אז אני בן 31

זהו.  אז אני בן 31.

לא פעם אני תוהה על המקור ההגיוני לימי הולדת. מדוע יש משהו משמעותי בעובדה שכדור הארץ סיים מספר שלם של סיבובים סביב השמש, עד כדי כך שנחליט לציין זאת ולהתייחס למספר השלם של הסיבובים כמדד להתקדמות שלנו בעולם?
כלומר, אם ניקח למשל את מאדים, זמן הסיבוב שלו הוא בערך 678 ימים. זה אומר שעל פי מאדים אני בן 16. יום ההולדת המאדימי הקרוב שלי יהיה ב-21 באוגוסט, 2010. כשחושבים על זה, אתה יכול לבחור את הגיל הנוח לך, פשוט לפי כוכב הלכת שמוצא חן בעיניך יותר. כי אולי אתה בן 31 לפי ההחלטה שאומרת שעליך לספור את עצמך בשנות כדור הארץ, אבל אבל בן חמישים כבר על פי נגה, ועוד לא בן שלוש בצדק. בפלוטו, אני בכלל בן חודש וחצי. עוד לא קיבלתי את כל החיסונים.

אבל נלך עם העדר. אין צורך להתחכם יותר מדי עם העניינים האסטרונומיים האלה. כבר עברנו את הגיל המתאים. בסך הכל, תמיד נחמד שיש סיבה למסיבה, בין אם זה יומולדת או "לאמולדת".
מה שבאמת מפריע בכל העניין – אם נשתמש במילה מפריע במובן הרחב שלה, ונתכוון בעצם למשמעות "לא לגמרי מרגיש מובן" – הינה העובדה שזה ממש לא מרגיש כמו 31. האדם שיושב מאחורי העיניים שלי, ומסתכל משם החוצה על העולם, מרגיש ממש אותו דבר כמו בגיל 16, נגיד. או 22. כלומר, ברור, שהשתנתי ובלה בלה התבגרות בלה בלה התפתחות בלה בלה בלה אישיות מורכבת וגדלה וכולי, אבל בגרעין שלו, יושב בחור בן 16 שתופס את הראש ושואל את עצמו מתי התגית עם המספר חסר המשמעות הזה הספיקה להתגנב ולתלות את עצמה על הדלת. אולי אני תמים, אבל היבט מסוים בי עדיין מביט מהצד בסקרנות וקצת בשאלה על כל מיני התנהגויות של "מבוגרים". ישנן פוליטיקות חברתיות מסוימות שאני פשוט לא מבין את הצורך בהן. תבניות התנהגות מסוימות, סולם עדיפויות מסוים, קדימויות בכל מה שקשור לדאגות, רצונות ופרמטרים למדידת אושר. משהו בכל המנגנון המורכב הזה של הגדולים עוד לא מובן לי. אני עוד עובד על זה. עוד מעט, טוב?
וזה מעט מטריד לדעת, שבנוסף לכל שאר הטעויות האפשריות, תמונת האדם שמצטיירת אצל מישהו ששומע "31" שונה כל כך מהאמת מהצד השני וזה מעט מפתיע לגלות שגם כשגדלים יש תחושה שלא עוברת, סוג של חוסר הבנה בסיסי של מהות היקום. חשבתי שזה יעבור, אבל אני עדיין מסתכל על העולם במבט מופתע-מוקסם-אובד עצות-מתוסכל-סקרן, ומחכה שהחידה תפתור את עצמה עם הזמן. והיא לא. אז אם היא לא נפתרת, למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים "להתבגר"? הא? רמאים.
בכל פעם שאתה מגיע לגיל חדש, אתה מגלה שאתה לא יודע באמת מה זה אומר ואיך להתנהג, כי, איך לומר, זו הפעם הראשונה שאתה עושה זה. מדוע החבר'ה שסיימו את הגיל הזה בשנה שעברה לא הוציאו איזה חוברת קטנה שמסבירה? ואם זה באמת לא משנה, אז למה אתם צריכים להלחיץ כל כך את הבחור שיושב מאחורי העיניים שלי ולתת לו את התחושה שהוא אמור להיות שונה עכשיו, אבל באיזו צורה סודית שאף אחד לא מוכן לגלות?

אני לא חושב שאי פעם "התנהגתי לגילי". לרוב הייתי רציני מדי בגילאים בהם אני אמור להשתולל, גחמני בגילאים שבהם אני אמור להיות רציני, בוגר כשאני צריך להיות מורד, מורד כשאני אמור להיות בוגר, מופנם ומלא מחשבות עמוקות כשאני אמור לקרוע את העיר ונהנתן כשאני צריך להתחיל לדאוג לגבי דברים. אני די מרוצה מההסדר הזה. יש לו את המינוסים שלו, כמו התחושה שאתה מעט מאחר בדברים שהיו אמורים לקרות לך כבר מזמן, אבל מצד שני יש בו גם את הידיעה שיש לך את אינסטינקט ה"זה לא קשור לגיל, דמט" שכל כך חשוב שיהיה.
החיים קצרים מדי מכדי לחלק אותם לפרוסות עוגה של שנים ולתת לכל שנה כותרת שמסבירה איך אמורים להתנהג בה.

כשזה מגיע לסיכומי ביניים, לא הרבה קרה מאז יום ההולדת האחרון שלי, נראה לי.
אני קצת יותר (נהנתן, ציני, שמח בחלקי, חרמן, ביישן, כותב) , וקצת פחות (תמים, דואג מה חושבים עלי, שמרן, קנאי, דאגן, דעתן, כותב), כמו שלכל אחד יכול לקרות. ולמדתי כל מיני דברים, שאין לי מושג אמנם מה מידת חשיבותם או נכונותם, אבל הם חלק מהארסנל עכשיו..
למדתי שאני לא באמת יודע מה זו אהבה, למשל. שהתמונה הזו שהייתה לי בראש, אולי התאימה בשלבים אחרים של חיי, אבל האמת היא כנראה פחות מלאת פאתוס ודרמה ומוסיקה, וקצת יותר יומיומית. עכשיו, כל מה שנשאר זה לנסות להבין מה היא בעצם, ואם היא אכן יותר קטנה ופשוטה ממה שחשבתי עד היום, האם זה עדיין שווה לעמול למענה. למדתי שאני טועה. לצערי אני לא יודע במה, אבל אני בטוח שיש לא מעט דברים כאלה. אי שם, במערכת הגדולה והעמוסה לעייפה של עקרונות, אמונות ושכנועים שבניתי לאורך השנים, חייבת להיות גם טעות פה ושם, שמשובצת בפסיפס שלי כמו רטיה של שודד ים. ולא משנה כמה אעמול, כמה אנפה את תמונת העולם שלי, תמיד תהיה שם לפחות טעות אחת קטנה, וכמו חרקים קטנים באורז, אאלץ לנפות אותם כל הזמן עוד ועוד ולקוות שמחשבותיי ראויות לאכילה. למדתי שאני לא חשוב כמו שנראה לי. בסופו של דבר, כל אחד מאתנו אולי רואה רק את העולם הפנימי של עצמו באופן מלא, אבל זה עדיין לא אומר שזהו העולם הפנימי העשיר היחיד, או המורכב והנפלא ביותר. למדתי לפחות ארבעה אקורדים חדשים על הגיטרה. נראה לי שגם הספקתי לשכוח אותם. למדתי שכשכאשר המטרה ברורה מספיק, אני מגיע, גם אם בצעדים קטנים, בעיקר אם יש מישהו לצידי. המשכתי ללמוד על אמנות ההבחנה בין עיקר לטפל, על הקושי העצום שיש בכל שינוי, אפילו חיובי, על הקשר שאי אפשר לעקוף, בין הישגים אמיתיים לעבודה קשה. למדתי לא להתעלם מכאבי ברכיים, שאני דווקא מסוגל לשמוח בשמחתם של אחרים, ששמונה שעות שינה הן המתכון המוצלח ביותר לחיים טובים, שאנשים לא מפסיקים לקרוא לי "יואבי" אם אני מאיים עליהם באלימות, אלא פשוט עושים את זה יותר בשקט, שרוב הדלתות הסגורות בחיי היו פשוט דלתות שמראש לא ניסיתי לפתוח כי החלטתי שהן בטח נעולות, איך מבריגים ידית של דלת, איך מכינים פסטה (בסיסית) סוףסוף , שאני מסוגל לתחזק כבר במשך שנה בלוג (שחוגג, אגב, יום הולדת שנה בערך באותו זמן כמוני, לפחות בכתובת הזו, החדשה) ושלא כל מה שלמדת אתה צריך לכתוב בבלוג שלך.
שהחיים הם אבסורד.
שלפעמים קלישאות הן אמת, אפילו אם הן עדיין רק קלישאות.
שכל בחירה היא גם ויתור, והאומץ לוותר תלוי רק בעד כמה אתה רוצה משהו. כי בסופו של דבר, אתה לא יכול תמיד לצדוק בבחירותיך. אתה הולך לפשל מדי פעם. ההבדל הוא פשוט. אנשים מאושרים מסתכלים על חייהם ורואים רצף של בחירות, אנשים אומללים רואים רק רצף של ויתורים.

ברכות יתקבלו בברכה, הן היום (כ"ט אב) והן בתאריך הלועזי (1.9), אבל בגדול, זה פשוט עוד יום.
אז אני בן 31.
זהו.