עתידות, הגרסה האקדמית

כבר כשהגיע ועבר לו יום הולדתי ה-21, ואני עדיין לא הייתי בירח, כבר אז הבנתי שאי אפשר ממש לסמוך על מומחים שמתיימרים לנבא את העתיד. יותר מדי נתונים לשקלול, פחות מדי שליטה, יותר מדי משאלות לב כמוסות או פחדים מודחקים, פחות מדי שלוות נפש, הרבה סיבות יש לזה שאנחנו לא באמת מצליחים לקרוא את העתיד כנראה. אבל אנחנו כבר לא נפסיק לנסות.
אבל לא בדרך הנוסטרדמוסית דווקא. 
יש הבדל גדול בין לנבא מתי תגיע לירח ובין לנסות לאפיין תהליכים חברתיים ואנושיים ולנחש לאן הם מביאים את אותנו, או יכולים להביא אותנו. 
הנה – כי, בכל זאת, זה עדיין מסקרן – כמה אנשים שמנסים לדבר על העתיד.

ספר: צופן העתיד
צופן העתיד הוא ספר שאילולא שמעתי עליו דברים טובים לא הייתי מעז לקנות אותו. זה מתחיל מהשם היותר מדי על גבול המיסטיות בשבילי, ממשיך בכריכה הכסופה המבריקה שבעיני נראתה על גבול המצועצעות, ומגיע גם לתחזיות על גב הספר שנשמעות יומרניות מדי במבט ראשון.
הו, בואו נהיה כנים, גם כמה עשרות העמודים הראשונים עדיין לא קנו אותי.
אבל אם אתה נותן לעצמך צ'אנס וממשיך, מתגלה אחד הספרים המעניינים שיצא לי לקרוא לאחרונה.
וזה לא בגלל התחזיות, דווקא. ד"ר דוד פסיג, המחבר, משכיל ללהטט ולהכניס בין הדפים כל כך הרבה נושאים, מגמות, מודלים ותחומי ידע, שגם בלי כל הקטע שמנסה להסביר או לבצע ניחוש מושכל על העתיד, רק המעבר על אתרי האינטרנט והמקורות בביבליוגרפיה כבר מרתקת כשלעצמה.
מודל הדורות, שבעזרתו מנסים חוקרי עתיד (יש דבר כזה, זה כל הקטע של הספר, נו) לחשב מגמות חברתיות, הוא לא פחות ממרתק. הגישות שמתארות ומנתחות גלים של צמיחה כלכלית כתוצאה של תמורות הגיל באוכלוסיה, הדמיון העשיר שעומד מאחורי זיהוי תסריטים קלושים אך אפשריים, האופן שבו מנותחות מערכות הטרור מול מערכות ממשליות, סינגולאריות, איבוד ערכי מדינת הרווחה, הכול איכשהו מצליח למצוא מקום שם בפנים.

זהו לא ספר מפוזר או מיסטי. פסיג לא מתיימר להתנבא. הוא פשוט מסביר, בעיקר את האופן שבו תהליכים היסטוריים מנותחים בכלים חדשניים. הוא מנסה להראות את התהליכים הסבירים אבל  גם מרשה לעצמו להתפרע ולנתח תסריטים שהינם לא סבירים, כמו קריסה של מערכות לאומיות, החלטה על הפרדת דת-ומדינה, או איבוד יחסי הקרבה בין ארה"ב וישראל. זה לא ספר מושלם, אבל הוא מגרה את עצבי הסקרנות שלך בכל כך הרבה כיוונים, שאי אפשר לצאת בלי משהו.

הנה משהו לדוגמא.
ישנן גישות שונות שמנסות למצוא מחזוריות במלחמות, למשל. הראשונים שניסו למצוא מחזוריות כזו פעלו בראשית שנות החמישים, אבל בשנים האחרונות בעיקר בעזרת כלים מחשוביים, מנסים החוקרים למזער את "רעשי הקרקע" שמופיעים בהיסטוריה ולגלות מחזוריות אמיתית. פסיג מביא מספר תיאוריות לגבי מחזורי מלחמה – תיאוריה שאומרת שמלחמה תדירה יותר בחברות בעלות ערכים מסוימים על פני אחרים, תיאוריה שמקשרת בין מגמות כלכליות של גושי המערב והמזרח ומנבאת מלחמות ע"י הצבעה על הפוטנציאל הכלכלי של היריבות בעימות. אלו תיאוריות שניסו לתת הסבר ל"למה?".
יש גם ניסיונות לענות על השאלה "מתי?". פרנק דלטון טען שישנם גלים של 200-300 שנה שמהווים ריאקציות פוליטיות בסדר גודל גדול, ובאופן כללי מעבירות את העולם כל הזמן מ"הגמוניה דתית" ל"הגמוניה חילונית" כשבין הגלים, נקודות המעבר הם לרוב מהלכים היסטוריים של אלימות ומלחמות גדולות. פרופסור יהושוע גולדשטיין מצא מחזורים של כ-25 שנה, לאחר שבנה מודל שמתחשב בדברים כמו תל"ג, משכורות,אינפלציה, כמות ההמצאות בתקופה או מספר המשתתפים במלחמה. ניקולאי קונדרטיף היה כלכלן רוסי שניתח מדדים שונים ומצא מחזור תנודת מחירים של 49-54 שנים וגילה שמלחמה גדולה מגיעה תמיד ב"שיא" של גל כלכלי כזה. ישם מחזורים שגילו ברמה העולמית, יש מחזורי מלחמה שגילו ברמה מקומית או בסכסוכים שבטיים.
מודלים על גבי מודלים.
הקטע הוא, שכשמאחדים את כל המודלים הנ"ל מגלים שרובם הגדול מתכנס לאיזור תחילת העשור השלישי של שנות האלפיים.כלומר, אי שם, בין 2018 ל-2020, יש התכנסות של רוב התיאוריות הקיימות והמודלים המחזוריים, שזה נשמע קצת מחורבן.בתקופה הזו, לפי רוב המודלים המחזוריים, צריך לקרות משהו. ומשהו די גדול. ואם אתם חושבים שזה הולך להיות קשור לאיסלאם, אולי כדאי לחשוב שוב. התיאוריה המרכזית מדברת על תהליכים כלכליים בעיקר שיעלו זו מול זו את הגוש האחד שבראשו תעמוד ארה"ב, ואת השני שבראשו תהיה סין…
זו אמורה להיות מלחמה "מכוננת", שאחריה תמונת העולם שלנו יכולה להשתנות די חזק..

שלא יתקבל כאן המסר הלא נכון, "צופן העתיד" הוא לא ספר שמנסה להפחיד. להיפך. אמנם בחרתי דוגמא שקשורה למלחמות, אבל התחושה המרכזית שלי בקריאה שלו היא לא התחושה שיש לנו בדרך כלל מקריאה של נבואות שחורות אלו או אחרות. הוא מלא בתובנות, אבחנות מעניינות וניסיונות חשובים לשבור תבניות מחשבתיות. וכן, יש בו גם כמה אזהרות. לא לגבי העתיד, אלא בעיקר לגבי הטיפשות או העלמת העין שאנחנו יכולים לנקוט…

מודל: איראן הנחמדה

אז הנה משהו קצת יותר אופטימי.
ברוס בואנו-דה-מסקיטה הוא איש תורת המשחקים, והוא טוען שאיראן לא תבנה פצצה. נקודה.
בהרצאה הבאה הוא טוען שבנה בעזרת מחשב מודל מורכב שלתוכו ניתן להכניס את עמדותיהם של כל המעורבים בהחלטה מסוימת, ולחשב את הסיכויים שלה להתקבל, בהתחשב בכל הקשרים ויחסי הכוח בין כל הגורמים. הוא גם מציג סטטיסטיקות הצלחה לא גרועה בכלל למודל הזה.
אחרי שלוקחים את דעותיהם של האנשים באיראן, השעות והמנהיגים, הקיצוניים והפחות-קיצוניים, ומשכללים אותן, הוא טוען, רואים שאיראן תעדיף, בעצמה, לשאוף למנגנון גרעיני אזרחי לגמרי ולא ליצירת פצצה. זהו האינטרס שלהם, ואחמדיניג'אד בכלל לא חזק מספיק בשביל להעביר את דעתו, אם מחשבים את הגורמים שסביבו נכון.
המודל הזה מחשב רק את הגורמים הפנים-איראניים. לא נראה לי שהחישובים כוללים את ביבי, אובמה או החייזרים שינחתו כאן בעוד שלושה חודשים (לא שמעתם את זה ממני), אבל זה עדיין מעניין לראות את האופן שבו מערכי הכוחות האלו מחושבים ע"י אישיות מחוץ למערכת.
ועל זה באמת נאמר "נחיה ונראה".

הרצאה: בירה מצילה חיים ועוד רעיונות מדעיים מעבר לפינה

טוב. עזבו את שבע הדקות הראשונות, של הקטע הבא.
שבע הדקות הראשונות הן הרצאה מעט מנופחת, עם הרבה פאוזות ובדיחות פאוור-פוינט על המצב הכלכלי ועל מה שהוא גורם וכמה הבנקים הם רעים ואיך צריך להתמודד עם העניין ואיזה בלגאן כל הכסף שלנו הלך וכו'.

אבל החל מהדקה השמינית והלאה, ג'ון אנריקז מדבר על המהפכה ההרבה יותר משמעותית מאשר זו הכלכלית – המהפכה הטכנולוגית. יש לא מעט הרצאות כאלו ב-TED. גילויים מדעיים ופיתוחים פורצי דרך שגורמים לך להבין שבקרוב מאוד הרבה דברים הולכים להשתנות. אם רוצים לקחת את זה למקום רחוק במיוחד אפשר לקרוא את ריי קורצוויל, אבל גם מ-11 הדקות האחרונות של ההרצאה הזו אפשר לראות שאנחנו מתקדמים לכיוונים שלא מוגבלים לדמיון שלנו. הם מוגבלים כנראה רק ע"י הדמיון של כלל האנושות' כי מספיק שרעיון צץ במוחו של מישהו אחד בשביל להגיע למיצוי אי שם. אנריקז מתחיל מהלך שמדבר על תלמידים שמנסים לבודד את החומר ביין אדום שעוזר נגד סרטן ולהכניס אותו לבירה (וכך ליצור בירה שחשוב לשתות אותה לפחות פעם ביום, כי, היי, היא מצילה מסרטן). הוא מסיים במהלך אבולוציוני של המין כולו. בדרך, נגרום ללב להתחיל לפעום מחדש, נגדל אוזניים בצלחת ונתחיל לראות באינפרא-אדום.

אז כן. אולי לא הגעתי לירח עד גיל 21.
אבל מה שאני הולך לראות קורה בימי חיי הולך כנראה להיות מרגש ומהיר יותר מכל מה שדמיינו לפנינו.
וזה רק מה שאנחנו מנחשים היום.