סר קן רובינסון הוא הוגה דעות וסופר ממוצא בריטי, שמתעסק בעיקר ביצירתיות ובדרכים שאפשר לחנך אליה.
בהרצאה הבאה, שמגיעה מ-RSA (שכבר הזכרתי כאן בפוסט על מה שמניע אותנו לעבוד) ושצוברת כבר מעל מיליון צפיות ביו-טיוב, הוא מדבר על אמיתות שקשורות למערכת החינוך שאנחנו לוקחים כמובנות מאליהן ושאולי הגיע הזמן לנפץ בכדי להתאים את החינוך שאנחנו מספקים לילדינו לזמנים שבהם הם חיים היום.
למה בעצם אנחנו מחלקים כיתות לפי גילאים, מחלקים את העולם לריאלי והומני, או מקשרים בין תואר להצלחה? יתכן שזה קשור לעובדה שהמבנה שעומד בבסיס כל מערכות החינוך המערביות נוצר בתקופה שבה האמיתות הללו היו קבילות. אבל היום?
אם משהו ממה שרובינסון אומר מדבר עליכם, אתם יכולים לבדוק את השיחות שלו ב-TED (אחת ושתיים) לבדוק את הספרים שלו (אחד ושניים, אבל יש עוד, כמובן) או פשוט להכנס לאתר שלו.
הערת חינוך ליצירתיות צנועה מנקודת השקפה אישית: בגרמניה, בה אני מתגורר כרגע, טוענים מכרי שיש דגש חזק על חינוך ליצירתיות בתיכונים. וזה מדהים, כי כל תושב חדש במדינה מבין די מהר שהקשר בין הגרמנים לבין יצירתיות מקרי בהחלט. חלש בהרבה מזה הישראלי, לדוגמא, למרות שאצלנו ככל הזכור לי הנושא בקושי הוזכר במערכת החינוך.
מה שמעלה את השאלה: האם אפשר באמת לחנך ליצירתיות? זה לא איזה משהו חברתי מוטבע שצריך לשנות בו נורמות חשיבה חברתיות ברמה הכללית ולא ברמת היחיד?
סתם, אנקדוטה קטנה.
@ניימן: נכון, לא בטוח שאפשר ממש לחנך ליצירתיות. אבל כשאני חושב על זה, בהחלט אפשר ליצור סביבה שלא עוצרת אותה כשהיא באה לצאת החוצה. יצירתיות יכולה להיות מאיימת לפעמים, כמו כל סוג של מחשבה מחוץ לקופסא, וישנו איזשהו אינסטינקט ראשוני של מחנכים לפעמים ללכת על המקום הבטוח והמוגדר בגבולות, במקום על המקום הפתוח והמאפשר. יצירתיות זה המון רעש, ובלגן.
יכול להיות שהקטע של "חינוך ליצירתיות", לפני שהוא כולל דברים שמעודדים אותה, צריך קודם כל להיות מסגרת שבה היא יכולה לפרוח באין מפריע. גם זה לא מעט.
יואב – יאפ. נראה לי שמסגרת כזאת צריכה להיות קיימת בשתי רמות. הראשונה היא רמת הפרט – של המחנכים, בוסים ואחראיים כלליים. כי כמו שאמרת, יש אינסטינקט ראשוני של רוב האנשים (וגם אני לא חף מפשע פה..) להירתע מרעיון שונה. אבל יש גם מסגרת ברמת הכלל – שזה התרבות הכללית של המקום. האתוס. יש תרבויות שהאתוס שלהן הוא עבודה יעילה ומדוקדקת, ויש תרבויות שמקדמות את דמות התחמן האולטמטיבי ('ג'ק' האמריקאי, למשל). שתי הרמות חשובות בעיני, אבל בניגוד לרמת הפרט, על זו של הכלל איןלימושג איך משפיעים\מחנכים.