שובו של האנדרסטייטמנט

אולי הגיע הזמן לסוג של דיאטה.
לא משהו גדול. משהו בסיסי, רק בשביל להראות שאנחנו יכולים.
אני יודע, זה לא יהיה פשוט. רוב הסיכויים שתוך כמה חודשים פשוט נישבר ונעלה את הכל בחזרה, עם ריבית.
אבל זה לא בריא, זה לא יפה לנו ולאחרונה נראה שאנחנו פשוט פורקים כל עול. צעדי מנע מסוימים חייבים להילקח.
לא צריך לדאוג. לא מדובר בהפסקה טוטלית או בבחירה של תחליפים קרטוניים חסרי משמעות.
אבל אנחנו חייבים לפצוח בדיאטה של שמות תואר, וכמה שיותר מהיר.

אי שם לאורך הדרך, כאשר גילינו שהתיאורים ה"רגילים" כבר לא מרגשים אותנו כמו פעם, התחלנו ללכת יותר ויותר רחוק.
כמו מסומם שמגלה שהמנה הרגילה שלו כבר לא עושה לו את זה, אנחנו מנפחים את כל שמות התואר שלנו בעשרות אחוזים, הופכים אותם לחסרי משמעות מרוב שומן.
כלומר, מישהו כאן באמת מתכוון למשהו כשהוא אומר שזו היתה "ארוחה מדהימה", "חולצה מהממת", "הצגה פורצת דרך" או "אגוז מוסקט מטריף חושים"?
כמה פעמים נגלה שכל גמר הוא גדול, כל טיפול הוא חדשני, כל שירות הוא אישי וכל טכנולוגיה היא מתקדמת?
האם אי פעם נגלה, אי שם באיזשהו מדיום, תאונה שאיננה קטלנית, החלטה שלא הייתה גורלית, אהבה שלא הייתה מסעירת חושים, שמש שלא הייתה לוהטת או קיצוץ שלא היה כואב?
זה כל כך קשה להעביר את המסר כמו שהוא, להגיש את המילה כמו שנולדה, ערומה ובעלת משמעות כשלעצמה, עד כדי כך שחייבים לקשט אותה בסוכריות הסבר למתקשים?
זה קורה לפעמים עם סתם שמור תואר מיותרים (כן, הבנו, כל המהפכות היסטוריות, והרוע הוא תמיד בנאלי), אבל לרוב זו פשוט הפרזה למען קבלת תשומת לב. ריבונו של עולם, הרי יש גם אמבטיות שאינן מפנקות וחטאים שאינם מתוקים, לא?

אפרים קישון תהה באחד מרשימותיו מדוע דברים הם תמיד "אחד מ". למה הסרט הוא תמיד "אחד מהסרטים הטובים ביותר שראיתי"?  למה דייט יכול להיות "אחד מהדייטים הגרועים שיצא לי לחוות"? האם לעולם לא נראה את הסרט הטוב ביותר? הטוב ביותר?
המצב לא השתנה הרבה מאז. אנחנו עדיין לא מעיזים לשים משהו במקום הראשון שלנו, אבל אנחנו מפצים על זה בלהעמיס כל דבר במילות תיאור מוגזמות, סטנדרט תיאורי קלישאתי לחסרי מעוף, שלא יעבירו דבר מלבד התלהבות מזויפת או הפרזה חסרת בסיס.
כלומר, בידקו את המשפט האחרון. הרי, היה אפשר לקצר אותו בחמישים אחוז לפחות.

אולי הגיע הזמן להחזיר את האנדרסטייטמנט הישן והטוב. להיפטר מההופעה המהממת, הסנדוויץ' החלומי, הבדיחה הקורעת והמוסיקה מלאת ההשראה, בשביל הופעה נעימה, סנדוויץ' טעים, בדיחה חביבה ומוסיקה נעימה לאוזן. כי בעולם שבו כל הדוגמניות מדהימות המילה מדהימה היא כבר סוג של עלבון.
האם באמת אפשר להאמין למישהו שאומר שאתה "אדם מדהים, מקסים, מהמם ומושלם" יותר מאשר מי שפשוט מחייך אליך ומניד בראשו בהערכה? כשמחמאות וקללות ניתנות בקלות שכזו, אנחנו לא מצליחים לראות את הכוונה האמיתית מבעד לעשן.
אז כמו בדיאטה, נשמור את השוקולד לאירועים מיוחדים , או שנגדיר את האירועים המיוחדים בעזרת שוקולד. זה בעצם אותו דבר. אבל נסו לאכול שוקולד כל חייכם. רק נסו.

שמכאן תצא הקריאה. לריסון הקומפלימנטים, ההשמצות ושמות התואר המיותרים. לשפיות וורבלית.
וככה, מבצעי הנחות יהיו משתלמים ולא מטורפים, המוות יהיה עצוב ולא תמיד מזעזע, החיים יהיו יפים ולא סתם מדהימים, תינוקות יהיו חמודים ולא אלוהיים, גברים יהיו גבריים ולא מסוקסים ונשים יהיו נשיות ולא חטובות בטירוף.
ובא לציון גואל.

נפיץ את המסר. החד משמעי.
נקרא לכל אזרחי הארץ. הקטנה והמדהימה הזו.
ונניע את גלגלי המהפכה.

ההיסטורית.