הביצה, או, כשאלקטרונים נוסעים אחורה בזמן

(זהירות, קטע שעוסק בפיזיקה, אבל ממש. ניתן לדלג ולהתחיל לקרוא מהכוכביות…)

בספר "הפיזיקה של הבלתי אפשרי" (שעוסק בשאלות כמו האם יתכן שבשלב כלשהו בהיסטוריה נצליח לעשות דברים שהיום נחשבים בלתי אפשריים, כמו להפוך חפצים לבלתי נראים (כן), טלפורטציה (כן) לנסוע הזמן (אה…) או לבנות מכונת תנועה נצחית (לא)) מספר מיצ'יו קאקו על אחד הרעיונות המטורפים ביותר לגבי מהותו של היקום. תחזיקו חזק, זה הסבר קצת מוזר.

מי שלמד פיזיקה בתיכון מכיר את משוואות מקסוול, אשר מתארות את ההתנהגות של שדות חשמליים ושדות מגנטיים. בעזרת המשוואות האלה אפשר להראות שהאור הוא למעשה גל אלקטרומגנטי, ואפשר לתאר את התנועה וההתפשטות שלו. הקטע הוא, שכשפותרים את משוואת מקסוול של האור, מקבלים שני פתרונות, גל אחד שמתאר את התנועה ה"רגילה" של האור ממקום למקום, ועוד פתרון, גל אחר, שמתאר אור שמתקדם אחורה בזמן.
זה מעט בעייתי, כמובן, ולרוב התייחסו לפתרון השני כמוזרות מתמטית. המהנדסים לא היו צריכים אותו, ופשוט התעלמו ממנו. המיסטיקנים, מהצד השני, התייחסו אליו יותר ברצינות. גלי אור מהעתיד! אולי ככה מקבלים נבואות! או שנוכל איכשהו לשלוח מסר בעזרתם לעבר! והפיזיקאים, כמובן, היו די מוטרדים מכל הקטע.

ריצ'ארד פיינמן הגאון, החל לחקור את הנושא בשלב מסוים לאחר שסיים את העבודה על הפצצה האטומית, והחל לעבוד בפרינסטון.
בשנות השלושים גילו הפיזיקאים שלכל חלקיק יש אח-תאום אבל עם מטען הפוך. אנטי-חלקיק. לאלקטרון שכולנו מכירים משיעורי פיזיקה או כימיה בתיכון, יש אנטי-אלקטרון, שנקרא פוזיטרון. זה מה שנקרא אנטי-חומר. כאשר אנטי-חומר וחומר נפגשים, משתחררת אנרגיה, ביעילות גדולה יותר משל פצצת אטום. אלו מכם שראו את הסרט "מלאכים ושדים" זוכרים אולי שהפצצה שמושתלת בוותיקן עשויה מאנטי-חומר, ושברגע המנגנון יגרום לו לבוא במגע עם המיכל שלו (שמורכב מחומר, כמובן) הפיצוץ יהיה חזק יותר מפיצוץ פצצת מימן. (בפועל, כמות האנטי–חומר שיוצרה בעולם עד היום כל כך קטנה, ועלויות היצור שלו כל כך גבוהות, שאם נאסוף את כל האנטי-חומר שאי פעם הופק, נוכל להפעיל נורת חשמל למשך כמה דקות).
המשוואה הראשונה שגילתה את קיומם של חלקיקים כאלו, לפני שאפשר היה לגלות אותם בניסויים, היתה של הפיזיקאי פול דיראק. פיינמן לקח את המשוואה של דיראק, וגילה שהוא מצליח לשמור עליה נכונה אם הוא הופך בה שני נתונים – את כיוון הזמן ומטען האלקטרון. במילים אחרות אלקטרון שנע קדימה בזמן, זה בדיוק כמו אנטי-אלקטרון, שנע אחורה בזמן.

עכשיו, כשאלקטרון ואנטי-אלקטרון נפגשים, יש פיצוצון, נכון? ושניהם מתאיינים ומבטלים אחד את השני, נכון? אבל מכיוון שאפשר לומר שאלקטרון נע קדימה בזמן ואנטי-אלקטרון נע אחורה, אפשר להסתכל על זה גם אחרת. שני החלקיקים נעלמים רק אם מסתכלים על זה על ציר הזמן שאנחנו רגילים. אפשר גם לומר שהאלקטרון מגיע לנקודה מסוימת ואז הופך את כיוונו בזמן ומתחיל לנוע אחורה, רק בתור אנטי-אלקטרון. זה אותו אלקטרון, בעצם. תהליך ה"איון" הוא בסך הכל אותו אלקטרון שמחליט לעשות "אחורה פנה" ולנוע אחורה בזמן.

פיינמן הסביר כך, שלמעשה כל מושג האנטי חומר, הינו חומר שנע לאחור בזמן. זה הסביר את מה שפיזיקאים לא הבינו – למה לכל סוגי החלקיקים יש אנטי חומר?
רק שאם זה ככה, אפשר לקחת גוש חומר שלם, ולהסתכל על הפיצוץ האדיר שאמור להיווצר כשהוא נתקל בגוש אנטי-חומר. טריליוני אלקטרונים וטריליוני אנטי אלקטרונים מתאיינים שם, רק שלפי ההסתכלות החדשה, שכל אלקטרון הוא אנטי אלקטרון שנע אחורה בזמן, ולהפך, פירוש הדבר שזה אותו אלקטרון, נע בזיגזג, טריליוני פעמים, קדימה ואחורה בזמן.

וכך העלו פיינמן והמנחה שלו, ג'ון וילר, השערה. לא משוואה, גם לא תיאוריה, רק השערה, ועדיין…
יתכן, הם אמרו, שכל היקום הינו למעשה אלקטרון אחד בלבד שנע קדימה ואחורה בזמן, מתחילת היקום לסופו ובחזרה, שוב ושוב ושוב ושוב… היקום שאנחנו חווים, הוא בסך הכל "חתך" של המסע של אותו אלקטרון, ושאנחנו רואים כטרילוני אלקטרונים שונים. ההשערה הזו יכולה להסביר מדוע כל האלקטרונים הם בדיוק אותו דבר. מדוע אי אפשר לסמן אלקטרונים, או לזהות אחד מהם מאלקטרונים אחרים בשום צורה שהיא. אולי זה בגלל שהיקום כולו, עושי מאלקטרון אחד, בודד, שנע כאחוז אמוק קדימה ואחורה בזמן, שוב ושוב ושוב…

*     *     *     *

אסוציאציות עובדות בצורה מוזרה, לפעמים. כשקראתי את הרעיון הזה, הוא הזכיר לי משהו.
יש הרבה דברים דומים בפילוסופיה,  שמדברים על האחדות של הכל וכו', לא נכנס אליהם כרגע. אבל הרעיון שהיקום כולו מורכב מדבר אחד קטן שחוזר על עצמו מספיק פעמים הזכיר סיפור שקראתי מתישהו, ברשת.
חיפוש קטן ברשת, ועזרה של אלמונים בפורום מסוים, וגיליתי את הסיפור מחדש. מדובר בסיפור "הביצה" מאת אנדי וויר. תוכלו למצוא אותו גם כאן, בתוך אתר הסיפורים של אנדי.
הרעיון בבסיסו (לא תיאולוגית כמו שרעיונית) הוא מאוד מעניין, ושינוי הזווית שהוא מציג יכולים לגרום, כמו הרעיון של פיינמן, להסתכל על דברים מעוד מקום, חדש.
התעצלתי לתרגם אותו אמנם, אבל אני מביא אותו כאן בשלמותו, וברשותו של הכותב.

The Egg

By: Andy Weir

You were on your way home when you died.

It was a car accident. Nothing particularly remarkable, but fatal nonetheless. You left behind a wife and two children. It was a painless death. The EMTs tried their best to save you, but to no avail. Your body was so utterly shattered you were better off, trust me.

And that’s when you met me.

“What… what happened?” You asked. “Where am I?”

“You died,” I said, matter-of-factly. No point in mincing words.

“There was a… a truck and it was skidding…”

“Yup,” I said.

“I… I died?”

“Yup. But don’t feel bad about it. Everyone dies,” I said.

You looked around. There was nothingness. Just you and me. “What is this place?” You asked. “Is this the afterlife?”

“More or less,” I said.

“Are you god?” You asked.

“Yup,” I replied. “I’m God.”

“My kids… my wife,” you said.

“What about them?”

“Will they be all right?”

“That’s what I like to see,” I said. “You just died and your main concern is for your family. That’s good stuff right there.”

You looked at me with fascination. To you, I didn’t look like God. I just looked like some man. Or possibly a woman. Some vague authority figure, maybe. More of a grammar school teacher than the almighty.

“Don’t worry,” I said. “They’ll be fine. Your kids will remember you as perfect in every way. They didn’t have time to grow contempt for you. Your wife will cry on the outside, but will be secretly relieved. To be fair, your marriage was falling apart. If it’s any consolation, she’ll feel very guilty for feeling relieved.”

“Oh,” you said. “So what happens now? Do I go to heaven or hell or something?”

“Neither,” I said. “You’ll be reincarnated.”

“Ah,” you said. “So the Hindus were right,”

“All religions are right in their own way,” I said. “Walk with me.”

You followed along as we strode through the void. “Where are we going?”

“Nowhere in particular,” I said. “It’s just nice to walk while we talk.”

“So what’s the point, then?” You asked. “When I get reborn, I’ll just be a blank slate, right? A baby. So all my experiences and everything I did in this life won’t matter.”

“Not so!” I said. “You have within you all the knowledge and experiences of all your past lives. You just don’t remember them right now.”

I stopped walking and took you by the shoulders. “Your soul is more magnificent, beautiful, and gigantic than you can possibly imagine. A human mind can only contain a tiny fraction of what you are. It’s like sticking your finger in a glass of water to see if it’s hot or cold. You put a tiny part of yourself into the vessel, and when you bring it back out, you’ve gained all the experiences it had.

“You’ve been in a human for the last 48 years, so you haven’t stretched out yet and felt the rest of your immense consciousness. If we hung out here for long enough, you’d start remembering everything. But there’s no point to doing that between each life.”

“How many times have I been reincarnated, then?”

“Oh lots. Lots and lots. An in to lots of different lives.” I said. “This time around, you’ll be a Chinese peasant girl in 540 AD.”

“Wait, what?” You stammered. “You’re sending me back in time?”

“Well, I guess technically. Time, as you know it, only exists in your universe. Things are different where I come from.”

“Where you come from?” You said.

“Oh sure,” I explained “I come from somewhere. Somewhere else. And there are others like me. I know you’ll want to know what it’s like there, but honestly you wouldn’t understand.”

“Oh,” you said, a little let down. “But wait. If I get reincarnated to other places in time, I could have interacted with myself at some point.”

“Sure. Happens all the time. And with both lives only aware of their own lifespan you don’t even know it’s happening.”

“So what’s the point of it all?”

“Seriously?” I asked. “Seriously? You’re asking me for the meaning of life? Isn’t that a little stereotypical?”

“Well it’s a reasonable question,” you persisted.

I looked you in the eye. “The meaning of life, the reason I made this whole universe, is for you to mature.”

“You mean mankind? You want us to mature?”

“No, just you. I made this whole universe for you. With each new life you grow and mature and become a larger and greater intellect.”

“Just me? What about everyone else?”

“There is no one else,” I said. “In this universe, there’s just you and me.”

You stared blankly at me. “But all the people on earth…”

“All you. Different incarnations of you.”

“Wait. I’m everyone!?”

“Now you’re getting it,” I said, with a congratulatory slap on the back.

“I’m every human being who ever lived?”

“Or who will ever live, yes.”

“I’m Abraham Lincoln?”

“And you’re John Wilkes Booth, too,” I added.

“I’m Hitler?” You said, appalled.

“And you’re the millions he killed.”

“I’m Jesus?”

“And you’re everyone who followed him.”

You fell silent.

“Every time you victimized someone,” I said, “you were victimizing yourself. Every act of kindness you’ve done, you’ve done to yourself. Every happy and sad moment ever experienced by any human was, or will be, experienced by you.”

You thought for a long time.

“Why?” You asked me. “Why do all this?”

“Because someday, you will become like me. Because that’s what you are. You’re one of my kind. You’re my child.”

“Whoa,” you said, incredulous. “You mean I’m a god?”

“No. Not yet. You’re a fetus. You’re still growing. Once you’ve lived every human life throughout all time, you will have grown enough to be born.”

“So the whole universe,” you said, “it’s just…”

“An egg.” I answered. “Now it’s time for you to move on to your next life.”

And I sent you on your way.