בשנת 1969 פרסמה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס ספר, שבמסגרתו הציגה את מודל חמשת השלבים. המודל הזה מתאר חמישה שלבים שעובר כל אדם כאשר הוא מתמודד עם טרגדיה, או אבל. זה מתחיל בהכחשה וכעס, ממשיך במיקוח ודיכאון ומסתיים בקבלה של המצב.
אבל את השלבים האלה, מי יודע, אולי עוברים בעוד תהליכים. הרי אנחנו כועסים גם מסתם דברים מעצבנים כמו כשהלחם נופל על הצד של הגבינה, ואנחנו לא מאמינים בהתחלה גם אחרי שזכינו בלוטו…
האם אפשר לצרף את המודל הזה לעוד תהליכים פנימיים שלנו? נגיד, לאהבה?
הכחשה
לא, זה לא יכול להיות. ככה, היא פשוט מסכימה ככה להיפגש? לא, משהו כאן מסריח.
היא בטח רוצה משהו, צריכה עזרה או עצה באיזה נושא או התערבה עם מישהו שהיא תצליח לשרוד פגישה איתי. לא סביר שמישהי כזו מחבבת מישהו כמוני על באמת. וזה לא שאני מחבב אותה, גם. בחורה נחמדה. רגילה לגמרי. לא ממש הסגנון שלי. לא, בהחלט לא הסגנון שלי. אף פעם לא ראיתי את עצמי עם מישהי כזו, למען האמת. אבל כנראה פשוט פניתי בגלל האתגר. עדיף שאתקשר ואגיד לה שאני לא יכול מחר. בטח שנינו לא ממש סובלים אחד את השני, רק מנסים להיות נחמדים. אין סיבה שנצא רק בשביל להסתיר את זה.
אני הרי לא סובל בחורות כאלה. כמוה, בחורות כל כך… אמ… כאלה, נו.
נצא פעם אחת ואגיד לה שזה לא ילך. הרי זה לא יכול להיות אני בשבילה, זו לא יכולה להיות היא בשבילי, אנחנו ממש לא מתאימים.
כעס
איך אני אמור לעשות משהו ככה? צאי לי מהראש!
ידעתי שלא הייתי צריך להתחיל את זה. למה אני? למה עכשיו? יש לי כזה עומס מטורף בעבודה, ואני, אני מעביר את היום בלבהות באוויר כמו אידיוט ומדי פעם להיכנס לפייסבוק ולעבור על התמונות שלה שוב. זה מרתיח אותי. היא הרי לא שמה עלי, היא סתם משתמשת בי. זה ברור. תפסה אותי בחכה ועכשיו מתעללת בי ככה, נהנית לראות אותי נכבש. אני שונא אותה, פולשת מחשבות קטנה וממזרית.
הכול נופל לי מהידיים. אני רוצה את החיים הישנים שלי בחזרה. את הסדר יום המוכר והמשומש, את המחשבות הכל-כך לא מקוריות שעברו לי בראש לפני שבוע ושבועיים. היה חמים ונעים ומוכר.
זה פשוט לא הוגן. יש אנשים שמצליחים להפריד רגש מכל זה, רק אני כמו איזה מכור לסמים, נכנס ללחץ כשאני מגלה שהסלולרי לא עלי, ובטח עכשיו היא מתקשרת.
שונא את זה.
מיקוח
אם אני אחייך אליה, אולי אקבל חיוך בחזרה?
אני אעשה מה שצריך, אבל אני חייב עוד חתיכה קטנה ממנה. עכשיו, מהר.
הנה, אני פותח את המחסן, מוציא גושים גדולים של רגש משומר שכבר שנים לא השתמשתי בו, חותך לפרוסות, מטבל בכנות נדירה, בוזק קצת סודות כתושים מלמעלה. רק תני לי עוד חצי חיוך כזה שלך, רק תגידי לי עוד פעם שטוב לך פה, רק תישארי עוד כמה דקות.
אנחנו כמו שני סוחרים בשוק ההשתוקקות. כבש של כיסופים תמורת שתי עיזים של תשוקה? משפטי פלרטוט עטופים היטב תמורת עוד כמה דקות של שהיה משותפת? יש כאן הכל, בזול, בזיל הזול, בחינם, בשבילך. רק היום, רק היום. אני לא מבקש הרבה. אבל אני אתן כל מה שצריך, מכולות על גבי מכולות, תמורת הידיעה שגם היא פתחה את המחסנים שלה.
דיכאון
יומיים שהיא בנסיעה ללוס אנג'לס ושורף לי בחזה כאילו בלעתי כדור טניס של וואקום בוער.
כשאני קם בבוקר, אצלה לילה. אין מצב לסמס. אז בשביל מה לקום, בעצם.
אני שוכב במיטה בעיניים פקוחות, ותוהה על כל הדברים שאיבדתי, על הטעמים שיש בחיים שהפכו להיות שבויים של נוכחותה. שיט. אני אבוד, אני גמור. איך נתתי לזה לקרות? איך שעבדתי את עצמי כך שהכל חסר טעם עכשיו? לפחות כשהייתי לבד, הייתי עצמאי וחזק ועם מטרה ברורה מול העיניים, עם אלף מטרות כאלה. ועכשיו, אני חלש ואזוק למישהי שנמצאת אלפי קילומטרים מכאן, ברצונה ארחף וברצונה אתרסק.
אני כשלון, אני החמצה, אני זז בעולם רק מכוח אינרציה. לפחות עד יום חמישי בשמונה בבוקר, כשהיא תנחת.
קבלה
גם אני.
אין לך מושג עד כמה.
גם אני אותך.כל כך.
וואו.
מוכר ומדויק בצורה מפחידה. תמיד מפתיע לגלות שכל הרגשות הפרטיים והכמוסים שלנו הם, בסופו של דבר, כה אוניברסליים.
אחלה רשומה!
מצוין.
מצוין
ומרגש.
איזה יופי !
(אני קצת חוזרת על עצמי 🙂 … אבל לא נורא ) …
מאסטרפיס.
:)))