כל נדרי. דפים לבנים.

נראה לי שאפשר להגיד על ימי כיפור, שאין שניים מהם שווים זה לזה, בוודאי בשביל האדם הדתי. בגיל צעיר יותר הם יכולים להיות "אתגרי צום", ומאוחר יותר ימי אשמה או יסורי מצפון, אבל ככל שאדם גדל הוא מגלה גישה מעט שונה ואפשרית לכל יום כיפור חדש, מעצם היותו של היום הזה יום שקשור כל כך עמוק למבנה הנפשי שלנו ומעצם היותו של המבנה הנפשי הזה דינמי כל כך.
יש ימי כיפורים שעוסקים בתקוות ויש בחרטות, יש ימי כיפור שמתחפרים בהם בכאבים ויש כאלה שמתחילים תקופות ריפוי. ברגע שאתה מקבל את היום הזה לא כעצירה חונקת ומלאת אצבעות מאשימות, אלא כיום השינוי הגדול, יום ההזדמנות השניה, יום החזרה לעצמך, אתה מבין גם מילים גדולות ומפוצצות כמו "קדושה" בהקשרים חדשים.
אל יום הכיפורים הזה, אני כנראה הולך עם התחושה הבאה, שמבוססת על רעיון מהרב שטיינזלץ, שגיליתי במחזור שלי, מחזור "ממני אליך".

הרבה דרמה יש ביום כיפור – זאת יודע גם מי שרק מבקר בבית הכנסת פעם בשנה – חלקה לפעמים נשמעת מאולצת. הפתיחה של יום כיפור, תפילת "כל נדרי", תמיד נראית מעט מוזרה. בסופו של דבר, עם כל המוסיקה העוצמתית שהחזנים מקנים לתפילת הפתיחה הזו, מדובר, לפחות על פניו, בטקסט משפטי. הצהרה שנועדה לבטל את הנדרים והשבועות שהנוכחים קיבלו על עצמם, כדי למנוע מהם להשאר "תקועים" עם הבטחות ושבועות שכבר לא יצליחו לקיים. מישהו כנראה הבין שאם כבר כולם מגיעים ביום כיפור לבית הכנסת, כדאי לנצל את הזמן לאיזה ביטול המוני של נדרים, ולמנוע מהם תקלות עתידיות.פרקטי, לא דרמטי במיוחד.

אבל אפשר גם להסתכל על כל נדרי אחרת, במבט אישי ואינטימי יותר.
לכולנו יש שבועות עצמיות שכאלו. הגדרות, שיוכים, תוויות וכינויים שאנחנו מלבישים על עצמנו, מקבעים בהם את עצמנו.
"אני אינטלקטואל. אני חושב עם השכל, לא עם הרגש." "אני לא עומדת בהחלטות, כזה מן טיפוס אני." "אני לא מתרגש בקלות" "אני לא מסוגל לדבר על…" "אני לא טובה ב…" "אין לי כשרון ל…" "אין לי אומץ" "אני לא יכול בלי סיגריה על הבוקר" "אני תמיד בוחרת בחורים דפוקים" "אני עצלן" "זו פשוט האישיות שלי, אין כאן הרבה מה לעשות."
כל נדרי היא אולי התפילה שמגדירה את התפיסה היהודית שאומרת שהאדם הבודד תמיד מכיל כוח לשינוי, שמתנגדת למצב שבו אנחנו מקבעים את עצמנו ומוותרים מראש "כי ככה אנחנו", שמכריזה שהפוטנציאל לשינוי לטובה (מה שבעיני נקרא בעגה הדתית "התשובה") קיימת עוד לפני שהעולם עצמו התקבע לתבנית זו או אחרת, לפני שהוא נוצר.

מול כל התבניות לתוכן אנחנו מכניסים את עצמנו, ובכך מונעים מעצמנו את החופש להשתנות למה שאנחנו רוצים להיות, מגיעה "כל נדרי" ומכריזה שכל השבועות, כל הנדרים, כל התוויות העצמיות שלנו "בטלין ומבוטלין", מעכשיו והלאה. בשביל להתחיל שנה טובה, צריך להתנתק מכבלים, צריך לסדוק את הקליפות שאנחנו עוטפים את עצמנו בהן, לדחוף אותן ולתת להן להתקלף וליפול מעלינו, ולעמוד, אפילו אם רק ליום אחד, לשעה אחת, בלי הגדרות מוצא, בלי דעות קדומות על עצמנו. מעכשיו והלאה, אנחנו אומרים, אנחנו משחררים את עצמנו. "מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא", ההגדרות העצמיות הללו מבוטלות מראש.
בבית הכנסת או מחוצה לו, בכל מקום בעולם, "כל נדרי" מזכירה שלכולנו יש מה לשכוח לגבי עצמנו לפני שאנחנו מאמינים ליכולת שלנו להשתנות, שהדברים אנחנו חושבים שהם קבועים בנו יכולים להיות "לא קיימין" בהינף החלטה, ושאולי לשניה אחרת, על דעת המקום ועל דעת הקהל, כולנו דפים לבנים.

חתימה טובה.