פלאש

אנדריי לא משתמש במצלמות דיגיטליות. כל זמן שהוא יוכל להשיג פילם, הוא אומר, הוא מתכוון להמשיך להשתמש בפילם.
"זה אמיתי יותר", הוא אומר, ומושך בכתפיו, מגרד מעט באצבעו ליד הגבה הסבוכה.
פעם הוא היה מלך צילומי החתונות. בכל שבוע לפחות חמישה ערבים היה מעלה על ההונדה החבוטה את ציוד הצילום שלו ונוסע לאולם כזה או אחר.
במגירת השולחן שלו עדיין יש רשימה של כל הזוגות שצילם מתחת לחופה בעשרים וחמש השנים האחרונות.
"רק חמישה להתגרש" הוא טוען בלהט "אני מצלם באהבה. זה נכנס להם בדם."

אבל הוא לא משתמש בדיגיטליות, אז היום, כשזוגות רוצים את האלבומים שלהם על דיסק, ולא בתור רצועות סרט צילום שצריך לשמור, כשהם  רוצים את זה תוך שבוע וכשהעובדה שהצלם שלהם מפתח את הצילומים ביד, בעצמו, בחדר החושך האישי שלו, עם כוס ויסקי קטנה ושירים של פרנק סינטרה ברקע כבר לא מרשימה אותם, הוא עובד בעיקר בסטודיו, צילום פה, צילום שם.
אבל גם עכשיו – רק זוגות.
הם שומעים עליו, על הצלם המוזר, מפה לאוזן.
"הם לדעת," אומר אנדריי "שכשאני מצלם, תמונה לצאת הכי יפה שיש. חופה, ריקודים, אוכל, הכל נותנים לחדשים לצלם, אבל לפני חתונה כולם להיות מגיעים אלי לצלם תמונה ראשונה בבגדים של חתן-כלה, ולחייך. דיסק עם תמונות מחתונה נשאר במגירה, תמונה שלי תלויה בגדול בסלון. אני מקבל ניצחון."

הם יושבים אצלו, בדרך כלל כמה שעות לפני החופה, מחכים כמה דקות ואז נכנסים לחדר הקטן מאחור. על הקיר באחורי החדר תלויים שלושה וילונות, ירוק-גוסס, כחול-כהה-מדי וצהוב-לא-בא-בחשבון, וכל זוג בוחר את הרקע שאיתו הוא רוצה להצטלם. את שאר הדברים, אנדריי בוחר.
"יש זוגות," הוא אומר "להיות צריכים אור חזק יותר, יש כאלה צריך לעשות להם זווית כזו, שיצאו יפים, יש כאלה שצריך לשכנע אותם, להיות מסתכל פה, להיות מסתכל שם, להיות מסתכל אחד על שני. מאוד מסובך, הרבה מחשבה, הרבה אהבה לארגן."

הוא מחבר את המצלמה בזהירות, מעמיד אותה לכל זוג מחדש.
לכל זוג מתאים את סרט הצילום שלו, את העדשה המתאימה, לפעמים גם מחליף חצובה, בשביל סוג אחר של תמיכה.
הוא קצת משוגע, הם מספרים, ממש חושב שזה משנה, שצריך להתאים את זה, כאילו זה סוג של מדע מיוחד או קסם או שניהם, הם לא ממש מבינים אותו, אבל התמונות שלו באמת מדהימות, הם אומרים, היא תלויה אצלנו, בסלון, מדהים אני אומר לך, מדהים איך הוא תופס את זה. אנחנו נראים שם, לא יודע איך לקרוא לזה, משהו שונה שם.

"צריך רגש" הוא אומר "צריך להסתכל לאנשים בעיניים."
הוא ניגש לפעמים ומזיז מעט יד לכאן, סנטר לשם.
"מה זה החיים בסך הכל," הוא אומר "אינסוף של חושך לפני, אינסוף של חושך אחרי, וטיפה אור שאנחנו קוראים לו לחיות. יחסית לזמן, אנחנו להיות קצרים, שביב של אור. חיים זה פלאש של מצלמה, זה הכל. ואנשים חושבים יש זמן, להיות רוגז, להיות כועס, להיות במריבה. אבל לא. על כל חיים אפשר לעבור במבט אחד, כמו תמונה, קצר, קצר נורא.זה חיים, זה פלאש של מצלמה."
והוא מתכופף מאחורי העדשה. "אז לחייך." הוא אומר.