[חלק 1 נמצא כאן]
סר ג'ורג' הרינגטון
הרינגטון (בתמונה מימין) היה בן סנדקאות של המלכה אליזבת ה-I וחבר בחצר המלוכה. הוא היה אמן וסופר, שנולד ב- 1561, ועבודתו הספרותית הנודעת ביותר היתה אלגוריה פוליטית שפרסם בשנת 1596, תחת שם העט מיסקמוס. כמו שאפשר להיות בתמונה, הוא מהחבר'ה שנאלצו ללכת עם הצווארונים הנוראיים האלה. היצירה שלו עוררה רעש בזמנו, והמלכה אליזבת גירשה אותו מחצר המלוכה בעקבותיה. היום לא הרבה מכירים את "A New Discourse upon a Stale Subject: The Metamorphosis of Ajax", ככל הנראה. לא נוראכי תרומתו הידועה ביותר של סר ג'ורג' לעולם (שמי שהתעמק בשם ספרו כנראה כבר הבין מהי) הייתה המתקן שהמציא בשנת 1596 – השירותים. המנגנון שכלל את הריקון של מים ממיכל ואז שטיפה של כל העניין, הותקן לראשונה בארמון ריצ'מונד למען המלכה, אף שהיא מצדה סירבה להשתמש בו כי הוא עשה יותר מדי רעש.
המתקן עצמו לא הפך לנפוץ באותן שנים, כי לא ממש היו מים זורמים בבתים שאינם ארמונות. כשלוש מאות שנה מאוחר יותר, אחרי מספר שינויים ותוספות, ישכלל את המתקן כמו שצריך שרברב עצמאי בשם תומאס קראפר (בתמונה משמאל), ויוציא מספר פטנטים בנושא (כולל המצוף הפנימי הזה). למרות השמועות, ועד כמה שזה נשמע אולי מתאים, המילה Crap איננה נגזרת משמו של קראפר (Crapper), שהיה סתם שרברב מצוין, ואשר לו ולסר ג'ורג' אנחנו חייבים כה רבות.
ג'ון אוסאליבן
בשנת 1974, סטיבן הוקינג השיק תיאוריה שטענה שחורים שחורים אינם תמיד דווקא שחורים, ושיתכנו מקרים שבהם חור שחור "יתפוצץ" ובעקבות זאת ישלח אל החלל אותות רדיו שיתפשטו סביב. יתכן, הוא אמר, שנצליח ליירט אות רדיו כזה מחור שחור שהתפוצץ.
ד"ר אוסטרלי צעיר בשם ג'ון אוסאליבן, שרק סיים את לימודיו בהולנד בהנדסה ופיסיקה, היה מרותק מהרעיון והחליט לנסות ליירט אותות רדיו שכאלה. הבעיה הייתה שאותות הרדיו האלו יתעוותו לאורך הזמן וככל שיעברו מרחק גדול יותר בחלל ואוסאליבן היה זקוק לדרך מסוימת "ליישר" מחדש את גלי הרדיו אם וכאשר יתפוס אותם, כדי למדוד אותם כראוי. בעקבות שילוב הידע שלו בהנדסה ופיזיקה, הוא הצליח להשתמש בנוסחאות מתמטיות בשם התמרת פורייה, ולהתאים אותן משימוש בניתוח פונקציות לניתוח גלי רדיו. את האותות מהחור השחור, בכל אופן, הוא לא מצא, גם אחרי שפתר את הבעיה.
אבל שנים אחר כך, לפיתוח שלו נמצא שימוש אחר לגמרי. כאשר כמות המחשבים גדלה ועלה הצורך לחבר אותם ברשת גם ללא חוטים, התגלה ששימוש בגלים למטרות תקשורת הינו בעייתי, כי הגלים נתקלים בחפצים ובקירות ומתעוותים יותר מדי לפני שההתקנים במחשב יכולים לקלוט אותם. אחרי שנים של פיתוח, ובעזרת הבסיס שפיתח כדי לקלוט את האותות מהחורים השחורים, פיתחו אוסאליבן וחבריו את הצ'יפ בעזרתו בוצע ב-2000 חיבור הרשת האלחוטי הראשון, ויצרו את סטנדרטי ה-WiFi שמשמשים היום לתקשורת אלחוטית בכל העולם. בעשותם זאת, הם גם הרוויחו מאות מיליוני דולרים לארגון המחקר הממשלתי האוסטרלי שבו עבדו, ושרשם את הפטנט.
אם אי פעם גלשתם ברשת אל-חוטית, ג'ון סאליבן הינו האחראי הראשי לעניין.
הצלם של הפייננשל טיימס
ב-19 ביוני 1984 בוצעה הטיסה הראשונה של חברת וירג'ין אטלנטיק. וירג'ין הייתה ידועה בעיקר בחברת תקליטים עד אז ועשתה גם ניסויים עם הפקת סרטים והוצאות ספרים, אבל זו הייתה כבר הרפתקה חדשה, לאחר שקנו חברת תעופה אחרת. הם חכרו מטוס בואינג אחד שהיווה את כל צי המטוסים שלהם, והוא הגיע רק יום קודם מסיאטל. מכיוון שעדיין לא הגיע אישור רשמי של הרשות לתעופה אזרחית, המנועים שלו אפילו לא היו מבוטחים. שלושה ימים לפני טיסת הבכורה הוזמנו כל הדיילים והדיילות , יחד עם עוד מאה עובדי החברה לטיסת טרום בכורה, שגם היוותה טיסת המבחן שאחריה אמור היה להינתן האישור הרשמי.
כאשר המטוס המריא כולם פרצו במחיאות כפיים. ריצ'רד ברנסון, היזם והמוביל של וירג'ין, התקשה לעצור את דמעותיו.
ואז, להקת ציפורים נכנסה לתוך אחד המנועים, והוא התפוצץ.
נשמע "בום" חזר והמטוס שבר בחדות שמאלה. מהחלון ניתן היה לראות הבזק של אש, ואחריו שובל של עשן פורץ מאחד המנועים. לאחר שהצליחו לנחות בבטחה היה ברור למנהלי החברה שיש להם בעיה. המנועים, כאמור, לא היו מבוטחים, היה צורך להשיג מנוע חדש ונותרו עוד יומיים עד לטיסת הבכורה שבה היו אמורים להיות 250 עיתונאים וצלמים.
ואז, כאשר ברנסון עמד בצד ושבר את הראש איך לכל הרוחות הוא יצליח לארגן פתרון לכל המצב, ניגש אליו צלם עיתונות.
"אני מצטער, אמר לו ברנסון, "אין לי מצב רוח לזה עכשיו."
"גם אני מצטער." אמר הצלם "צילמתי את המנוע שלכם עולה באש. דווקא יצאה לי תמונה נהדרת."
המשמעות הייתה די ברורה. צילום כזה שמתפרסם בתזמון שכזה היה גומר סופית את כל חלומות התעופה של וירג'ין אטלנטיק. אף אחד לא היה חולם להתקרב אליהם, והעיתונות הייתה קוטלת אותם. עלות ההרפתקה הזו הייתה יכולה להיות קשה מאוד.
"אבל אל תדאג." אמר הצלם "אני מהפייננשל טיימס. אנחנו לא עיתון מהסוג הזה." הוא פתח את המצלמה, שלף את הסרט ונתן אותו לברנסון.
טיסת הבכורה טסה בזמן. וירג'ין אטלנטיק היא כיום חברת תעופה בין-לאומית עם 37 מטוסים שהטיסה מעל 5.7 מיליון נוסעים. חברת וירג'ין האם הקימה ב-2004 את וירג'ין גלקטיק, אשר לפני כחודש השיקה אתSpaceShipTwo, והיא כעת מוכרת כרטיסים לטיסות תיירותיות לחלל.
ג'וזף וילסון סוואן
סוואן היה פיזיקאי וכימאי בריטי שחי במאה התשע-עשרה.ככל הנראה, הוא ולא תומס אדיסון, היה זה שהמציא ראשון את נורת החשמל.
את הנורה הראשונה הצליח להפעיל ב-1860, לאחר כעשר שנים של עבודה. זו הייתה נורה לא טובה מספיק, ובעלת משך חיים קצר, מכיוון שלא הייתה בוואקום חזק מספיק. 15 שנה אחר כך חזר סוואן לעבוד על הנורה ולשפר אותה, וב-1878, שנה אחת לפני תומס אדיסון, רשם עליה פטנט במשרד הפטנטים הבריטי. אדיסון, יצר נורה יעילה אף יותר, ככל הנראה על בסיס הפטנט של סוואן, ורשם עליה פטנט בארצות הברית שנה אחר כך. לסוואן זה לא ממש הפריע, והוא הסכים ל"חלוקה הגיאוגרפית" של הפטנטים שלהם – שלו בבריטניה ושל אדיסון בארה"ב.
ביתו של ג'וזף היה הראשון בעולם שהואר על ידי נורות חשמל, וב-1881 הקים חברה והחל לייצר נורות. שנתיים אחר כך הוא ואדיסון שיתפו פעולה והקימו חברה משותפת – אדיסוואן.
ריי קרוק
ריי קרוק היה יזם ואיש עסקים נמרץ שפעל בשנות החמישים של המאה העשרים. הוא הספיק להיות נהג אמבולנס, פסנתרן ג'ז, יזם נדל"ן ומפיץ של מערבל מילקשייק. המערבל שלו היה משוכלל והצליח להוציא חמש כוסות מילקשייק בבת אחת ובמסגרת עסקיו מזללת דרייב-אין מסוימת בקליפורניה קנתה ממנו בבת אחת שמונה מכשירים, והוא החליט לבוא לראות את המקום. המזללה, שניסתה לעשות בתחום הגשת האוכל את מה שעשה הנרי פורד במכוניות, ואשר נוהלה על ידי שני אחים – דיק ומק מקדונלדס – מצאה חן בעיניו. הוא החליט לפתוח רשת מזללות, ולהשתמש בסימן ההיכר שהאחים שמו על הגג – זוג קשתות צהובות שנראו למרחוק. הוא קנה מהאחים את הזכויות לרשת, למסעדות הקיימות ולזכיונות שהיו להם, תמורת חצי אחוז מהרווח. יותר מאוחר הם הסתכסכו מעט וקרוק קנה מהם גם את חצי האחוז הזה תמורת 2.7 מיליון דולר.
שבע שנים אחרי שקנה את הזכויות, היו 228 סניפים בארה"ב. כיום, החברה היא שם נרדף לגלובליזציה, לטובו ולרע, ויש לה כ- 31,000 סניפי מקדונלדס ברחבי העולם.
הנסיך פאול אנטון אסטרהאזי
פאול אנטון היה נסיך במאה השמונה עשרה, שעמד בראש המשפחה העשירה והמפוארת ביותר בהונגריה. בנעוריו למד באוניברסיטת ליידן שבהולנד, אחר כך שירת כחייל, ובהמשך גם היה שגריר בנפולי. מה שמעניין בעיקר אותנו הינה התשוקה המוסיקלית שהייתה לו. הוא ניגן בכינור, בחליל ואף בקתרוס, והיה פטרון נודע של אומנויות ומוסיקה. ב – 1761, שמע את אחת הסימפוניות של מלחין בשם ג'וזף היידן, והחליט להזמין אותו כמשנה למנצח הראשי באחוזה שלו. וכך זכה ג'וזף היידן לאולם אופרה משלו עם 400 מושבים ותזמורת פרטית. הוא נשאר בשירות המשפחה עוד שלושים שנה (למרות שפאול אנטון מת שנה לאחר ששכר אותו) וב-1766 מונה למנצח הראשי.
המשכורת הייתה נדיבה וכמנצח היה יכול לעשות ניסויים שונים, לבדוק מה יוצר איזה אפקט ולהיות נועז ככל שרצה. מדובר היה בגן עדן מוסיקלי. להיידן היו משרתת, רכב, מרכבה וסוסים ובין עשרים לשלושים נגנים. כאשר בתחילת שנות השבעים של המאה השמונה עשרה החוזה על זכויות היצירה שלו עם המשפחה פג, הותר לו למכור את יצירותיו גם בעולם והוא הוכרז כגאון. יתכן שגם ללא התמיכה הכספית היה היידן מתפרסם, אבל נראה שההחלטה של פאול אנטון לשכור את שירותיו, ולתת לו סביבה מוסיקלית תומכת כל כך, הביאה לעולם את מי שלא רק הלחין כמה מהיצירות היפות אי פעם, אלא גם שהעשיר מוסיקלית, כחבר, את מוצרט, והיה (לזמן קצר) המורה של בטהובן.
פוסט מצויין, מלא בסיפורים שלא הכרתי. תודה רבה!
ומה עם אותם נשים נפלאות ששינו את העולם ולעולם לא נכיר אותן?
ולמרות זאת – רשומה מרתקת.
תודה
אותן אותן נשים נפלאות