סינרגיה אינטרנטית

מדי פעם, נעים לגלות את הסיפורים שגורמים לנו לראות שהאינטרנט הינו יותר מאשר שיגעון של כמה גיקים שרוצים לשבת מול המחשב ולחשוב שהם חברתיים כי הם מעדכנים את זה בטוויטר או בפייסבוק. מדי פעם, יש צורך להזכיר לעצמנו שיש בו באינטרנט הזה יותר מאשר צ'אטרולט ו-lolkatz  וכמות מטורפת של ספאם (ראו בסרטון למעלה) ודרכים מתוחכמות לגלות מה אנחנו רוצים לקנות ופורנו בכמויות שמעולם לא היו בכל ההיסטוריה האנושית.
יצא לי לפני כמה זמן לכתוב פוסט על שיתופי פעולה שהאינטרנט מאפשר לנו, ואיך הוא מצליח ליצור בעזרתם משהו שהוא מעט יותר סכום החלקים. הנה עוד כמה סיפורים כאלה.
כי יש המון זבל במדיום הזה, והמון ציניות והרבה בזבוז זמן, גם אם לפעמים הוא בזבוז זמן מקסים, אבל מדי פעם, מוצאים בו כמה פנינים קטנות.

כמו למשל הסיפור של האחים הייווד. בעקבות מחלתו של אחד האחים, הם הקימו את Patients Like Me  שבו חולים, לרוב חולים קשים, יכולים לעדכן את המצב שלהם. איך הם מרגישים, איזה תרופות הם לוקחים, עד כמה הם מסוגלים לנוע ומה מצבם. זה הרבה יותר משורת סטטוס, זה תיאור ממצה ומפורט שבו החולים מספרים את סיפור הקרב האישי שלהם, והם מספרים אותו לכולם. מקבלים פידבק, מתחזקים ומחזקים אחרים. האתר יוצר קהילה של אנשים, שמחזקים זה את זה, שמאפשרים אחד לשני לעקוב ולהבין את האופן שבו דברים עוזרים זה לזה.
אבל זה כבר קיים בכל פורום, לא?
זהו, שזה הרבה יותר מזה. זה הופך לכלי טיפולי רפואי עם ערך ממשי.  האתר של האחים הייווד מאפשר לעקוב אחרי הנתונים הללו, אחרי הסטטוסים הללו, ובקנה מידה עצום. המליצו לך על תרופה חדשה? אלפי אנשים כבר השתמשו בה. פונקציונליות מתוחכמת של עיבוד נתונים תוכל להראות לך בדיוק עד כמה היא עזרה להם. אפשר יותר מזה. אפשר לחפש אנשים שהינם במצב הבריאותי שלך, אבל בדיוק כמוך, ושלוקחים תרופות כמו שלך, אבל בדיוק כמוך, ולראות עד כמה טיפול מסוים עזר ושיפר את מצבם, עם סטטיסטיקה מדויקת. למעשה, האתר מאפשר לבצע "ניבוי" של טיפולים, שמבוסס על המידע שמכניסים עשרות אלפי חולים שרוצים ליידע את העולם. לשמונים אחוז זה עזר מעט, בעשרים אחוז זה פגע, עכשיו תחליט. הנתונים הללו יכולים להיות חזקים וחשובים כמו כל מחקר של חברת תרופות, ולא בטוח שלא יותר.
עוד פרטים בהרצאה המרתקת כאן, מ-TED.

והנה סיפור אחר, מסוג אחר לגמרי, קטן הרבה יותר, יומרני הרבה פחות, ומחמם לב בדרכו הקטנה והגיקית.
"האגדה של זלדה" הינו משחק נינטנדו שכבר הפך לקלאסיקה. גיימרים ברחבי כל העולם כבר התמכרו אליו. בסיפור הזה הוא פשוט תבנית שלתוכה נוצק טוב אנושי.
כאשר ג'ורדן, גיימר עיוור מארה"ב, העלה סרטון של עצמו ליוטיוב וביקש מישהו שיעזור לו לשחק במשחק, הוא לא באמת חשב שמישהו יענה. אבל כאשר רוי ויליאמס, גיימר אחר, ראה את הסרטון הזה, הוא אסף כמה חברים ובעזרתם תיעד את כל המהלכים לאורך כל המשחק. זה לקח להם שנתיים, אבל בסופן, בעזרת תוכנה שהקריאה לג'ורדן את המהלכים שעליו לעשות בכל שלב, הוא סיים את המשחק.
אז, כן, זה לא פתר את בעיית הרעב העולמי. אבל זה עדיין מעט מרגש.

והנה דוגמא אחרונה, בחזרה לסדר גודל עולמי.
אינוסנטיב (שרק לאחרונה התוודעתי אליה דרך כתבה בכלכליסט) היא סוג של שוק של בעיות. בעיות אמיתיות, עם מוכרים וקונים, וכסף אמיתי והשלכות אמיתיות. האתר מנסה ליצור סוג של מוח קולקטיבי שבעזרתו ניתן יהיה לפתור בעיות חשובות. בשוק הזה לכל בעיה יש מחיר, וכל מי שמצליח לפתור אחת מיותר מאשר אלף האתגרים שבאתר, מקבל את הפרס הכספי (סך הכל מעל 5 מיליון דולר מוצעים באתר). בעיות בתחום הכימיה, הפיזיקה, ביולוגיה מולקולרית, כולן מחכות למישהו בעל חשיבה מחוץ לקופסא שיצליח לפצח אותן, והמשמעויות הן לפעמים יוצאות דופן.
אינוסנטיב היא סוג של חלוצה בצורת חשיבה שבאמת מנסה להשתמש בהגעה של האינטרנט לכל מקום כדי לקדם את הידע האנושי, סוג של ויקיפדיה, אבל של סימני שאלה, ועם מוטיבציה כלכלית חזקה יותר. בין אם זו נאס"א שמבקשת פתרון לניבוי אירועים סולריים (שלושים אלף דולר) או מישהו שמחפש דרך ידידותית לסביבה ומהפכנית לאריזת מוצרים, מסתבר שלרוב מי שפותר את האתגרים הם אנשים שלאו דווקא עובדים בתחום שנראה קשור. וככה, כל אחד, בלי קשר לידע שלו, יכול להציע פתרונות והצעות תיאורטיות, ולקדם מעט את העולם, אם הוא רוצה.

קל מאוד לפחד מהאינטרנט, כנראה אפילו נכון שהקשרים מסוימים.
אבל הוא גדל, והוא לא מתכוון לעצור, והוא הולך להיות נייד ואז לביש ואז נגיש בכל מקום. עצימת עיניים עוזרת רק עד לגבול מסוים, אם אתה לא איימיש, או ממש מתנזר.

אנחנו צריכים אולי להתחיל לחנך את עצמנו איך להפוך אותו לכלי החזק שהוא יכול להיות, ולא רק למגרש המשחקים הענק שאנחנו מתפתים לראות בו היום.
סיפורים קטנים כאלה, אולי, מובילים את הדרך.