אז למה זה כל כך קשה לכתוב?

"אז למה באמת זה כל כך קשה לכתוב?" שאל אותו הכתב.
הם ישבו בבית הקפה המעט רועש מדי, מכשיר ההקלטה הקטן מונח על שולחן בלי יומרות, והבחור עם הסוודר שבדיוק הוציא ספר, תהה בשניות הראשונות למה הוא התכוון.

אבל אחרי כמה שניות, חזרו ובצבצו כל אותם ימים שבהם אמר לעצמו שיקום מוקדם ויעבוד על הטקסט, ובמקום זה קם מאוחר וזיפזפ במשך שעות, כל אותן פעמים שקבע שהערב כותבים רק בשביל לשוטט באינטרנט ולהדבק בסרטים ויראליים… כמו הרבה דברים אחרים, כתיבה דורשת התנעה, זיק שמניח את האות הראשונה. ברגע שהוא מתיישב ומתחיל לכתוב, אז, לרוב, פתאום זה זורם, פתאום זה קורה. אבל לגרום לעצמך להתחיל, הו, זה כבר סיפור אחר.
זה כנראה קשור לעצלנות, זה כנראה קשור לעייפות, זה כנראה קשור למוטיבציה. זה קשור לדברים אחרים שקורים במקביל בחיים…

וגם…

השניה הזו, לפני שמתחילים לכתוב, כאשר הכול עוד נמצא בראש, אז זה מושלם.
התחושה שם בפנים, במחשבה, היא מלאה, הסצנות מלאות בפרטים, יש ריחות וטמפרטורה מתאימה, הניואנסים הדקים אינם משהו שצריך להתאמץ וליצור, כמו שהיום יום לא מתאמץ ליצור את עצמו. כשזה רעיון, זה חי בתוכך בצורה שלמה וממלאת, ואז כשזה עובר למילים, אתה חייב לוותר על דברים. אתה חייב להשטיח, להבליט דברים שאמורים להיות בולטים בעצמם, להזכיר דברים שבשבילך הם חלק ברור, לקחת משהו אישי ושלם ולהפוך אותו לכללי יותר ולכן גם טיפל'ה, רק טיפל'ה פגום. מילים הן כלי נהדר, אבל לא מושלם, וזה ויתור עצום. כי כך הזיכרון עצמו מתעצב, זה מה שהרעיון הופך אליו, וככה הוא נשאר מקועקע בזמן. בסופו של דבר, גם בשבילך.

אז כן, ברור שלהפוך את המושלם הלא קיים לכמעט-מושלם וקיים, זה עדיף. לא רק בכתיבה. גם באהבה ובציור ובחינוך ובמתנות יום הולדת.
אבל עדיין, לעשות את הצעד הראשון, להחליט שאתה מוכן, זה כנראה קצת קשה.
ובטח יש עוד…

[בתקווה לחזור לתדירות כתיבת פוסטים נורמלית בקרוב]