איך ווילי וונקה הכין את השוקולד

זה השבוע האחרון שלי בניו זילנד.
החבר שהיה איתי כאן עד לפני כמה ימים, חזר לארץ, ולאחר שהסתובבתי יומיים עם מטיילת ישראלית שפגשתי שם, דרכינו נפרדו ואני מסתובב עכשיו באיזו עיירת חוף ששמה כבר מטושטש בזכרוני. אולי גריימאוס, או משהו כזה.
אני מטייל העיירה, עולה על הגבעות סביבה, מתייר את הרחובות ללא מטרה מיוחדת. יש כאן לא מעט סירות שיוצאות לים כדי לצפות בדולפינים ולוויתנים, אבל מזג האוויר האפרפר והעובדה שלא הזמנתי מקומות מראש יוצרים מצב שבו אין לי בעצם הרבה מה לעשות כאן. אז אני מסתובב.
בפינת רחוב אחת אני מגלה חנות ספרים קטנה, ונכנס. ללא שום כוונה לקנות שום דבר, אני לא קורא הרבה באנגלית. זה בעיקר בשביל לראות מה יש להם כאן.
אבל בשלב מסוים מציצות אלי מבין הספרים פנים מוכרות וכשאני שולף את הספר ברור לי שאני חייב לקנות אותו.
קוראים לו kiss me like a stranger, וזו האוטוביוגרפיה של השחקן ג'ין וילדר, שעיניו התכולות מביטות בי מהכריכה. אני קונה מיד את האוטוביוגרפיה הראשונה בשפת המקור שקניתי אי פעם כנראה.

העניין הוא, שלא ראיתי כמעט אף סרט של ג'ין וילדר עד אז (בעצם, במידה רבה גם עד היום…). והבחור השתתף בכמה סרטים. בגרסא הראשונה של "המפיקים", ב"אוכפים לוהטים", "פרנקשטיין הצעיר", "האשה באדום", הרשימה ארוכה ומכובדת.
אבל בשבילי, הרעיון היה פשוט לקנות את הביוגרפיה של וילי וונקה, התפקיד שאותו גילם וילדר בצורה כה מופלאה ב-Willy Wonka and the Chocolate Factory, או כמו שהוא נקרא בעברית, על שם הספר "צ'רלי והשוקולדה". זו היתה הסיבה היחידה שהספר הזה עניין אותי.

אם ראיתם את הסרט הזה, כמוני, בתור ילדים, אתם בוודאי זוכרים את הקסם שהיה מגולם בתוכו.
אם עדיין לא ראיתם, חיזרו מהר לילדות של עצמם וראו אותו (אם אינכם מסוגלים לעשות זאת, תנו לילדיכם לצפות או משהו. ואל תדברו איתי על הגרסא המחודשת. ראו את המקורית בבקשה. בלבד).
וילדר וכל הצוות סביבו הצליחו לקחת את ספרו המקסים כשלעצמו של רואלד דאל, ולהפוך אותו לסרט מוסיקלי שובה לב.
ספרו האוטוביוגרפי של וילדר היה מצחיק, כואב, חושפני וכנה, אבל כמה שמחתי לקרוא בו כיצד וילדר מתאר את האופן שבו קיבל תפקידו של ווילי וונקה, מנהל מפעל השוקולד המסתורי. התסריט היה טוב, הוא מספר, אבל משהו הפריע לו.
מל סטיוארט, הבמאי, הגיע אליו הביתה וניסה להבין מה מטריד אותו.
"כאשר אני מופיע בפעם הראשונה," אמר לו וילדר "אני רוצה לצאת מהדלת כאשר אני מחזיק מקל ופוסע לעבר הקהל עם צליעה. אחרי שהקהל רואה שווילי וונקה הינו בעל נכות הם כולם מלחששים בינם ולבין עצמם עד שנעשה שקט מקפיא. כשאני מתקרב והולך, המקל שלי נתקע בין חריצי המדרכה… אבל אני ממשיך ללכת, עד שאני קולט לפתע שאין לי את המקל. אני מתחיל ליפול קדימה ומיד לפני שאני פוגע בקרקע, הנפילה שלי הופכת לגלגול מלא חן קדימה ואני מתרומם על רגלי לקול תשואות ההמון."
"… למה אתה רוצה לעשות את זה?" שאל סטיוארט.
"כי כך מהרגע הזה והלאה, אף אחד לא ידע אם אני משקר או אומר אמת." אמר וילדר.
"אתה מתכוון – אם לא אתן לך לעשות את זה לא תיקח את התפקיד?"
"בדיוק."
הבמאי מלמל מעט לעצמו, חוזר על הסצינה שוב בראשו, ואז ניער את כתפיו "אוקי!"

שמחתי לקרוא את זה בין השאר משהו שהסצינה הזו באמת נחקקה בראשי, ובאמת היה לה את האימפקט הזה עלי בתור ילד. היא הפכה את ווילי וונקה לבן אדם לא צפוי, והעניקה עומק נוסף לכל הסרט.
אבל הרבה סצינות מהסרט הזה נחקקות בראשי. כשאתה ילד אתה יושב מרותק מול דברים כמו ריפויו הפלאי של סבא ג'ו, שירו של איש הממתקים, שירה מלא הזעם של ורוקה סולט, וכמובן, שיר הנושא של הסרט, Pure imagination.

אני כבר לא ילד. אני יודע שלא בטוח שכדאי שאשב ואראה את הסרט הזה עכשיו, במלואו. הוא צריך להשאר זכרון ילדות.
אבל אם אתם כמוני, והסרט הזה נמצא בשלישיית סרטי הילדות האהובים עליכם, בזכות התמימות, הפשטות והקסם שלא מפחד להיות מוזר לעיתים, גם אתם תהנו מהסרטון הזה (מחולק לארבעה חלקים, זה הראשון) שמתאר את תהליך היצירה שלו מאחורי הקלעים. וכך, חוץ מאשר לראות איך נראים היום צ'רלי ושאר הילדים (וגם האומפה לומפה!), חוץ מאשר לשמוע פרטים כמו העובדה שהסרט מומן על ידי חברת שוקולד שהתכוונה להשתמש בו בתור קידום לחטיף חדש (ושבסופו של דבר החטיף הוחזר למפעל עקב תקלת יצור והסרט נעשה להיט בלעדיו) תוכלו לשמוע שוב את ג'ין ווילדר מספר את סיפור הסצינה הזו שקראתי בספר, ובעיקר, לראות איך העיניים של כל המעורבים בדבר, עדיין נוצצות כשהם מדברים על החוויה.