה.
זה כבר לא אמן וקהל, זה "אירוע" ומתעדיו.
כי החוויה תופסת רק את העכשיו, ואם "נשכיל" לוותר עליה למען התיעוד שלה, לפחות יישאר לנו משהו גם מעבר לעכשיו.
כי החוויה היא רק שלי, בלתי ניתנת לשיתוף, ואת התמונות אני יכול להראות לכולם, וכך להפוך את מה שקרה לאמיתי יותר.
כי דברים חשובים באמת מקבלים את חשיבותם לא בזכרון שלנו, הפכפך שכמותו, אלא רק בזכרון של המכשירים שלנו.
וככה, כמו שהיו שם האנשים שהלכו רק כדי לספר לחבר'ה ש"הם היו שם", היו שם האנשים שבאו רק כדי לספר לעצמם ש"הם היו שם". זה לא עצוב וזה לא מצחיק, לא רע או טוב, זה פשוט ככה. אנחנו לא יכולים כבר לעמוד בפיתוי. להיות שם ממש זה באמת כבר יותר מדי. עדיף פשוט לדאוג מעכשיו לזיכרונות מתועדים היטב.
יואב ,
איזה יופי כתבת! כל-כך מדויק … אבל לדעתי זה כן עצוב . זה לא רק :"פשוט ככה" , זה פשוט עצוב … לעשות משהו , רק כדי לספר ולא בשביל החוויה – נראה לי נוראי …
וואוו.
תמונה מדהימה,
שהופכת להיות מדהימה אפילו יותר אחרי הניתוח המעולה שלך.
הי יואב, לחוות דרך הטכנולוגיה זו עוד דרך לחוות היום, הטכנולוגיה היא שלוחה של הגוף לפי מקלוהן ואם הנייד שלך לא חווה גם זה פוגם בשלמות החוויה שלך… לא? אני מתכננת פוסט שיכנס יותרלעמק לנושא הזה
וואללה!