בכל דור ודור אנחנו מעצימים מעט יותר את המילה "עכשיו". אנחנו חושבים מהר ולטווחים הולכים וקצרים.
בתור אנשים פרטיים זה קורה פחות, אמנם. אנחנו מתכננים מה נעשה מחר, קובעים פגישה לשבוע הבא, מתכננים חופשה בעוד שלושה חודשים , ולפעמים גם חושבים מה נעשה אחרי סיום התואר בעוד ארבע שנים או לוקחים משכנתא ל-30 שנה. אבל גם בחיינו הפרטיים אנחנו חושבים יותר ויותר ב"חתיכות זמן" שהולכות ומתקצרות. אנחנו מתרכזים פחות זמן, מקשיבים פחות, מסתגלים מהר יותר ומשתעממים מהר יותר. העתיד עמום מדי בכדי שנשקיע בו יותר מדי מחשבה וככל שהוא רחוק יותר הוא עמום יותר. (ועל העבר בכלל אין מה לדבר. אין כל כך טעם להקדיש לו מחשבה, הרי זה כבר קרה).
בתור חברות, לאומים, אנושות, המצב אפילו יותר קשה. אנחנו בוחרים הנהגה חדשה כל ארבע שנים (במקרה הטוב) ומתכננים פרויקטים לאומיים ללא יותר מ- נגיד- 15 שנה קדימה.
התכנון ברמת האנושות כולה, מגיע חמישים שנה קדימה במקרה הטוב, והעובדה שההתקדמות שלה לכיוון העתיד הולכת ונעשית מהירה יותר, נוירוטית יותר, גורמת לנו להתרכז יותר במחר מאשר במחרתיים, כמעט תמיד.
זה אולי מה שעושה את הפרויקט הבא לכל כך יוצא דופן.
אי שם במערב טקסס, נחצב בתור הר שעון מכני עצום בגודלו שאמור להחזיק מעמד במשך עשרת אלפים שנה. מי שעומד מאחורי השעון הזה הינו ארגון בשם The Long Now Fundation, ארגון שמטרתו לעודד חשיבה ארוכת טווח בקרב האנושות. העתיד יכול לפעמים להיות משהו שאנחנו לא חושבים עליו מספיק לעומק, והפרויקטים שארגון Long Now מקים מטרתם לעזור לנו להיכנס לפרספקטיבה נכונה באופן שבו אנחנו חושבים עליו ולפעמים גם ממש לבצע דברים שיכולים להיות משמעותיים בטווח רחוק כזה של שנים (בסוף הפוסט מפורטים כמה מהם). הם רוצים שנחשוב בגדול, שנחשוב רחוק, שנרשה לעצמנו לחשוב במונחים של "עתיד האנושות". זה לא רק בשביל להעלות למודעות בעיות כמו פיצוץ אוכלוסין או התחממות גלובלית, אלא ממש בשביל שנחשוב על עצמנו במונחים של ציביליזציה, ונביט על עצמנו כעל "האבות הקדמונים" של הדורות הבאים. זו בין השאר הסיבה שבאתר שלהם כתוב שהם הקימו את הארגון בשנת 01996. ב- Long Now סופרים את השנים במספרים בעלי חמש ספרות. חושבים בגדול.
החזון של שעון עשרת אלפים השנה התחיל ב- 01995 עם דני היליס, ממציא, סופר, יזם וחבר ב-Long Now (בין השאר הוא גם האדם שאחראי להמצאת העיבוד המקבילי במחשבים, ועובד לשעבר בחברת בת של דיסני). "אני לא מסוגל לדמיין את העתיד, אבל אכפת לי ממנו." הוא אמר "אני יודע שאני חלק מסיפור שמתחיל הרבה לפני שאני זוכר ושימשיך הרבה אחרי שמישהו עדיין יזכור אותי. אני מרגיש שאני חי בתקופה של שינויים חשובים ושיש לי אחריות שהשינויים הללו יהיו לטובה. אני שותל את הבלוטים שלי בידיעה שלא אזכה ליהנות מעצי האלונים שיצמחו מהם."
על דרך ההשאלה הוא אמר "הייתי רוצה לבנות שעון, שיתקתק פעם בשנה, שיהיה לו את 'מחוג המאה' שינוע פעם במאה שנים, ושהקוקיה שלו תצא החוצה פעם במילניום. הייתי רוצה שהקוקיה הזו תצא פעם באלף שנים במשך 10,000 שנה". אז עכשיו שעון כזה באמת נבנה, כדי להישאר כאן גם בלי שאף אחד יטפל בו, כדי לגרום לנו לתהות על הטווח שאליו אנחנו מסתכלים כשאנחנו חושבים על העתיד.
השעון העצום הזה, בגובה של בערך 60 מטרים, יקבל את האנרגיה שלו משינויי הטמפרטורה בראש ההר בתוכו הוא יותקן. כל זמן שהשמש תזרח ביום, ותשקע בלילה, הוא יוכל להמשיך לעבוד. המנגנון כולו הולך להיות מאוד חסכני באנרגיה שלו. לדוגמא, השעון עצמו ימשיך "לספור" גם כשאין שם אף אחד אבל יהיה צריך בן אדם שיגיע ויזיז דברים כדי שהספירה הפנימית תוצג למתבונן. וזה לא שהרבה אנשים יזכו לראות אותו. הוא יהיה בתור הר, מאחורי שתי דלתות כבדות שיגנו עליו מפגעי מזג אוויר ואפילו אבק, וכדי להגיע אליו יהיה צורך בטיפוס מאומץ.
בתוך השעון עצמו עוצב גם מנגנון מיוחד שיצלצל פעם בכל פעם שהשעון יהיה "מתוח לגמרי" (כלומר, תהיה לא אנרגיה מספיקה לצלצול). המנגנון בנוי מעשרה פעמונים, והוא בנוי באופן כזה כך שבכל פעם המנגינה שישמיעו הפעמונים הללו תהיה שונה. מדובר בכ-3.5 מיליון מנגינות אפשריות, והיה צריך לתכנן אלגוריתם מיוחד שיאפשר לשעון להשמיע אותן בלי לחזור על אף אחת פעמיים. חלק לא קטן מהמנגינות הללו, כמובן, לא ישמעו על ידי אף אחד. (אם שעון משמיע את נגינתו בתור הר באמצע המדבר ואין שם מי שישמע אותו, האם הוא באמת ניגן?) והכל כמובן מכני לגמרי, לא ממוחשב בשום פנים ואופן. החומרים מהם הוא בנוי יהיו חומרים קרמיים, מהסוג שיכול להחזיק אלפי שנים ותשומת לב מיוחדת ניתנה, בין השאר, להגנה מלחות או יובש ועוד המון פרטים קטנים שצריכים לשים לב אליהם כדי לוודא שהשעון הזה ימשיך את התקדמותו גם אם לא יהיה שם אף אחד. בכלל.
מלבד השעון עצמו, נבנים גם מספר חדרים קטנים שבהם יחגגו את ציוני הדרך בהתקדמותו. חדרון ליום הולדת שנה, חדרון ל-10 שנים, וכן לחגיגות ה-100 וה-1000 שנים להקמת השעון, לכשיגיעו. החדרון של יום הולדת השנה מתוכנן להיות דגם גדול ומרשים של מערכת השמש, מסלולי הכוכבים בה וכל החלליות ורכבי הסיור ששוגרו במהלך המאה העשרים. את תוכן החדרים שבהם יחגגו 100 או 1000 שנים, המארגנים לא טורחים לתכנן. אבל הם כן מקבלים הצעות לגבי מה להכניס לחדר בו יחגגו 10 שנים, מכל מי שמעוניין.
בשנת 01999, ממש בסופה הסתיים תהליך הבניה של שעון מוקטן שהיווה אב טיפוס לשעון המכני האמיתי. אחרי כמעט שלוש שנים של תכנון ובניה, הוא תקתק את תקתוקיו הראשונים ב-31 בדצמבר. כעת ניתן לראות אותו במוזיאון המדע בלונדון. כל מי שרוצה יכול להוריד התרשימים המלאים (והמפורטים, באמת) בעזרתם נבנה אב הטיפוס הזה מכאן. את השעון הגדול בונים בימים אלו, במימונו של ג'ף בזוס, האיש שהקים את אמאזון.
אלו כמובן לא הפרויקטים היחידים של Long Now Fundation. מעבר לסמינרים ואירועים מיוחדים והרצאות שמדברות על חשיבה של המין האנושי לטווח הארוך, יש להם פרויקטים אחרים כמו ארגון "הימורים לטווח ארוך" או הכנה של אבן רוזטה גלובלית. ההימורים לטווח הארוך הינם הימורים שאנשים מבצעים לטווח של שנים קדימה. סוג של ניסיון לחיזוי העתיד והתקדמות האנושית, אבל על כסף. מיטשל קאפור וריי קורצוויל התערבו על 20 אלף דולר על השאלה האם עד 2029 יהיה מחשב שיצליח לעבור את מבחן טיורינג, קרייג מונדי ואריק שמידט התערבו על אלפיים דולר האם עד 2030 יהיו טיסות סדירות ללא טייס, ווורן באפט וחברת השקעות מסוימת התערבו על מיליון דולר (שילכו לצדקה) על תחזית מסוימת של ביצועי הבורסה עד לשנת 2017.
פרויקט אחר, אבן הרוזטה, היא משימה שהארגון לקח על עצמו לתעד את כל השפות הקיימות על פני כדור הארץ על גבי דיסקית בקוטר של כשמונה סנטימטרים. כל המידע יהיה בתמונות קטנות על גבי הדיסקית באופן שיהיה אפשר לקרוא בעזרת מיקרוסקופ אופטי. זהו יהיה למעשה תיעוד שיאפשר להכיר את כל השפות ומשמעותם המילים שבהן כמו באבן הרוזטה המקורית. גם שפות שיאבדו בעוד אלפי שנים יהיו עדיין זמינות, בפורמט לא ממוחשב, אלא פיזי, לדורות הבאים. כרגע כבר אספו כמאה אלף מסמכים בכ- 2500 שפות, והיד עוד נטויה.
אם אתם רוצים ללמוד עוד על הארגון, אפשר לקבל הרבה מידע באתר שלהם כאן , וספיציפית על השעון ניתן לקרוא תיאור מפורט כאן. יש גם אתרים להימורים ארוכי הטווח ולאבן הרוזטה (התמונות בפוסט הזה לקוחות מהאתרים הללו).
ג'ף בזוס הקים עכשיו אתר יעודי לשעון שבו ניתן, בין השאר להציע הצעות לתוכן החדר בו יציינו 10 שנים להקמתו, ולהירשם כבר עכשיו לביקור בתוך השעון, אי שם, בעתיד הרחוק…
ואגב, כמובן, שיהיה גם גיבוי.
ה- Long Now כבר קנה שטח נוסף באיזור נבאדה. שעון זהה לזה שנבנה עכשיו בטקסס הולך להבנות גם שם. ככה זה חשיבה לטווח ארוך.
מרתק!
עד עכשיו כל התצפיות העתדיות היו די קצרות לא בגלל קוצר ראייה אלא בגלל הנחה אמתית מדעית- שאם אנחנו ממשיכים להתקיים בצורה שאנחנו מתקיימים היום- אין לנו עתיד על פני כדור הארץ. שבגלל ההתנהלות הסביבתית שלנו כדוהא פשוט לא יאפשר חיים כאן בעוד כמה עשרות אם לא מאות שנים.
מעניין שהאנשים האלה מאמינים שנשרוד את כל זה. אני הייתי במקומם משקיעה כספים בפרוייקט של תורה חדשה שבעל פה- עד עכשיו זה מה ששרד אלפיים שנה…מסורות של סיפורים.. 🙂
יופי. מומלץ ב-פנאי
http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/07/307-217.html
אסתי
רשומה נפלאה. באמת פותחת את הראש ומרחיבה את הדעת, בארבעה מימדים שונים, עם דגש על מימד ה… זמן.
תודה.