ההתערבות

"שישה חודשים" אמר הצלם.
"תשעה חודשים מינימום." אמר העורך והכניס לפיו עוד פיסת דג.
הם ישבו בפינת המסעדה והעבירו את ארוחת הצהרים בקולות שקטים, במסעדה לא רחוקה מבניין המערכת. העורך הזמין דג סלמון ומים מינרלים, הצלם הלך על עוף מוקפץ ושתה קולה. הוא פחות הקפיד מבחינה בריאותית.
"אני לא מסכים." הוא אמר, ולגם עוד לגימה קרה קטנה, "אתה לא מעריך נכון את המהירות שבה הם עולים לפני השטח. זה כמו ואקום ששואף לתוכו אנשים, כמו חור שחור."
"אולי," אמר העורך "אבל סתם ככה, מתוך כלום? מילא ריאליטי, או איזה סרטון באינטרנט, אני מבין. אבל בלי שום דבר? זה אפשרי אבל זה יקח זמן עד שזה יחלחל. תשעה חודשים."
"אפשר בפחות. אני אצלם, אתה תכניס אייטם או שניים. אני גם יכול לדבר עם איזה עוזר מפיק שאני מכיר בטלויזיה."
"תשעה חודשים זה יקח, תאמין לי."

"בוא נעשה את זה מעניין." אמר הצלם, וחייך.
"כמה מעניין?"
"נגיד, חמש מאות שקל מעניין."
"ואיך נעשה את זה?"
הצלם הרים את ידו, וסימן למלצר שהגיע אליהם בזריזות. "יש לכם אולי ספר טלפונים, במקרה?"
"אני חושב שכן." אמר המלצר.
"אפשר?"
"בהחלט. אני אגש לבדוק."

כמה דקות אחר כך, הצלם החזיק את ספר הטלפונים בידו והחל להעביר את דפיו במהירות.
"סטופ." אמר העורך, משחק במזלגו עם שאריות הדג בצלחת..
הצלם עצר, עצם את עיניו והניח את אצבעו על האותיות הקטנות שבספר. הם התכופפו לראות היכן האצבע נחתה.
"נחמה דוידוב." אמר העורך.
"דוידוב זה שם נחמד." אמר הצלם.
העורך הנהן בהסכמה, וחייך.

*     *     *

כפית סוכר אחת גדושה, כפית קפה שטוחה. נחמה דוידוב ערבבה את הנוזל החום שהיה אמור להיות קפה, והתיישבה ליד השולחן במטבח.
אז מה יש לה לעשות היום? צריך לעשות קניות לסופשבוע, לקנות למיכאל קלמר חדש אחרי שקרע את הקודם, ולשלם את הדו"ח של שמואל. היא אמרה לו לא לחנות באדום לבן ההוא, ועכשיו היא זו שצריכה לרוץ לשלם את הדוח בשבילו. כאילו שיש לה זמן פנוי. היא צריכה מתישהו לגלות איך עושים את כל הדברים האלה דרך האינטרנט. אולי נעה תוכל להראות לה איך. הילדה הזו גולשת בכל שעה פנויה ומדברת בסלולארי בכל השאר.
היא הספיקה לקחת שני שלוקים לפני שהטלפון צלצל. היא הניחה את הכוס באנחה קטנה וניגשה אל הטלפון.
"הלו?"
"נחמה?"
"ניצה, מה קורה?"
"את תגידי לי."
"מה זאת אומרת?"
"את יודעת למה אני מתכוונת." ניצה לא נשמעה שמחה, אבל גם לא כעוסה ממש. תמיד קשה לדעת מה באמת קורה איתה.
נחמה ניסתה לעקוב אחרי קו המחשבה שאמורה היתה להבין. אולי השעה פשוט מוקדמת מדי. "לא… אני חושבת שלא."
"את קנית אתמול חולצה חדשה בקסטרו?"
נחמה קימטה את מצחה. "כן. מאיפה את יודעת?"
"קיבלת הנחת סלב?"
"הנחת מה?"
"את ממש לא יודעת, הא?"
"אני חושבת שלא."
"תפתחי עיתון." אמרה ניצה.
"איפה?"
"בחלק של הרכילות."

התמונה היתה די ברורה, גם הכיתוב היה חד משמעי. "נחשו מי הגיעה לקסטרו אתמול ופינקה את עצמה בחולצה חדשה? נחמה דוידוב מצאה לעצמה את הדקה הפנויה ועכשיו גם אנחנו אומרים 'מ-ה-מ-מ-ת'". נחמה בהתה בעצמה, בתמונת כרומו מבריקה, יוצאת מהחנות עם שקית בידה, מדברת בסלולארי, פניה מופנות בבירור אל הצלם, כנראה, והשיער שלה היה בדיוק באמצע הנפה קלה.
היא באמת ראתה בחור צעיר עם מצלמה, אבל חשבה שהוא סטודנט או משהו כזה. פרויקט צילום, דברים שכאלה.
אני דווקא נראית ממש סבבה פה.
יפה לי הגוונים.
"מה את עושה שם בתמונה של רבע עמוד?" דרשה ניצה לדעת.
"אין לי שמץ." אמרה נחמה.

*  *  *

"אמא?"
"מה?"
"בואי מהר!"
נחמה רצה לחדרה של נעה. "מה קרה? מה קרה? הכל בסדר?"
נעה ישבה והצביעה על המסך. "אמ-א-א! וואט דה פאק?"
"אוך, הבהלת אותי."
"מה את עושה כאן?" אמרה נעה.
נחמה הביטה על המסך. שי שם בין כל הפרסומות המהבהבות יכלה לראות את עצמה, בטרנינג הכחול שלה, שקית אשפה גדולה בידה הימנית. הכותרת למעלה אמרה "שליחות סודית", והטקסט מתחת לתמונה החדה אמר "תמיד אמא, תמיד אשה, תמיד מהממת. נחמה דוידוב מראה שהזוהר מגיע בכל המצבים. קבלו את שקית הזבל האימתנית. קטן עליה."
"למה יש תמונה שלך מורידה את הזבל ב"סלבס"?" שאלה נעה.
"אני… אני בכלל לא שמתי לב שצילמו אותי." אמרה נחמה, מגרדת את עורפה בחוסר הבנה.
"אבל זה את, נכון?"
"אה, כן. אתמול, אחרי האוכל."
"גדול." אמרה נעה, מניעה את ראשה, "פשוט גדול."
"שלשום בעיתון, והיום כאן?" תהתה נחמה בקול.
"היית גם בעיתון?!?" הבת כמעט התפלצה, "למה את מעניינת מישהו?"
"הי," נחמה הרימה לעברה אצבע, "לא להתחצף. זו היתה תמונה ממש טובה בעיתון."
"טוב, לא משנה." אמרה נעה. "אני חייבת לשלוח לכל החברה שיכתבו על התמונה שלך תגובות טובות."
"אפשר לכתוב כאן תגובות?" עיניה של נחמה התרחבו.
"בר-ור, נו, אמ-א. יש כאן כבר איזה 40 תגובות."
"מה?? תראי, תראי."
"אוי, נו, עזבי אמא. זה מה זה לא לעניין לקרוא טוקבקים על עצמך."
"תראי לי את הטוקטקים האלה!"
"טוקבקים!"
"לא משנה. תראי לי!"

כל הכבוד
סוף כל סוף מישהי שלא חיה בסרט! אין בושה בלהוריד את הזבל!
מיכל, רמת גן

מה זה הטרנינג הזה?
זה נראה כאילו היא הרגה רומני ולקחה לו את התרנינג. חחחחחח.
מבליט לה, את התחת

גם אני משתמש בשקיות זבל האלה!
זה עם ריח לימון. הכי טוב.
דביבון, העיר הירוק.

תתביישו לכם, לעקוב ככה אחרי אנשים (לת)
אחד שפוי, כרכור

אני מתה עליה!
איזו אשה! קדימה נחמה!
מעריצה, שרופה

לשפוי מכרכור,
אז מה אתה עושה כאן?
חתיכת צבוע, לך תעבוד על מישואחר

מי זו נחמה דוידוב? (לת)
יורם, באר שבע

*  *  *

נחמה שיחקה מעט בחגורת הבטיחות, נזהרת לא לקמט את עצמה.
"שמואל, זכרת לקחת את הצ'ק?"
"כן."
"אתה בטוח שאתה סגור על איפה האולם הזה?"
"כן, היינו שם בחתונה של סימן-טוב, לפני איזה חצי שנה."
"סימן-טוב לא היה איפשהו ליד שפיים?"
"לא. זה היה באולם הזה."
"אבל לקחת גם את המפה נכון."
"לא צריך, אני זוכר."

"שמואל?"
"מה?"
"אתה יודע ששמו תמונה שלי באינטרנט?"
"מה? מה באינטרנט? אני ארצח אותם, מאיפה הם השיגו…"
"לא, לא. תמונה רגילה. רגילה. לא כל התמונות באינטרנט זה ערומים וערומות, שמואל."
"איזה תמונה שמו?"
"שלי, הולכת להוריד את הזבל."
"מה?"
"ולפני זה שמו אותי בעיתון. יוצאת מחנות בגדים."
"אולי הם חושבים שאת מישהי אחרת. את יודעת, תמיד אמרתי שאת נורא דומה לזאתי."
"למי?"
"נו, זאתי. עם התלתלים.שהיתה באישה יפה."
"אין לי תלתלים."
"אבל בפנים את דומה לה. בעיקר בעיניים."
"למי?"
"לא חשוב."
"אבל הם כתבו את השם שלי."
"הם כתבו נחמה?"
"הם כתבו נחמה."

היא הסתכלה מהחלון ובאמרה כבדרך אגב, "יצאה לי דווקא תמונה נחמדה."
"וואלה?"
"וואלה."
"אז שכולם יראו ויקנאו. שיראו שיש לי אשה פצצה."
"נו שמואל."
"מה?"
"מה הם רוצים ממני?"
"לא יודע. צילמו אותך במקום ציבורי. אולי מצא חן בעיניהם."
"אני לא בטוחה שזה מוצא חן בעיני."

זה היה באמת המקום של סימן-טוב. שמואל טוב בדברים כאלה.
"טוב, הגענו."
"אז מה עושים עם זה? עכשיו יהיו תמונות שלי בעיתון כל הזמן?"
"לא יודע. נחשוב על זה בבית כשנחזור."
"טוב. הבאת את הצ'ק?"
"כן."

"נחמוש?"
"תפזרי את השיער, יותר יפה לך ככה."
"אבל אני אוהבת ככה. חם לי."
"תפזרי נו, אולי יצלמו."

*  *  *

"נו, מישהו שאל אותך משהו?" שאל הצלם, מחזיק את הסלולארי בין אזנו לכתפו, המצלמה מוכנה בידיו.
"לא." אמר העורך. "זה היה ברור. הם יוצאים מהנחה שאם היא מופיעה שם, כנראה שהיא צריכה להופיע. וזהו."
"טוב, אז עכשיו נחכה." אמר הצלם. הוא המתין מחוץ לביתה של זמרת מפורסמת שנפרדה מבן זוגה בשנה האחרונה. השמועות דיברו על שקיות שחורות מתחת לעיניים. אסור לפספס.
"זה לא יקח הרבה זמן. כדור השלג הזה כבר מתגלגל. נחכה ונראה." אמר העורך.
"טוב, נראה לי שהיא באה." אמר הצלם, "אני חייב לנתק. וואו, נראה לי שהיא גם נועלת קרוקס. חייב לזוז."

*  *  *

"אמא!!!!"
"מה?"
"בואי!!!!"
"מה??"
"בואי מהר, את בטלויזיה!!!"
"מה???"

"והפעם, חמישה דרקונים הולכים ישירות לגברת דוידוב היקרה שמראה לכולנו איך צריך להתלבש בשביל להראות מיליון דולר, גם אם שמת בצ'ק פחות. שים לב, גיא, זה לא אוסקר, זה לא שטיח אדום, אילו בסך הכול כמה צילומי חתונה שאנחנו רואים כאן, ותראה איזו מקסימה. השמלה השחורה שנותנת בדיוק את הטאץ' הנכון עם הקמט המכוון הזה בכתף, התיק הקטן שאומר "יש לי אקססורי, אנד איי נואו האו טו יוז איט", והנעליים העדינות האלה שיוצרות גם השלמה וגם ניגוד לכל המראה, שלא לדבר על השיער הפזור המהמם שנותן תחושה בתולית ופשוטה שמכניסה משהו כל כך אנושי לכל התחכום הזה. פשוט ללקק את האצבעות."

"או מיי גאד." אמרה נעה."אני חייבת להתקשר להילה. או מיי גאאאאאד!"
"את רואה?" אמר שמואל "אמרתי לך שכדאי לפזר את השיער."
"הם נורא אוהבים את המילה 'מהמם'" אמרה נחמה. "שמתם לב?"

*   *   *

"הלו?"
"שלום."
"הגעתי למשפחת דוידוב?"
"כן."
"אני מדברת עם נחמה?"
"אמ, כן."
"שלום לך. מדברת סיגל מ"מקומון השרון". אנחנו עושים כתבה לקראת החג על מתכונים לעוגות תפוחים של מפורסמים. חשבנו אולי תוכלי לשתף אותנו במתכון שלך?"
"סליחה?"
"זו כתבת צבע חמודה כזו, שכל מיני סלבריטאים נותנים מתכון מבית אבא ומספרים על איזה חוויה שהייתה להם שקשורה למתכון. גיליון חג, את יודעת, צריך למלא."
"חוויה שקשורה למתכון?"
"את לא חייבת. אנחנו יכולים להמציא משהו בשבילך. נוציא אותך אינטליגנטית ורגישה."
"עוגת תפוחים?"
"כן. פשוט היינו חייבים להוריד איזה דוגמנית מהרשימה וחסר לנו מקום. חשבתי שתשמחי. המטומטמת שלחה לנו בפקס מתכון עוגיות חשיש. אי אפשר לפרסם דבר כזה. הומור של דוגמניות."
"חכי רגע על הקו אולי יש לי משהו."

"איך אמרת קוראים לך?"
"סיגל."
"סיגל, אפשר גם משהו עם תפוחים וגם צימוקים?"
"כן, אין בעיה. ברור."
"אוקי, תרשמי."

*   *   *

נחמה נכנסה לסטודיו בצעדים איטיים.
"הנה היא! הנה היא!" הסטייליסט קיפץ אליה, מאושר. "מה שלומך, מלכה?"
"שלומי מצוין. כלומר, שלומי טוב."
"איזה חמודה,איזה חמודה." הוא התמוגג. "אני גולן, והמאפר שלך מחכה לך כבר שם, זה יוגב, הוא יעשה אותך קורנת."
"אני חשבתי שעושים כאן משהו עם ילדים." אמרה נחמה.
"סליחה?" היטה הסטייליסט את ראשו.
"הבחורה של המגזין אמרה לי שזה משהו לילדים."
"את מתכוונת לקורין." אמר סתיו "קורין! תראי מי פה!"
קורין התקרבה אליהם בצעדים מהירים, עקביה דופקים מארש נשי קטן, עיניה מאחורי משקפי שמש קטנות, מדברת אל החוט השחור שהשתלשל מאוזנה. "כן. כן. ברור." היא סימנה בידה "רק שניה" לנחמה.
"כן, טוב זו באמת קצת בעיה. אני מקווה שהיא תהיה בריאה בקרוב. האנגינות האלה זה משהו. תמיד קורה לה באביב. טוב, עזבי. קחי משהו מ"עשר עצות לחיי סקס מהממים" שפרסמנו ביולי, ומשהו מ"איך לגרום לו לאהוב אותך יותר" שעשינו בינואר, ותוסיפי איזה מסגרת עם הרשימה של המאכלים המגרים שפרסמנו בתוך הכתבה על התזונה לפני שלושה גיליונות. כן. כן. שהכותרת שתהיה משהו כמו "לא מתפשרות על פחות". משהו לוחמני. אוקי. כן. סבבה, ביי."

"אמרת לי שיהיה משהו עם ילדים." אמרה נחמה.
"כן, כן. ברור." אמרה קורין "זו כתבת אופנה, עם אמהות עובדות בתור דוגמניות."
"והילדים?"
"כל מה שאתן לובשות יוצג אחר כן וימכר במכירה פומבית עם הכנסות למען ילדים. אנחנו מפרסמים את המכירה דרך הכתבה."
"אה."
"כן. זה הולך להיות מהמם. אל תדאגי. חמישה עשר עמודי כרומו. ניתן לך משהו שיבליט לך את העיניים."
"אבל…"
"זה הכל בטוב טעם, אל תדאגי. ואת הצמיג הזה מורידים בליטוש אחר כך."
"אבל אני לא אמא עובדת. אני בבית. אני עקרת בית."
"נכתוב 'יזמית'."

השמלה החומה הייתה גדולה מעט. נחמה הרגישה חלק מהסיכות שנתחבו כדי להתאים אותה.
"זה מרגיש טיפה מוזר, לא?" שאלה נחמה.
"מהמם! מדהים!" אמר הצלם "תני לי חיוך! עכשיו תסתובבי! רק הראש לסובב! אמרתי רק ת'ראש! כאילו מישהו קורא לך מאחור!"
"נחמה?"קראה קורין.
"אני?" נחמה סובבה את ראשה.
"כן!! כן!! ככה בדיוק!" צווח הצלם.
"יש כאן חבר'ה מ-Y בעשר, תני להם אחרי זה כמה דקות ריאיון על הצילומים טוב?" אמרה קורין.
"אני לא ממש יודעת מה לספר." אמרה נחמה.
"זה לא ממש משנה." אמרה קורין.

*   *   *

"בוקר טוב לנחמה דוידוב."
אולפן הבוקר נראה הרבה יותר קטן במציאות. איכשהו בטלוויזיה זה נראה ממש אולפן. כולו שולחן. עם מסך מאחורה.
נחמה חייכה בעייפות קלה. "בוקר טוב."  ("את חייבת ללבוש שחור!" איימה נעה "טלוויזיה מוסיפה חמש קילו!!!!!1")
"אז את הבוקר כאן כדי לספר לנו על המיזם החדש של "אופנה למען ילדי אפריקה" שאת משתתפת בו. ראינו את התמונות, בהחלט מהממות, ועכשיו אנחנו מבינים שיש גם ממש תצוגת אופנה, בלייב!"
"כן." למה הם שמים כזו שכבה עבה של איפור? היא בקושי מצליחה להניע את שרירי הפנים.
מגישת מהדורת הבוקר חייכה אליה בנועם. נו, טוב, היא רגילה כבר לקום בארבע וחצי.
מה היא עושה כאן, בעצם?
"אז בואי תספרי לנו על מה את לובשת בתמונה הזו."
דמות ענק הוקרנה מאחוריהם, נחמה זיהתה במעומעם מישהי שדומה לה, עם מותניים צרות ועור פנים של תינוקת.
"אז…אה… זו שמלה."
"מהממת, אם יורשה לי."
"כן, מהממת." נחמה הנהנה בחיוך.

*   *   *

"אנחנו עושים גיליון עם כתבות טכנולוגיות לסוכות. זו כתבה על המיילים הכי מוזרים שסלבס מקבלים. תוכלי לשלוח משהו?"

*  *   *

"בתערוכה הפעם האמנים מציגים פורטרטים של אישים מפורסמים, או דמויות היסטוריות, מצוירים בטכניקות שונות. המטרה היא להראות את האופן שבו התרבות הגבוהה משקפת את התרבות ה"לכאורה" נמוכה, ולהראות את האופן שבו הן מתכתבות זו עם זו. כאן למשל יש לנו את מרלין מונרו בדיוקן בעפרון פחם, את מדונה בצבעי שמן ואת נחמה דוידוב בצבעי מים."

*   *   *

אין ספק, ששתי ההפתעות הגדולות של הדיסק הזה "עבודה עברית 9", הן ההברקות שבהן כאלה שאינם זמרים בעליל מבצעים עיבודים חדשים לכמה מהשירים היותר מאתגרים שלנו. בולט לטוב, למשל, הביצוע המחודש של נחמה דוידוב לשיר אהובת הספן. מי חשב שבדוידוב יש גם את זה בנוסף לכל.  והעיבוד הכבד, העשיר, עם כלי המיתר, מצליח פשוט להעביר צמרמורת.

שיר גדול
נחמה מראה לכולם מה היא יכולה. שימותו הקנאים.
חופית, תל אביב

בחיתי! ממש בחיתי!
אהבטי באיקר את השיר הראשון, הכמישי והשיר של נחמה.
יובל, רישון

זבל של דבר (לת)
כריס קורנל, שולט

אלבום מצוין
אבל למה לקנות כשאפשר להוריד?
נראה לכם, שחסר להם כסף

מי זאת נחמה דוידוב? (לת)
מיכאל, חיפה

*   *   *

הצלם נכנס לחדרו של העורך, וחייך בניצחון.
"לא אחד, שניים." אמר.
"על מה אתה מדבר?" שאל העורך.
"היא קיבלה שני קמפיינים. נחמה." אמר הצלם.
"איזה נחמה?"
"דוידוב. מההתערבות. אל תעשה את עצמך כאילו אתה לא זוכר."
"כבר קיבלה קמפיין?" העורך נראה מורשם. "סחטיין. אנחנו יותר טובים ממה שחשבנו, אה? במה היא קיבלה?"
"אחד בתור פזנטורית של קורנפלקס חדש. משהו עם תוספת ויטמינים." אמר הצלם.
"אוקי, הפלח של האמהות." הנהן העורך.
"ואחד, שים לב, קרם נגד קמטים של רבלון."
"וואלה."
"וואלה."
"גדול. ותודה לאלוהי הפוטושופ." אמר העורך.
"איימן." חייך הצלם. "אתה רוצה לעשות את זה במזומן או בשיק? אמרת שאין סיכוי שהיא תגיע לרמת הקמפיין לפני תשעה חודשים. עברו שישה וחצי."
"נו, בחייך."
"התערבות זו התערבות, נו."
"כפול או כלום?" הציע העורך.
"אולי. על מה?" שאל הצלם.
"תוכנית טלוויזיה. לייף סטייל או משהו בבוקר." משך בכתפיו העורך.
הצלם חשב מעט. "זה יקח עוד קצת זמן. הייתי אומר שנה."
"כתבת שער אחת, וכמה מסגרות מתאימות במוסף תרבות ואפשר להתחיל 'באז'." אמר העורך "תשעה חודשים. עשרה מקסימום."
"הולך." אמר הצלם.
הם לחצו ידיים.