מחשבות על קריאה דיגיטלית

"מה?" נחרד מספר הסיפורים של השבט "מה זה?"
"זה מסע הצייד עליו סיפרת אתמול." אמר לו צייר המערות "כאן זה השור, ואלה הציידים כאן מסביב. עבדתי על זה המון זמן. הייתי צריך להמציא במיוחד כל מיני דברים שאפשר לצייר איתם על הקיר וכאלה."
"אבל ככה לא מעבירים סיפור!" אמר מספר הסיפורים השבטי "סיפור צריך לעבור בישיבה בקבוצה, ליד המדורה בלילה, עם הסברים ונהמות. צריך שאנשים יוכלו לשאול, ושכל פעם תספר אותו מחדש אבל טיפה אחרת!"
"אבל…" אמר הצייר.
"שום אבל!" צעק מספר הסיפורים "זה פשוט הורס את כל חווית סיפור הסיפורים!"

"מה?" נחרד צייר המערות "מה זה?"
"אלו אותיות." אמר לו ממציא הכתב "בהתחלה חשבתי להשתמש בזה בעיקר בשביל חישובים ותיעוד מלאי החיטה, אבל נראה לי שאפשר יהיה ככה לתעד גם סיפורים ואפילו לשלוח אותם לאנשים משבט אחר ולהעתיק אותם שוב ושוב."
"אבל אתה הורס את זה!" אמר צייר המערות "דרמה טובה צריכה דמויות! צריכה צבע! צריכה להיות משהו שאפשר למשש אותו על הקיר ולראות בדיוק איך היא התרחשה. כשאתה מצמצם את זה למילים שכתובות בעזרת סימנים מוזרים אתה הורס את התמונה! אנשים יצטרכו לדמיין, וכל אחד ידמיין את זה אחרת!"
"אבל…"
"שום אבל!" צעק צייר מהמערות "זו פשוט המצאה נוראית."

"מה?" נחרד הסופר המומחה "מה זה?"
"זו מכונת דפוס." אמר לו הממציא "במקום לכתוב ביד עותקים בודדים, אפשר יהיה עכשיו לסדר ככה את האותיות ולהדפיס עשרות ואפילו מאות עותקים של אותו דבר. נוכל לשמור את הידע שלנו ביותר מקומות ולהנגיש את הסיפורים שלו לאלפי אנשים."
"אבל זה כל כך לא אישי!" צעק הסופר "אין תחליף לספר שנכתב ביד, אין! אתה הופך את הסיפור, הדבר האינטימי שעד היום עבר בצורה ישירה מהסופר לקורא, למשהו מכני, קר, תוצר של מכונה! רק בשביל הכמות, אתה מוותר על האיכות, על המגע האישי!"
"אבל…"
"שום אבל!" צעק הסופר "אתה פוגע ברוח האנושית!"

"מה זה?" אמר אוהב הספרים.
"זה ספר אלקטרוני." אמר איש הטכנולוגיה "אני יכול לשמור מיליון וחצי כאלה על הפלאפון שלי."
"אבל מה לגבי היכולת לדפדף? והריח של ספרים חדשים? הפכת את הסיפורים לאוסף של אפסים ואחדים…"
"אבל… מיליון וחצי…"
"שום אבל!" צעק אוהב הספרים "אתה לא תהפוך את החלומות שלנו לעוד אפליקציה!"

*       *       *       *       *

אני אוהב ספרים.
אני אוהב לגלות אותם, אני אוהב את הריח של ספר חדש, אני אוהב את האופן שבו כל אחד מהם יכול להסתיר פלא אחר, למרות שכולם עשויים באותה צורה.
אני גם אוהב את העובדה שאין צורך בחשמל בשביל לקרוא אותם, את העובדה שהם לא מפיצים קרינה ואת זה שהם לא מרצדים בשמש. באמת מדהים.
אבל העולם משתנה, כל הזמן, והספרים משתנים יחד איתו. קינדל, אייפאד, עברית, ועוד סוגים שונים של מכשירים כבר מאפשרים היום לקנות ספרים בהינף הקשה אבל גם מאיימים לשנות את האופן שבו אנחנו חווים ספרות.
כשאני חושב על זה, ומנסה להחליט ביני לבין עצמי מה דעתי על השינוי הזה, המשפט הראשון כאן עולה ועוזר לי.
"אני אוהב ספרים". זה משפט שונה מאשר "אני חושב שיש דרך נכונה לקרוא ספרים".

כמה מחשבות שהצטברו אצלי לאחרונה בנושא, לא מסודרות במיוחד, אני מודה.
זה הולך להיות פוסט מעט ארוך, ומבולגן. עימכם הסליחה.

אנחנו לא מיוחדים

שינוי הוא דבר טוב, כמעט תמיד, אבל להתרגל אליו, קונספטואלית, זה אתגר שלא כל דור יודע איך להתמודד איתו.
השינוי שעולם הספרים (לא הספרות, הספרים) עובר, והשינוי שגם עולם העיתונים עובר קשורים ישירות לשאר הדברים שקורים סביבנו, בקצב הולך וגובר, והתפיסה שלהם כ"טובה" או "רעה", כ"מוצלחת" או "הרסנית", קשורה יותר לאיך שאנחנו רגילים לחיות, מאשר ליכולת שלנו להסתכל על דברים מהצד ולשפוט אותם בעיניים אובייקטיביות.
הנכדים שלנו, כנראה, הולכים לתהות מדוע היה לנו חשוב כל כך לשמור על ה"פרטיות", למשל. מבחינתם זה הולך להיות ברור שמה שאתה מוציא החוצה מראשך, מפסיק להיות פרטי. זה מחיר השיתוף, מה יש כאן להזדעזע?
לנו ברור היום שלא נזמין לדו-קרב-עד-המוות של ג'נטלמנים, רובנו לא בוחרים מנהלים משא ומתן ישיר על גודל הנדוניה, ואנחנו גם לא ממש מבינים את התפיסה שאדם אחר שווה יותר מאיתנו רק בגלל שנולד למשפחת מלוכה, אבל אלו אמיתות שנראו מובנות מאליהן לאנשים פעם. היחס שלנו לספרים, גם הוא, הולך לעבור לאיזור הזה מתישהו, בעיקר כי הוא מגיע ממקום נפשי, נוסטלגי.
הנכדים שלנו יסתכלו על ספרים מנייר באותה חיבה שבה אנחנו מסתכלים על עששיות נפט, כנראה. ואם לא הם, אז הנכדים שלהם.

השינוי הזה לא מתחיל באייפאד, יש לו מספר ראשים שבהם הוא מתקדם, את חלקם קיבלנו בלי שום התנגדות.
הכמות, למשל.
כאשר אמזון נפתחה היינו המומים מכמות הכותרים שעומדים בה למכירה. הטכנולוגיה שלנו, שתמיד ניסה לקדם דברים שניתן למדוד כמותית ולאו דווקא איכותית, קירבה אותנו למקום שבו אנחנו מתחילים להבין שעומס הנתונים שהסביבה נותנת לנו הולך להיות למעלה מיכולתנו. לעולם לא נקרא את כל הספרים העולם, זה לא חדש, תמיד ידענו את זה. אבל פעם לפחות מאחורי המחשבה הזו הסתתר לא יותר מאשר דימיון, היום אנחנו יכולים ממש לעבור במחשבתנו על רשימת של הספרים שלעולם לא נקרא, עדכוני הבלוגים שלעולם לא נספיק, ציוצי הטוויטר שלעולם לא נסקור, השירים שלא נספיק לשמוע בחיינו, להפוך אותם למספר, תמונה, רשימה. זה הרבה יותר מוחשי, זה מכניס לתזזית, זה מלחיץ, זה נותן תחושה של קטנות קיומית מייאשת, ואנחנו חשבנו שזה פשוט יעצים את הבחירה שלנו עד כדי כך שהכל יהיה אפשרי. רק ששכחנו להגדיל גם את כמות השעות ביממה, את כמות הנתונים שהמוח אנושי יכול להכיל ואת יכולת הריכוז שלנו.

אבל, וזה מה שחשוב, זה לא חדש. לא באמת.
"הם ממלאים את העולם עם חוברות וספרים שהינם טיפשיים, מלאי בורות, ממאירים, מוציאי דיבה, מטורפים, מחללי קודש וחתרניים, וההצפה כה גדולה שגם הדברים שיש בהם מעט איכות מאבדים את איכותם". זו איננה תלונה עכשווית על כמות הכותרים שיוצאים לאור, אלא תלונה של ארסמוס מרוטרדם,איש רנסנס, הומניסט ואיש רוח, שהתרעם על מה שיצרה מהפכת הדפוס בתחילת המאה ה-16.
דמיינו עולם שבו ספרים נכתבים ביד, בעבודה מאומצת, לאורך חודשים ארוכים, ואז לפתע, בתוך כמה עשרות שנים, מומצא הדפוס, עשרות בתי דפוס מוקמים ומיליונים ספרים מציפים את העולם. אנחנו לא הראשונים שחווים "עודף מידע" שכזה, וההתייחסות אליו הייתה מאוד דומה. המדפיסים התגאו במבחר הענקי החדש, ובכך שעלויות היצירה של ספר ומחירו ירדו משמעותית (עד שמונים אחוזים), והקהל התלונן על הכמות העצומה שמקשה למצוא את מה שאתה רוצה מבין כל המידע שזמין עכשיו.
המצאות חדשות נוצרו לאחר מהפכת הדפוס. כמו שאנחנו ממציאים את מנועי החיפוש, תוכנות ההמלצות המחוכמות ו"הזנב הארוך", המאה ה-16 הכריחה את האנושות להמציא את הביבליוגרפיות, את האינדקסים, את הספרים שמסכמים ספרים אחרים, את "תוכן העניינים" ואת הכרטיסיות המקטלגות (שאולי התחילו בתור רישומים סיכומיים שנרשמו על צידם האחורי של קלפי משחק, שפעם היה חלק).
כשזה מגיע לעומס נתונים, אנחנו נאלצים להתחיל למצוא ספרים ומידע בדרכים חדשות. אבל הבעיה עצמה איננה חדשה. למעשה, אפילו לפני המצאת הדפוס, עוד במאה הראשונה לספירה, טען הפילוסוף הרומאי סנקה ש"שפע הספרים גורם להסחת הדעת".
אז נשים את זה בצד לרגע. (עוד על הנושא למעוניינים, בכתבה הזו)

ידע לכל

המעבר לספרים אלקטרוניים, שהיה השלב הבא אחרי עושר האפשרויות שהטכנולוגיה אפשרה, כבר התחיל להרגיש כמו Game changer.
כמו המוסיקה, עולם ההוצאה לאור נמצא בפרשת דרכים שבה מושגי הפירטיות וזכויות היוצרים הולכים להתנגש. ידע, רעיונות וסיפורים, בין אם הם מגיעים כסרטים, מילים או מוסיקה, הופכים להיות המטבע הקל ביותר להעברה, והקשה ביותר לשמירה.
יתכן שנמצא דרך ומודל חדש שבו רעיונות ימשיכו להיות נושאי רווח, אבל צריך להיות מוכנים לעובדה שיתכן שבשביל נכדינו, ספרים, שירים וסרטים יהפכו להיות משהו שמשלמים עליו רק מתוך רצון טוב, ומידע שאיננו תלוי במשהו אחר (פלטפורמה, או זמן) יהפוך להיות משהו שקשה מאוד לשמור עליו. קשה להבין איך הוא עובד – כאשר אוריילי, הוצאת הספרים הטכניים הגדולה, הסירה את הגנת ה-DRM מעל הספרים האלקטרוניים שלה, המכירות שלה קפצו ב-104%. האם זה אומר שלחברות ספרים עדיף למכור ספרים ללא הגנה, או שזה מקרה מיוחד? התעשייה נמצאת בשלב החיפושים עכשיו, מתחילה ניסויים מטורפים במודלים חדשים.

כמה זמן אתם חושבים יקח עד אשר הוצאות יתנו לכם ליצור אנתולוגיות משלכם, בעזרת שימוש במאגר הסיפורים שלהם, למשל?
תעשיית הבידור והתכנים הטלוויזיוניים כבר הולכת לכיוון של VOD ומשדרים תלויי זמן (למה גמר של תוכנית ריאליטי קורה בשידור חי? כי זה אחד השידורים היחידים (לצד חדשות וספורט) שיש חשיבות לזמן שבו הם קורים ואף אחד כמעט לא "יוריד" אותם אחר כך), והרי ברור שגם לספרים זה יגיע. ספרים שתוכלו להדפיס עם כריכה לבחירתכם, ובעולם האלקטרוני – ספרים שיתנו לכם חוויה אינטראקטיבית אישית, לא בשביל להעשיר את חווית הקריאה, כמו בשביל שלא יהיה טעם להעתיק אותם.
הרומן The mongoliad, לדוגמא, יוצא לאור ישירות לאייפאד ואייפון, ומשוחרר פרק-פרק, בערך פעם בשבוע. הקוראים משלמים ונרשמים כמנויים, ונהנים גם מהאופציה לנהל דיונים על הספר אחרי כל פרק חדש, מאתר ויקי יעודי שמתאר את העולם שבו הספר מתרחש ומקהילה אליה הם מעלים סיפורים בעצמם. הם סומכים על חווית הקריאה המשותפת והמחיר היחסית נמוך ל"מנוי", ולא מגינים על הטקסט עם DRM. האם זה ספר, או קהילה? או אולי עיתון שבועי? האם זו חזרה לימי הסיפורים בהמשכים של צ'רלס דיקנס, או הגבלה מוזרה על אופן הקריאה, רק כדי שאפשר יהיה להתפרנס ממנה?

הרעיונות

אבל אנחנו רק בהתחלה.
ספרים אלקטרוניים הולכים להיות הרבה יותר מאשר אותו טקסט בשינוי תבנית. הנושא לא הולך להיות יותר דפים או פחות, דיו אמיתית או דיו אלקטרונית.
הנה סרטון שהכינה סוכנות העיצוב והיעוץ IDEO, שבו היא מתארת את החזון שלה לספרים אלקטרוניים. אני לא חושב שיש כאן אפילו רעיון אחד שאיננו ישים כבר טכנולוגית. (החלק העיקרי בעיני הוא השלישי, alice)

או בתור עוד דוגמא, ספר שכבר קיים בשוק, ורק בתור אפליקציה לאייפאד – הספר why the net matters של דייויד איגלמן, מומחה לנוירולוגיה וסופר, מראה כבר חלק מהרעיונות שספרים אלקטרוניים משחקים איתו היום – גרפיקה מזמינה, אפשרות לקרוא לא לפי סדר מסוים, ועוד. הסרטון למטה מראה את איגלמן מסביר על הספר/אפליקציה (והסרטון הזה,הוא סרטון קידום המכירות של הספר):

בהערת צדדית, אני לא יכול שלא לתהות האם זה מקרה שדווקא עכשיו, כאשר הספרים האלקטרוניים מגדירים מחדש את האינטראקציה עם הקורא ואת צורת ההגשה של טקסט,  התאפשר לג'ונתן ספרן פויר (הגאון, אם יורשה לי), להוציא לאור את הספר שאותו תכנן כל כך הרבה זמן, Tree of codes. במידה מסוימת, יתכן שאתגר ההגשה שהטכנולוגיה מביאה, הולך לשנות את ספרי הנייר עצמם, בדרכים שאנחנו עוד לא מבינים.

מה שיכול להפריע

כמו הרבה שינויים חברתיים אחרים, אי אפשר ממש לשפוט או לכמת את המשמעות כל זמן שנמצאים עדיין בתוך התהליך.
זה טוב? זה רע? זה יגרום לנו לקרוא יותר או פחות? לקרוא דברים טובים יותר או זבליים? אין לי מושג. קטונתי.
אבל יש שני אלמנטים שנראים לי כמשהו שאנחנו צריכים לנסות להימנע ממנו. כקוראים, כצרכנים, בדרישות שלנו מהמדיום החדש (והוא חדש, זה לא מדיום ישן בעטיפה אחרת), ואלו מאיתנו שהינם יוצרים, בכל מה שקשור למה שאנחנו "מכניסים לאריזה".

הדבר הראשון שמפחיד אותי, הוא הקו הדק שבין האינטראקציה להפרעה.
יש הבדל בין לראות את סרט קורע לב ב-DVD, ואחר כך לצפות בכל קטעי הבונוס שלו, לבין לראות את הפספוסים תוך כדי הסרט. ישנה רמה מסוימת של המשכיות, של שמירה על ריכוז, שראויה להישמר, כדי שספר לא יהפוך להיות עוד אוסף קפיצות משוגעות בין חצאי משפטים, דעות של קוראים בפייסבוק, שליחת משפטים שנונים מהספר בטוויטר וגלישה לויקיפדיה. אני לא רוצה את הספרים שלי מחוברים לאינטרנט, אני לא רוצה אותם מתעדכנים בלייב. הרעיון שיש בסרט למעלה, על ספר שבו אתה מקבל הודעות SMS מהדמויות או "פותח" חלקים מסוימים כשאתה נכנס לאיזור גיאוגרפי מסוים, נראים לי מיותרים. אבל אולי זה רק אני, אולי זה מה שאני פשוט רגיל אליו, אבל ספר צריך מוגבל בגבולות מסוימים, לפני שהוא הופך למשחק מחשב, או סרט עם טקסט שמופיע בתוכו מדי פעם. תכניסו אפקטים, אם בא לכם, אבל אל תספרו לי שזה "ספר", אם אי אפשר לקרוא את זה בלעדיהם.
אבל הדבר השני, מה שבאמת מפחיד אותי, זה שהם יהיו מציאותיים מדי.

הבעיה הנהדרת של המילים

הבה נדמיין את הדרך ה"אולטימטיבית" להעביר סיפור. נגיד שאין לנו שום מגבלות טכנולוגיות. ספר כמו שיועבר בעוד חמש מאות שנה, שש מאות, אלף, לך תדע.
הסופר קם בבוקר, ומחליט שהגיע היום. בחודשים שלפני ישב עם עצמו, חקר, חשב, בנה את העולם שאותו הוא רוצה להעביר. ועכשיו הוא יושב, מניח את ציוד ההקלטה על ראשו, ובמשך שעות ארוכות מדמיין במחשבתו את כל הספר, מראשיתו עד לסופו, בפרטי פרטים, בריכוז רב, חולם בהקיץ את מה שהוא רוצה לספר.
ה"קורא" שלו, יקבל את הסיפור הזה אחר כך, יניח גם הוא את המכשיר המתאים על הקרקפת, ויחווה את הסיפור בדיוק כמו שהסופר רצה לספר אותו, כחוויה עמוקה ואמיתית, כחלום ברור, כמציאות עוטפת ומלאת פרטים.
כמה נהדר, כמה נורא.

ג'ון לוק (לא זה, זה) דיבר, בין השאר, על ההבדל העקרוני שבין המחשבה ללשון. השפה שבה אנו משתמשים להעברות המחשבות והחוויות הפרטיות שלנו (או "האידיאות" בלשונו של לוק) לא פנימית כמותן, אלא פומבית ומשותפת לכולם. כל מחשבה עוברת סוג של הצפנה ופענוח כאשר היא הופכת לתקשורת בין שני אנשים ולעולם לא נוכל באמת לדעת האם הצד שכנגד מבין את מה שאנחנו מנסים לומר לו, את התחושה או הרעיון שאנחנו מנסים להעביר לו, כי המילים תמיד יפריעו בדרך.
זו החולשה הגדולה של הספרות, זה היתרון העצום שלה.
הבחירה של הכותב והסופר במילים כאלו ואחרות מגבילה אותו ברעיון שינסה להעביר. זה מתחיל בשפה עצמה וממשיך במילים עצמן, בפיסול של הטקסט. במה שבוחרים להכניס ובמה שבוחרים להשאיר בחוץ. אולי בעיקר במה שבוחרים להשאיר בחוץ.

היתרון הגדול של טקסט הוא החופש לדמיין. הפגם הבסיסי הזה במהותו, שאומר "אני מעביר לך רק את מה שיש לי לתת לך במילים אבל חלק גדול ממה שאני רוצה לומר ימשיך להדהד הלוך ושוב בתוך ראשי, ומהרגע שתקרא את המילים, המחשבות והרעיונות בו כבר לא יהיו שלי, אלא שלך." ספר טוב לא מעביר לנו תמונת עולם, אלא מאפשר לנו ליצור אחת בעצמנו. זו הסיבה שספרים יכולים חברים טובים כל כך, בעיקר כשאנחנו קטנים, מלאי דימיון, מוכנים עדיין לפתוח את עצמנו לפליאה.
לסרטים יש את היתרון שלהם, למוסיקה את שלה, יתרון הספרות נמצא בנקודה העיוורת שלה, ומנגנון טכנולוגי שמצליח להתגבר על הנקודה הזו, או לצמצם אותה למינימום, הוא מפחיד, כי הוא הופך את הדימיון לפחות רלוונטי, את החוויה הכללית למדויקת ככל האפשר.
אל תתנו לי ספרים שבהם לכל מילה אני יכול לגלות בעצמי את כל הרבדים, שבהם בכל פעם שמוצג מקום אני יכול לקבל תמונה שלו, שבכל משפט שנאמר אני יכול לשמוע את הטון. תשאירו לי משהו. אני לא רוצה פלטפורמה יעילה להפליא, אני רוצה סיפור.

נוסטלגיה

תכלס, ספר הנייר לא הולך למות בקרוב.
אף אחד, למשל, לא טוען שליידי גאגא הינה טיפוס מיושן, אבל גם את התקליטים שלה ניתן היום להשיג בגרסאות ויניל. מי שירצה להשיג ספריםבנייר, יוכל גם בעתיד, לפחות בעתיד שלנו.כי כאלה אנחנו, כשהדור מתחלף, הממשי שלנו הופך לנוסטלגיה. כן, יבוא יום ובו ספרים ימכרו ויקראו בעיקר אלקטרונית, אבל במהלך חייכם וחיי, אני מעריך שעדיין נוכל להשיג כל ספר שאפשר לקרוא בלי מולטימדיה, גם בפורמט עץ מת.

אנחנו לא מיוחדים

שינוי זה טוב, כמעט תמיד. אבל רובנו לא יהיה כאן כדי לראות את סופו.
השינויים אנחנו עוברים נעשים מהירים יותר ויותר, והקצב שבו האנושות מגלה מה באמת עושה לה טוב, איטי יותר מהקצב שבו היא ממציאה דברים חדשים.
איך אנחנו רוצים לקרוא את הספרים שלנו? אנחנו כבר יודעים, אבל הילדים שלנו יחליטו בשביל עצמם. אני עצמי מתחיל לבדוק עכשיו איך זה מרגיש לקרוא מעל גבי מסך. בקרוב בטח אקנה קינדל או אייפאד או "e-vrit". מה שיגיע קודם. אני אוהב ספרים, ואני אוהב לגלות דברים חדשים. חבל לי על מי שלא חווה את המעבר, כמוני, אלא יתעורר ישר לעולם שבו יש רק מסכים, אבל אני יודע שזהו רגש אישי, שאינני יכול לטעון לדרך נכונה יותר, אלא רק למצוא את האופן שבו אני רוצה ללכת בדרך החדשה.
אני רק יכול לקוות שהם יחליטו לשמור על הפגם הבסיסי של השפה, שהם יאמצו אל חיקם את היכולת לוותר על אינטנסיביות תמורת המקום הפנימי, ושלעולם לא ימציאו משהו שיהפוך את הספרים שלהם ליעילים כל כך עד אשר תעלם מהם הפליאה.