על המדף

יעילות מגיעה כמעט תמיד על חשבון טיפה של נשמה.

בעידן שבו הספרים הינם דיגיטליים, אנחנו עלולים לחזות בהיעלמו של מדף הספרים (או "הספריה").אני מודה,  את הספרות המקצועית האנגלית שלי אולי אקנה עכשיו כבר בתוך הקינדל, אבל את הספרים העבריים, את הפרוזה שאיתה אני רוצה להתכרבל במיטה, אותה אני עדיין מתכוון לקנות בנייר.

כי אני אוהב את מדפי הספרים שלי. אני אוהב את האופן שבו הם מספרים אותי, את תחומי העניין שלי את הניסיונות המוצלחים יותר ופחות שלי בחומר קריאה כזה או אחר.
אני אוהב את האופן שבו אפשר לגלות מה אהבתי יותר ופחות על פי הנגישות שלו על המדף (למטה למטה, דברים שכנראה כבר לא אקרא, או שאני מתבייש שקראתי, במדפים שמול העיניים, מה שצריך שיהיה זמין לשליפה, לצורך ציטוט טוב, או סתם בשביל להשוויץ בו) ואת האופן שבו הסדר או הבלגן על המדף מגלים לך על עולמו הפנימי של הבעלים, לא פחות מאשר הכותרים עצמם.

כן, נכון, אנחנו משתמשים לפעמים במדפים כחלון ראווה קצת מזויף למי שאנחנו. יש שממלאים את מדפי הספרים שלהם בספרים שמעולם לא חשבו או יחשבו לקרוא, אבל שנותנים לחייהם ניחוח אינטליגנטי, תרבותי או פוליטי שחשוב להם להשיג. אז מה. כל זמן שאנחנו לא שמים טפטים שנראים כמו מדפים, זה עדיין חוקי. רובנו עדיין רוצים בהישג יד את מה שאנחנו אוהבים מהסיבות הנכונות, ורוצים את זה מולנו, צבעוני, משתנה, ולא כרשימה של קבצים על מכשיר כזה או אחר. מדפי הספרים שלנו יכולים להיות מסודרים או משוגעים כמונו, ולפעמים הינם הרבה יותר מכמה שורות של ספרים. הם בעצמם סיפור קטן.

כמו הצדק, לפעמים גם קריאה הינה פעולה שצריכה להיראות ולא רק להיעשות.
ובעולם שבו מכירים אותך דרך ה"לייקים" שאתה עושה, הדרך הישנה והטובה הזו של הגדרה עצמית נראית לי אמיתית יותר, ביותר ממובן אחד.

וכמו שמראה הסרטון הבא, מדפי ספרים הינם גם מעט חיים יותר.