כן, נו, עוד פוסט על אושר

באמת, זה לא אני. אלו כל ההרצאות האלה. במסגרת הסדרה ההולכת וגדלה של פוסט שמדברים על אושר והמדע שבוחן אותו (ראו כאן, כאן, ובמידה מסוימת גם כאן), מגיעה גם ננסי אטקוף עם עוד הרצאת TED על האופן שבו אנחנו מגדירים וחווים אושר. כרגיל, נראה לי מומלץ לראות את הסרט עצמו , אבל לממהרים, הנה שלושה דברים שאני הוצאתי לעצמי מההרצאה המעניינת (גם עם המעט עמוסה בנושאים) הזו. יש עוד. תלחצו פליי, תלחצו.

יש לנו נטיה ברורה לשים לב לדברים שליליים יותר מאשר דברים חיוביים
זה מתחיל כבר בטעמים. אנחנו הרבה יותר טובים בלזהות טעם מר מאשר בלזהות טעם מתוק, מתוק. אנחנו יותר שונאים להפסיד מאשר אוהבים להצליח. בגדול, הכוס באמת חצי ריקה, או לפחות לזה יותר קל לנו לשים לב, מבחינת החיווט הפנימי של המוח שלנו. 
הסיבה היא ברורה. בעל חיים שמונע על ידי הצורך להרגיש טוב, ומניח בצד את הזהירות ממה שמרגיש רע, לא ממש מצליח לשרוד. התוצאה הטבעית היא שיש בנו רגישות גבוהה יותר לדברים שליליים, מכל הסוגים, כדי לדעת ולזהות את מה שמסכן אותנו. ההשלכה הבלתי נמנעת הינה שאנחנו מתקשים יותר בכל מה שקשור לרגישות לטוב שסובב אותנו. לחץ, מה לעשות, מאוד עוזר לנו לשרוד, בטווח הרחוק. זה שהוא מחרבן לנו את המצב רוח, נו, טוב, אבולושן איז א ביץ'…
רק שבחיים הרגילים שלנו היום, המערכת הזו היא אולי מעט אובר-רגישה.  כדאי לבדוק את האופציות שיש לנו להתחיל לשים לב יותר לדברים חיוביים. סטטיסטית, אין הרי סיבה שיהיו פי מאתיים יותר סיבות להיות מבואס מאשר סיבות להיות שמח בחלקך. אנחנו פשוט שמים לב לסיבות המבאסות, כי אנחנו רוצים להיות בטוחים. זה שלא שמנו לב מספיק ליופי, לא אומר שהוא לא שם.

אומללות ואושר אינם שני צדדים של אותו דבר
להיות מאושר זה לא להיות "לא-אומלל". מאוד קל לחשוב שברגע ש"ניפטר ממה שמפריע" לנו, הצד ההופכי של המטבע יצוץ, והכל יהיה טוב. זה לא ממש עובד ככה. העובדה שאנחנו מחלקים את העולם לנעים ופוגע, לא אומר שברגע שכל המושגים השליליים נעלמים, אנחנו נהיים מאושרים. אושר הינה פעולה בפני עצמה, אם מאפיינים נוספים מעבר ל"לא רע". זה קשור להתלהבות, לתחושת פליאה, לעונג, להכרת תודה, לאקסטזה, לחמלה ולעוד הרבה דברים, דברים אקטיביים. אושר לא מופיע כאשר "פותרים את הבעיות" אלא כאשר מאמצים גישות מסוימות, ולכן, במידה רבה, הוא אפילו לא חייב להיות קשור הדוקות למה שקורה. הוא עשייה מסוימת. משימה שמבוצעת, לא מצב איום ונורא שנמנע.

אל תחשוב על עצמך כל כך הרבה
הרגעים הטובים שלנו, לרוב, הם כאשר אנחנו נסחפים בחוויה עד כדי כך שאנחנו "שוכחים את עצמנו". לא עוסקים בלהסתכל על עצמנו מהצד, ולבחון את עצמנו – "אז מה אני חושב על זה?", "ועכשיו, עכשיו אני מספיק מרוצה מעצמי?"
כאשר מנתחים מכתבי פרידה של מתאבדים, המילים השכיחות ביותר הן מילים של הגוף הראשון. "אני", "שלי", כי ככה זה, עיסוק מופרז בעצמי מביא לדיכאון.
יש כזה דבר "לחשוב יותר מדי" ולרוב זה הרי "לחשוב יותר מדי על עצמך". הבעיה היא, שכאשר מסלולי המחשבה שלנו עסוקים בעצמנו יותר מדי, דואגים לעצמנו יותר מדי, חרדים ל"מתי כבר אני…" או "אני לא מספיק…" אנחנו לא פותרים את הבעיה, אנחנו רק עושים את זה מסובך יותר. התמקדות בעצמי = בדידות ומצב רוח ירוד. כי לקחת את עצמך ברצינות, יכול להיות עסק די מסוכן מבחינה פסיכולוגית.
זו סיבה נהדרת לעשות משהו שגורם לך לשכוח מעט את עצמך, להסחף.
זו סיבה נהדרת לעשות משהו עם מישהו אחר.
או למען מישהו אחר.
כי זה אולי אירוני, אבל אחת הצורות הטובות לעשות לעצמך טוב, זה להתעקש לא לשים את עצמך במרכז העולם.