לא רק משכוכיות

המשכוכית הינה הכבשה הזו בעדר, שאיש לא ממש יודע למה, אבל משום מה כל שאר הכבשים בוחרות ללכת אחריה.
אנחנו אוהבים משכוכיות, אנחנו כמעט סוגדים להן. אנחנו קוראים להם בשמות כמו "מעצבי דעת קהל", "מנהיגים" או "מובילים חברתיים". וזה נכון, באמת, כל חברה צריכה את האנשים הקצת משוגעים שהולכים תמיד צעד אחד לפני כולם, הנחשונים. אלא האנשים שמעצבים את המחר שלנו.
אבל לפעמים אנחנו מקדשים את המשכוכיות מעט יותר מדי. אנחנו כל כך רוצים להיות כאלה, ואנחנו שוכחים לרגע שכשכולם עומדים על השפיץ של הפירמידה, זה כבר לא השפיץ.
לא כולם צריכים להיות "הכי". יש תפקידים לכל הרמות.
שיחת ה-TED הקצרה הזו, מנסה להגיד בין השאר, שהמנהיג הוא לא תמיד זה שהכי חשוב. בלי העוקבים הראשונים, בלי מי שהופך את המוביל מ"עוד מישהו מוזר שעושה משהו שאף אחד אחר לא עושה" ל"חלוץ", אין למעשה תנועות גדולות, אין הנעה אמיתית. בסופו של דבר, שינוי הוא סך כל מרכיביו, לא רק תמונת הראי של המנהיגים אותו, חשובים ופורצי דרך ככל שיהיו.

באוניברסיטאות בארה"ב נהוג לכבד אנשים שונים בנאומים בעת טקסי חלוקת תארים. הרבה פעמים נותנים במה גם לסטודנט כזה או אחר, לעלות ולדבר מעט על הלימודים, על השאיפות ועל העתיד, לפעמים מעט יותר ברצינות, לפעמים מעט פחות. בטקס חלוקת התארים הזה באוניברסיטת ביגהמפטון, בדצמבר האחרון, ניתנה הבמה לאנתוני קורבינו, סטודנט מן המניין לחינוך.
במסגרת המסורת, קורבינו ניסה לשאת נאום מחוייך והומוריסטי, אבל בין השורות יצא לו מסר קטן, שהולך מעט לאיבוד.
"נאמר לי," הוא אומר "שנבחרתי לשאת את הנאום הזה מכיוון שאני "סטודנט ממוצע בביגהמפטון", ואמרתי, הו! סוף סוף! הנה הגיע הזמן שלנו! זמנם של הממוצעים, אלו אשר הולכים לאיבוד כל הזמן בין אנשים "יוצאי דופן" ו"מיוחדים"!".
כי הרי אף אחד לא רוצה להיות ממוצע. להיות "רגיל". אחת האמיתות השגויות שאנחנו גדלים לתוכן היא שאנחנו כל כך, הו כל כך מיוחדים, וכל פסגה רק מחכה רק לנו, כאילו זה יתכן סטטיסטית שכולם יהיו "יוצאי דופן" (עוד מושג, שכמו "משכוכית" גם הוא לקוח מעולם החי, אגב). זה שאתה ממוצע, אומר הסטודנט המצחיק-גמלוני מעט מביגהמפטון, לא אומר שאין לך השפעה על העולם, או שאינך חשוב בו.

אז כן, אנחנו צריכים להסביר לילדינו שהם שאין אף אחד כמותם בכל העולם כולו, אנחנו צריכים לגרום להם להאמין מספיק בעצמם בשביל לנסות להגיע לכל מקום, גבוה ככל שיהיה, העיקר שהוא חלק מאישיותם.
אבל אולי כדי, ליתר ביטחון, לזרוק מדי פעם משפט, שיבהיר להם שגם אם לא יהיו בחמישה אחוז העליונים בפסיכומטרי, או מצטייני דיקן, או מיליונרים, או מפורסמים ברחבי כל העולם, הם עדיין משמעותיים בפני עצמם, אהובים בפני עצמם. יכול להיות שיוסי בנאי נשמע מעט אכזרי כשהוא שר לבנו שהוא יהיה "כמו כולם", אולי הוא נשמע מעט ציני כשהוא מסביר לו למה גם הוא כמו כל אלו לפניו לא יצליח לשנות את העולם, אבל לפחות הוא אומר את האמת שעל ליבו.
אפשר גם בלי להיות משכוכיות. זה נחמד, זה בהחלט מקום שצריך לשאוף אליו, אבל בסופו של יום חשוב לזכור, שזו לא מהות החיים, ושלכבש השני בעדר יש חשיבות לא פחותה.