Blogging 101

זהו הפוסט ה-101 של "נקודתיים".
פספסתי את "חגיגות הפוסט המאה". בוזבזו ככה סתם על חד קרן. קורה.

בפוסט הראשון שלי ידעתי בעיקר מה אני לא רוצה לכתוב כאן. אני לא בטוח שהרבה השתנה מאז.
יש קטע כזה של כותבי בלוגים, מדי פעם, להוציא החוצה קצת סטטיסטיקות.
אז לפני שאני מנסה להסביר לעצמי מה אני עושה כאן. הנה, ליטרת הסטטיסטיקה.

• רק שני סינים גלשו אי פעם בנקודותיים. גוגל-אנליטיקיס עדיין לא יודע לומר האם הם גלשו עם כינור גדול.
• משום מה, איכשהו "שלושה סרטי חיות" הוא התוצאה הראשונה בגוגל כשמחפשים "סרטי חיות". כאילו אין נאשיונל גיאוגרפיק בעולם. בעקבות המיקום הביזארי הזה, זהו הפוסט הנצפה ביותר אי פעם בבלוג הזה.
• השני ברשימה הוא לפחות פוסט קצת יותר מושקע.
• אני עדיין מחכה שמישהו יספר לי שהוא שיחק במיני-טקטיקו. או לפחות יגיב. דממה. טוב שלא נכנסתי לתחום משחקי הקלפים.
• יש לי חמישים פוסטים בנושא "אנחנו, האנושים", אבל רוב המבקרים בודקים קודם כל את הקטגוריה "אישי". הממ.
• אל הפוסט "איך להיות קול" מגיעים לא מעט אנשים שמחפשים בגוגל באמת "איך להיות קול".
• ובכלל, אנשים מחפשים דברים מאוד מוזרים ומעניינים לפעמים, ואיכשהו, מגיעים לכאן. כמה דוגמאות:
  • תמונות מעזה
  • פאסיב אגרסיב (כאילו, מה?)
  • לשסף גרון (!)
  • אהבה בגימטריה
  • איך לגדל שיער פנים
  • איך תדעי שהוא רוצה אותך
  • אתה פותח קופסאות אתה מוצא חבר אתה פותח חבר אתה מוצא קופסה
  • דוגמא לשתילת מחשבה בראש של אחרים
  • האם ניתן לשגע אדם שפוי
  • הישבן של נחמה
  • המקרר עושה רעש לפעמים (אכן, בעיה)
  • מדוע מוציאים יותר כסף שנמצאים בחופשה
  • ממציא המילה אחושילינג
• שלושה מכם היו כאן מעל מאה פעם. אני מודה לכם, בהנחה שאתם לא אני, כשבודק שהפוסט האחרון נראה בסדר.

אין לי עדיין מושג למה אני כותב כאן. זה משתנה ברמת השעות, לפעמים.
לפעמים זה לשתף, לעיתים זה להתאמן בכתיבה, מדי פעם זה לנסות לשלוח יד ולגעת במישהו ולפעמים זה רק לוודא שיש מישהו שם בחוץ. אני עדיין לא יכול לאפיין את הבלוג הזה בעזרת הסבר שיסביר מה אני כן כותב, אלא בעיקר מה אני לא כותב כאן, או לא מנסה לכתוב, בדיוק כמו בפוסט הראשון.
כי כשאתה כותב אתה כל הזמן נלחם בין לכתוב משהו בשביל עצמך ולכתוב אותו בשביל אחרים. לפעמים אתה מוצא פשרה בין שתי הנקודות הללו, לפעמים אתה בוחר רק באחת מהן.

ואתה מאוד מפחד להיות פתטי. או חנפן. או סתמי. או רודף תשומת לב אובססיבי. או לא מדויק לעצמך.
ואתה תוהה האם אתה מבזבז את זמנך או את זמנו של הקורא. כי, נו, בכל זאת…
אתה אומר לעצמך "אבל אני חייב לכתוב לפחות פוסט אחד השבוע" ואז מזכיר לעצמך שאתה היחידי שבעצם שם לב לקצב של הפוסטים.
ורואה איזה סרטון או קטע מדהים או מאמר מעניין ומסמן לעצמך לכתוב עליו מתישהו רק כדי לגלות אותו ברשימה שלושה חודשים אחרי.
ואתה תוהה האם דרך החלון הזה החוצה אתה הולך לראות משהו חדש, או לפגוש מישהו חדש, או לגלות או להתגלות או לאבד משהו חשוב או סתם להעביר את הזמן, כי גם זה נחשב.

אין לי מושג כמה זמן זה ימשך.
בנתיים אני כאן מלהג את עצמי לדעת ומקווה שזה מעניין מישהו.

בסופו של דבר, בבחירה בין לכתוב לעצמי ובין לכתוב לאחרים, הייתי רוצה להאמין שאני עדיין כותב לעצמי. יש לי הוכחות קטנות, מדי פעם.
בסופו של דבר, זה לא בלוג אישי באמת, למרות הקטגוריה שהרוב מחפש. זה יותר סוג של טור בנושאים שמעניינים אותי, בתדירות משתנה.
בסופו של דבר, החיים הם לא כאן, על המסך. זה רק חיקוי שמתיימר להיות עולם בפני עצמו. החיים הם מהצד הממשי של המקלדת, ושם אני מעדיף להשקיע את מיטב מאמצי.

בסופו של דבר, זה כבר הפוסט השני השבוע. נראה לי שאנוח לפחות עד שבוע הבא.

(ואגב סטטיסטיקות, עשרת הפוסטים שאני הכי אוהב הם * * * * * * * * * *)