אז כולם מכירים כבר את TED, ואפילו היה לנו כאן בתל אביב את אירוע ה-TED המקומי שלנו. אבל TED הוא לא המקור היחיד להרצאות מרתקות, מסתבר.
נא להכיר – RSA – Royal Society for the encouragement of Arts,Manufactures and Commerce. (לא לבלבל עם RSA, RSA, RSA או RSA. למען האמת יש עוד הרבה RSA בעולם…)
ה- RSA היא מוסד בריטי ותיק, שנוסד כבר ב- 1754 ועוסק בניתוח וקידום של החברה האנושית בדרכים שונות, דרך מחקרים, חינוך או פרויקטים אחרים. למרות היותו המוסד ה"מלכותי", ואולי דווקא בגלל זה, זה ארגון שמשתדל להיות א-פוליטי ולתת במה לדעות שלפעמים הינן חדשניות במיוחד. הם מתעסקים בחינוך, בחברה, בכלכלה, באיכות הסביבה ועוד נושאים שונים, ומנסים ליצור פרויקטים ודיונים פורים שמקדמים את האנושות, או משהו כזה. שלא כמו TED, כאן לא מדובר באירועים שסובבים אך ורק סביב הרצאות, אלא בארגון שמניע אוסף שלם של מחקרים אקדמיים ואחרים, ובין השאר גם הרצאות מטובי המומחים בנושאים שונים.
אני לא מכיר את ההיסטוריה של RSA ממש (חוץ מלגלות שבין השאר היו חברים בו בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס, אדם סמית וצ'רלס דיקנס), או את המבנה שבו הם פועלים והפרויקטים אותם הם מקדמים היום, אבל אוסף ההרצאות שניתן למצוא באתר שלהם הוא די מרשים ומעניין.
שלא כמו ב-TED, שבו הרצאות מוגבלות לעשרים דקות, ההרצאות של RSA הן ארוכות יותר ומגיעות לאיזור השלושת-רבעי שעה, ככה שזה אולי מסביר למה כמות המנויים לערוץ היוטויב שלהם לא גדולה כמו שאפשר לצפות, אבל לחסרי הסבלנות שבינינו (כלומר, לכולנו) RSA מכינים סרטונים קצרים יותר, של עשר דקות בהם חלקים מעניינים מתוך ההרצאות האלו מאוירים תוך כדי דיבור. לחלק מהאנשים הציורים שנוצרים תוך כדי מוסיפים ומעשירים את הטקסט, חלק אולי יעדיפו רק לשמוע.
אז אם אתם רוצים לשמוע משהו חדש ומרתק, על האופן שבו אנשים באיזורים שונים בעולם תופסים את מושג הזמן באופן שונה זה מזה, או על "אפקט המראה",ועל האופן שבו טכנולוגיה מתקדמת עושה אותנו אולי יותר אמפתיים מאשר אי פעם או על הקשר בין כלכלה לאלטרואיזם, אתם לא חייבים לשמוע את כל ההרצאה. אתם יכולים פשוט לראות את האנימציות הקצרות הללו.
הנה דוגמא קטנה, קטע מתוך הרצאה של דן פינק (שגיליתי דרך כאן) שמדבר על הדברים שמניעים אותנו כשזה מגיע לעבודה. ההסבר הפשוט על "שלם לו יותר, אז הוא ישתדל יותר" לא באמת עובד תמיד. למען האמת, לפעמים משכורת גבוהה יותר, מסתבר, פוגעת בביצועים.
יש דברים אחרים שחשוב לנו להשיג, כמו שמראים מחקרים על מוטיבציה, והם כוללים עצמאות, התמקצעות ותחושת משמעות.
הפרטים בהרצאה, נסו ותהנו.
ישתבח שמך.
כעת יהיה לי ערוץ תעסוקה חדש בלילות מחוסרי שינה.
תודה לך.
ראיתי את המקוצרת על אזורי הזמן. האנימציה דווקא מוסיפה לדעתי 🙂 מהפנטת כזאת ומשאירה את הריכוז שם.
כן כן, אפילו עשר דקות קשה להרתכז..
יואב,
אתמול המצאתי לך שם אינדיאני: ריקוד הדבורה.
הבלוג הזה הוא כמו הריקוד המיומן והמדויק שבאמצעותו דבורה מעדכנת את אחיותיה לכוורת איפה יש פרחים שווים.
ובהחלט יש לך גם את היכולת, החריצות, היסודיות וכו' – למצוא פרחים מלאי-צוף באמת.
@רותם: לכבוד הוא לי. 🙂
הסרטון על האלטרואיזם הוא ככה ככה לדעתי. תיאוריה אחרת על נושא זה (לא בהכרח נכונה, אבל יותר מעניינת לטעמי) ניתן למצוא בספרו של אמוץ זהבי, חוקר הזנבנים מהערבה, "טווסים,אלטרואיזם ועיקרון ההכבדה".
לעומת זאת הסרטון על האמפתיה שווה צפיה בהחלט. לגבי נוירוני המראה שמוזכרים בקצרה בתחילתו, בעצם נמצא שהבעת הפנים שלכאורה רק מסמנת או משקפת רגש פנימי, היא הראשונית וקודמת לרגש הפנימי, כלומר הפיזיות קודמת לפסיכולוגיה. רעיון זה שעד עכשיו קשה לי להסתגל אליו (ומתואר בספרו של אנטוניו דמסיו "בחיפוש אחר שפינוזה") מתקשר לנוירוני המראה כי בעצם תינוקות רוכשים את הרגשות ע"י חיקוי הבעת הפנים של הסובבים אותם ורק אחר כך הם "מבינים" מהי משמעות ההבעה הזו במונחים של סוג רגש.
וכיוון שהיפנים ידועים בפני הפוקר שלהם, אני תוהה כיצד הילדים שלהם רוכשים את עולם הרגשות?
Pingback: חשיבה מחדש על אקסיומות בחינוך – יואב בלום