מחר

אולי מחר, אולי מחר הטלפון יצלצל ומעבר לקו תגיע השיחה שתשנה את חיינו.
אולי מחר נקבל את המייל ההוא שאנחנו יודעים שיהפוך את הכל, מחר מישהו יגש אלינו ויגיד את המשפט ההוא, מחר יקרה האירוע שיגרום להכל להתבהר, להיות ברור.
מחר, אולי, סוף כל סוף נבין את המשהו הזה שאנחנו מנסים להבין ופתאום לחיים יהיה צבע אחר.

אולי מחר יקרה לנו הדבר הזה. הדבר שיגרום לנו להאמין שוב שיש באמת אהבה בעולם וזו לא סתם פנטזיה, או קונספירציה של שאר העולם שעומד, מצפה לראות אם נאמין.
אולי מחר יפול לנו האסימון, או שנפגוש מישהו או מישהי או משהו או תובנשהי או אפשרותשהי או רעיונשהו שישנה את הכל, סוף כל סוף, אחרי כל הזמן הזה. והאמון בעולם יחזור, והכל יהיה במקומו, ונוכל להגיד ש"הנה, עכשיו זה באמת מתחיל", הדבר האמיתי.
אולי מחר יתחילו החיים כמו שדמיינו אותם ולא כמו שהם סתם מוגשים לנו. מחר נפנה את הפניה החדה ונגלה מאחורי הפינה את עצמנו, כמו שאנחנו אמורים להיות.
אולי, אולי, אולי מחר ישתנה הכל והמטבע שלנו שמסתובב כבר כל כך הרבה זמן, יפול על צד אחד ויגלה לנו את הסוד.

ואנחנו הרי יודעים שזה לא עובד ככה.
שמחר, כמו כל מחר, יזחל אל תוך עצמו עד שיהפוך לאתמול.
אנחנו יודעים שהחיים הם עכשיו, ושלחכות לדבר הגדול הבא זה פשוט אומר להעביר את החיים בציפייה. אין הדבר גדול הבא, יש החיים.
אנחנו מייחלים שמחר תגיע הגאולה האישית הקטנה שלנו, מעצמה, מלמעלה, פתאום, בהפתעה מתוזמנת היטב, אבל יודעים שגאולה אישית מתחילה מלמטה, מעבודה קשה, מצעדים קטנים. שהיום החשוב הוא בעצם היום.
אבל איך בדיוק עושים את זה? ומה זה בעצם אומר? מתי נגלה את תוכנית הפעולה?
ומתי, אם בכלל, נבין איך לעשות את "זה" בלי לחכות ש"זה" יגיע, ולהשתחרר מהציפייה הזו ש"משהו" יקרה?
אולי מחר.