אנחנו לא לבד

אז איך בעצם יוצרים סרט טוב?
ישנם כמובן, הכללים הרגילים. מה שלומדים בקורסים לתסריטאות או בספרים. רוברט מקי, למשל, גורו בנושא הכתיבה והתסריטאות, שוטח בספרו "סיפור" רעיונות וחוקי יסוד מסוגים שונים לאופן שבו עלילות ארכיטיפיות נוצרות ונוצקות אל תוך תסריט. סיפור, הוא אומר, עוסק בעקרונות, לא בחוקים, בצורות נצחיות, לא בנוסחאות, במקוריות ולא בשעתוק.
אז ישנה כמובן התבנית הקלאסית – "סיפור הבנוי סביב פרוטגוניסט פעיל, הנאבק בעיקר נגד כוחות חיצוניים ועוינים, ברדיפה אחר מושא תשוקה" וכו' וכו'. ובתוך זה נוצקים ז'אנרים, מיני-עלילות ואנטי-עלילות, תסריטים שעוסקים בהתבגרות, בהתפכחות, או בכפרה, שבנויים לקראת סצנת שיא, או שמגלים לנו פיסות של מציאות עד לקבלת תמונה שלמה.
אבל אחרי כל זה, איך יודעים שזה יהיה סרט טוב? או יותר מזה, איך יודעים שזה יהיה סרט מוצלח?
למה זה קשור? לליהוק של התפקיד הראשי, או אולי לאורכה בדקות של סצינת הקרב? לכמות הבדיחות לדקה או אולי להבדלי המעמדות בין שני גיבורי סיפור האהבה?

אז מסתבר שיודעים.
חברה בשם Epagogix פיתחה אלגוריתם מחשב שבעזרתו היא מנתחת תסריטים ומייעצת לחברות הפקה איזה סרטים אמורים להיות רווחיים ומוצלחים יותר.
או כמו שהם מתארים את זה:

Epagogix works confidentially with the senior management of major film studios and large independents, assisting with the selection and development of scripts, helping to transform scripts with low Box Office revenue potential into properties that can be profitably produced and distributed, and identifying scripts with a low probability of commercial success

הניתוחים של אפגוגיקס יכולים להגיע בצורה של "אתם חייבים להעשיר את האישיות של הדמות הראשית שלכם. הוספת אישיות תוסיף בערך עוד 2.4 מיליון דולר בקופות" או "אם תוסיפו לדמות הראשית איזה דמות משנה לצידה – סייד קיק – זה ישדרג אתכם בעוד 12.3 מיליון דולר". מלקולם מקדוול נתן הרצאה מעניינת של החברה הזו בNew Yorker Festival – ניתן לראות את הסרטון המלא כאן.
והם לא היחידים, כמובן. מקדוול מספר בהרצאתו על אותו דבר שנעשה גם בשירים. חברה בשם Platinum blue (ואשר היום נקראת MusicXray) פיתחה תוכנה בעזרתה הם מנתחים עם אלגוריתם מתמטי סבוך את כל השירים שיש כרגע בשוק ובודקים מה המאפיינים של אלו שהצליחו להכנס למצעד הבילבורד. התוכנה הזו, על פי הסיפורים, הצליחה לנבא את הצלחת האלבום הראשון של נורה ג'ונס (מייק מקרידי, היזם, קנה עשרים אלבומים שיצאו באותו יום, במקרה. האלבום של ג'ונס היה האלבום שהמחשב אהב במיוחד) ושל מארון 5.

אנחנו לא לבד. סביבנו מסתובבים כל הזמן זן חדש של יצורים, שאנחנו לא יכולים לראות או לשמוע, אבל שהשפעתם עלינו הולכת ונעשית גדולה יותר ויותר.
אלה הם האלגוריתמים.
מתכונים סבוכים של פעולות מחשב שמנתחות, מנבאות ומפעילות את העולם סביבנו, ביותר מאשר דרך אחת.
העולם הפיננסי הולך ונשלט יותר ויותר על ידי אלגוריתמים אוטומטיים שמנסים לנצח זה את זה במציאת הדרך הטובה ביותר להוציא כסף משוק ההון. למעשה, כמות המשאבים שמושקעת בלאפשר להם "תנאי עבודה הולמים", כמו גישה לרשת האינטרנט באופן המהיר ביותר האפשרי, הולכת בעצמה וגדלה, ואלגוריתמים תופסים נפח גדול יותר ויותר בתהליכי הקניה והמכירה של וול סטריט.

(והם גם מתפתחים. לא על ידי בני אדם, לפעמים, אלא בעצמם. תחום שלם של מחשוב, למשל, נקרא "מחשוב אבולוציוני".
הרעיון הוא פשוט מאוד. יש לך משימה שדורשת ביצוע. אתה יוצר אלפי אלגוריתמים אפשריים לפתרון הבעיה, בעזרת מעין "מחולל אלגוריתמים אוטומטי" שכזה. לא צריך להשקיע מחשבה מיוחדת באופן הפעולה שלהם, פשוט ליצור מספיק אפשרויות. ואז אתה נותן להם לרוץ. האלגוריתמים שמצליחים יותר בביצוע המשימה "שורדים" ומשוכפלים, השאר נעלמים. וכל דור של אלגוריתמים מנסה להכניס בתוך עצמו מוטציות קטנות שהולכות ומשפרות אותו, ובסופו של דבר, יש לך אוסף תוכנות מחשב שלמדנו את הבעיה בעצמן, ובלעדיך, למדו כיצד לפתור אותה בצורה בטובה ביותר האפשרית, בלי שאתה בכלל ניתחת את הנתונים.  ואם הבעיה תשתנה בעתיד, האלגוריתמים יתאימו את עצמם אליה…)

השיחה הבאה והמרתקת של קווין סלאבין (מייסד של חברת משחקי מחשב), שופכת מעט אור על האופן שבו אלגוריתמים הולכים ומעצבים את המציאות מסביבנו מבלי שנשים לב בכלל. הוא מזכיר את Epagogix ואת המלחמה השקטה שמתחת לפני השטח בוול סטריט, אבל גם את השיטה שבה רובוטים מנקים רצפות והאופן בו מתומחרים ספרים באמזון. האוטומציה הסמויה הזו מזמזמת סביבנו, מנהלת אותנו, וה"שיהוקים" שלה גורמים לפעמים לספר להגיע למחיר של 23.6 מיליון דולר, או לנפילה של שוק ההון ב-9 אחוזים בתוך דקות ספורות. מומלץ לצפות, בהחלט מרתק.