פחות

בעולם שבו יותר היא אחת המילים המשמעותיות ביותר שאנחנו יכולים להתקל בהן, מעניין לגלות שקיימת גם תנועה חברתית ברורה לכיוון ההפוך שהולכת וצוברת תאוצה מתחת ומעל לפני השטח.
אנחנו לא מדברים כאן רק על ריסון היצר הקפיטליסטי שלנו, אלא שינוי חשיבתי לגבי מה שצריך בכדי להיות מאושר.
אנחנו רגילים לחשוב שהמהות של הצלחה קשורה ליצירת כמות גדולה יותר של דברים ושחיים נחשבים איכותיים יותר כאשר הם כוללים יותר כסף, מרחב, רכוש או פשוט יותר אפשרויות. זוהי מהות החלום (ולא רק האמריקאי, אם נהיה כנים) והעובדה שיתכן שאנחנו לא צריכים "יותר" היא משהו שמצריך מאיתנו שינוי מחשבתי די עמוק לפעמים. הנה כמה דרכים שבהם אנשים בעולם (גם אם לפעמים באופן קיצוני) מגלים שצמצום יכול להביא אותם למקום פשוט ונכון יותר.

פחות מקום

ג'יי שייפר החליט בשלב מסוים של חייו שהוא רוצה לקצץ. הוא עבר לגור בבית שעל פי דבריו קטן יותר מאשר ארון הבגדים של חלק מהאנשים, משהו בסגנון של 6 מטרים רבועים. מבחינתו, השינוי הזה אפשר לו להוריד את רמת ההוצאות שלו והתלות שלו בכסף לתחזוקת הבית ומאוחר יותר, הבחירה שלו "לגור בקטן" הפכה לעסק.

כל מי שרוצה יכול לקנות באתר של ג'יי – Tumbeweed  – בתים קטנים , מוכנים, מעץ, שאפשר פשוט לחבר לאוטו שלכם מאחור. אפשר גם לקנות אותם מפורקים ולהרכיב לבד, ואם יש לכם גישה לחומר בניה (כלומר, עץ) אתם יכולים גם פשוט להוריד את ההוראות,בתשלום, ולהרכיב לכם בית בעצמכם, כמו באיקאה.
אנחנו מדברים על בית של כ-10 מטר מרובע, שאותו גם ניתן לשנע, או בתים גדולים יותר, כמו 40 מטר מרובע שהינם קצת יותר קבועים. בארה"ב שאחרי משבר האשראי, בתים שעולים כמה עשרות אלפים, שאין צורך לקחת בשבילם משכנתא ואשר ההוצאות לתחזוקה שלהם הינן קטנות באופן משמעותי, מתחילים להיות אופציה סבירה לחלק מהאנשים. תוסיפו את הנושא האקולוגי ותבינו אולי למה בלוג בנושא כמו TinyHouses.com מקבל מעל 21 אלף עוקבים בפייסבוק.

אז אפשר לעשות את מה שעשה אוסטין היי בן השש-עשרה, במסגרת פרויקט לבית הספר, שבעזרת סכומי הכסף שהרוויח בחופש הגדול בונה לעצמו בית אמיתי ושלם בחצר.הוא בחר לבנות בעצמו את הדגם הזה, וכך יהיה לו בית שיוכל לגור בו ולהסתובב איתו ברחבי המדינה, בעת שילמד בקולג'. או את מה שעשו משפחת ג'ורדן שחיים שלוש נפשות בבית של בערך 30 מטר מרובע. Tumberweed כבר מזמן איננו המקור היחידי לבתים קטנים. יש לא מעט.

וזה כמובן לא רק עניין כלכלי. יש הרואים בצמצום תפיסה רעיונית חשובה, ירוקה ובעלת פוטנציאל אושר גדול יותר.
גרהאם היל, סופר ויזם חברתי שהקים בין השאר את TreeHugger, אתר אינטרנט לחדשות בנושאים ירוקים ולקידומם, טוען שאיכשהו, למרות שגודלם שהבתים בהם אנשים גרים גדל לאורך השנים, עדיין אין להם מספיק מקום לשים את כל מה שהם צריכים.
לפי היל, פחות זה יותר, וביותר ממובן אחד (או בפחות ממובן אחד (see what I did there? )). יש לנו יותר מדי דברים שאנחנו לא צריכים ויש לנו יותר מדי מקום, הוא אומר. תפיסת העולם שהיל מדבר עליה היא קיצוץ של עולם הקניה הבלתי נשלטת שלנו חזרה לגבולות הצורך שלנו. לפי היל, דירה של כ-40 מטר מרובע בהחלט יכולה להיות מספיקה לכל צרכינו אם נעצב אותה כראוי, ולכן הוא הקים את LifeEdited, מיזם תחרותי לעיצוב דירות קטנות שכאלה.
המעצבים שניגשו לתחרות יכלו לזכות בעד עשרת אלפים דולר. מה שהם היו צריכים לעשות היא למצוא דרך לעצב את הדירה הספציפית שהיל הציג צילומים ושרטוטים שלה באתר, ולהצליח לדחוס לתוכה מקום שבו יוכלו לסעוד ביחד 12 אנשים, פינת רביצה ואירוח שמתאימה לשמונה אנשים, מקום שבו יהיה אפשר לשכן שני אורחים, בפרטיות, משרד ביתי, מטבח ומרחב לעבודה שניתן להניח בו את כלי העבודה בצורה נוחה. כמה מהפתרונות בהחלט מרשימים, ולו רק בגלל מקוריות החשיבה שבהם.

היל הוא לא הראשון, כמובן. חברה בשם Resource furniture מתמחה בריהוט חוסך מקום וסרטון שבו היא מציגה את הרהיטים שהיא מייבאת לארה"ב מאירופה (בעיקר איטליה) כבר עבר את סף 4 מיליון הצפיות. וכמובן, יתכן שיצא לכם לראות את הסרטון על הארכיטקט ההונג קונגי שלקחת את הדירה הקטנה שלו ועיצב אותה כך שהחדר הבודד שלו יתפקד כ-24 חדרים נפרדים.

אבל אני חייב להודות שבאופן אישי אני אמביוולנטי לגבי המיזם הזה (וגם קצת לגבי הקודם שלמעלה) בכל מה שקשור לצורך שלי במרחב. אני אמנם מסכים באופן עקרוני עם הרעיון שאומר שפחות רכוש ו"דברים" יכולים להיות צעד חשוב לכיוון של אושר, אני עדיין חייב מרחב בשביל לא להרגיש כלוא. דירה קטנטנה, תהא מרוהטת ומאובזרת בגאוניות, עדיין תרגיש לי חונקת. יעילות מרחבית היא נהדרת, אבל כיצור חי, אני זקוק לאוויר. מה שכן, מרחב ביתי צריך להיות שייך לבני האדם שגרים בו, ופחות לחפצים שלהם.

פחות מטען

עם יד על הלב, האם אתם באמת צריכים לקחת שתי מזוודות כאשר אתם נוסעים לחו"ל? האם השתמשתם בכל מה שהיה בתרמיל העצום הזה שלקחתם לנפאל או הודו?

צורה אחרת של מינימליזם מגיעה בכל מה שקשור למטען שאנחנו לוקחים איתנו לטיולים. לא תמיד זה עובד, אבל כל זמן שאנחנו נוסעים למקומות עם מזג אוויר יציב (ובוודאי כשמזג האוויר הזה הינו חם) יש לא מעט דברים שאפשר לוותר עליהם.
יונתן (או ג'ונתן…) לוין, למשל, טייל חודש במרכז אמריקה, עם הדברים הבאים: מכנסיים, טי-שירט, מעיל פליז קל שנקשר על מותניו, פספורט, כרטיס אשראי, בערך 50 דולר במזומן, מברשת שיניים, מצלמה קטנטנה, קופסה של ויטמינים ועותק של "רודף העפיפונים" שממנו קרע את הדפים בפרקים שקרא כבר. זהו.
לוין טוען שצורת השיטוט הזו, מעבר לעובדה שהיא חוסכת את הצורך בסחיבת מזוודות או תיקים, גם עזרה לו לחוות את הטיול בצורה טובה יותר. ללא חשש ממישהו שישדוד אותו, הוא לקח טרמפים כל הזמן, והצורך לבקש מאנשים זרים משחת שיניים היה יופי של דרך לשבירת קרח. החסרונות היו יחס מעט חשדני של הרשויות, וכמובן, העובדה שלא החליף בגדים במשך חודש…

הבלוגר קווין קלי, מתאר את לוין כאחד שמטייל בשיטת הTotal Nada.
הוא מסווג ארבע גישות לטיול ללא מטען. Total Nada היא השיטה שבה אתה באמת לא לוקח כלום מלבד הבסיסי ביותר. הבגדים שעליך, קצת כסף, אולי טלפון סלולרי ומברשת שיניים.
Just Pockets היא שיטה שבה אתה מארגן לעצמך מכנסי דגמ"ח נוחים או ווסט עמוס בכיסים ובהם אתה שם את הכל. עדיין, אין מזוודה, אבל אפשר להכניס מעט יותר. (לפעמים גם הרבה יותר, כמו הבחור הבא, אריק לה פו, שהצליח לארגן כ-1300 פריטים במשקל כולל של 12 קילו, רק בכיסי בגדיו). רוב הזמן, לא מסתובבים עם כל הדברים האלה בכיסים, אלא משאירים אותם במלון, כמובן, אבל אין צורך בשום תיק, וזה מה שחשוב.
Day Bagger הם אלו שכבר ממש לוקחים תיק. תיק גב, כן? קטן כזה, שעדיין לא נחשב כ"מטען" כשטסים. אי אפשר לקחת הרבה יותר מאשר אנשי הכיסים, אבל לפחות הכל דחוס בתיק קטן אחד.
ולבסוף Minimalist Barrowers הם אלו שגם באופן כללי בחיים שלהם משתדלים שיהיה להם כמה שפחות רכוש. קלי נותן דוגמא לאנשים שלוקחים על עצמם את האתגר להוריד את מספר הדברים שיש להם בחיים לפחות מ-100 פריטים. בשיטה הזו, עדיין נעים ממקום למקום עם מעט מאוד, וכשמגיעים משאילים את מה שצריך, או קונים את זה, ואז מוכרים/תורמים. בדרך חזרה, אתה שוב קל משקל.

[מקור, ומהבלוג של קלי]

פחות כסף

אבל כנראה שהמקרה של מארק בויל הוא הקיצוני היותר בכל מה שקשור ליציאה מחוץ למהלך החיים הכלכליים המוכר לנו. בויל, שהיה איש עסקים בתעשיית האוכל האורגני באנגליה הגיע למסקנה שהכסף עצמו הוא מקור כל הרע. לתפיסתו, הכסף הוא מה שמפריד בינינו לבין הדברים שאנחנו צורכים והאנשים היוצרים אותם והוא הדבר שגורם לחברות הגדולות והבנקים לרדוף אחרי פריחה כלכלית חסרת גבולות בעולם שהינו מוגבל בהגדרתו.
אז הוא החליט להפטר מהכסף ומשימוש בו, לפחות למשך שנה.
הרעיון היה לחיות במשך שנה אחת (לפחות) בלי שום שימוש בכסף. לצורך העניין בויל היה צריך לעשות מעט הכנות. הוא מכר את בית הסירה שלו, סגר את חשבון הבנק שלו וביטל את כרטיסי האשראי. בכסף שהשיג מבית הסירה הכין את הקרקע לחיים ללא כסף בכלל בעזרת דברים כמו מטען סולרי בשביל המחשב הנייד שלו והסלולרי (שקיבל רק שיחות נכנסות, כך שבויל לא יאלץ לשלם על שיחות). הוא השיג בחינם קרוואן ועשה הסכם עם בעל שדה אורגני שנתן לו להחנות את הקרוואן בשטחו תמורת כמה שעות עבודה בכל יום .הוא השיג תנור מוסק בעצים לחימום הקרוואן בחורף ועוד תנור לבישול הארוחות (הוא ניתק את עצמו מרשת החשמל, כמובן) , השיג אופניים, ועוד כמה דברים.
בנוסף, הוא לימד את עצמו דברים שחשב שיהיו נחוצים למי שהולך לגור ללא כסף וקשר למערכות החיים הציבוריות שתלויות בכסף, כמו נגרות, גידול ירקות, רפואה בסיסית, תפירה, בישול, פרמקלצ'ר ועוד.

בויל התחיל את השנה שלו ב"יום ללא קניות" הבינלאומי, והצליח לחיות ללא כסף במשך שנה שלמה. בחורף היה עליו לעבוד ללא לאות כדי להצליח לעבוד, להתקיים,לשמור על חום הקרוואן ולהסיק את תנורי הבישול שלו אבל בקיץ היה לו זמן להליכות ארוכות בטבע ושינה תחת כיפת השמיים. הוא גילה שאוכל, באופן מפתיע, לא היה הבעיה העיקרית שלו, שכן תמיד הצליח למצוא מוצרים שסופרמרקטים זרקו, סגורים, עקב העובדה שעברו את התאריך המומלץ למכירה. מהצד השני, תחבורה התגלתה כבעייתית. הישוב הקרוב היה במרחק של כ-30 קילומטרים,  ולאחר שהאופניים שלו קיבלו כל כך הרבה פנצ'רים עד אשר נגמר לו חומר התיקון, הוא כתב על כך בבלוג שלו, וקיבל הצעה מחברה ליצור חומר לתיקון צמיגים ששלחה לו חומר בחינם תמורת הזכרתם בבלוג.
בסופו של דבר, מכל הדברים שלמד לפני תחילת השנה חסרת הכסף שלו, מה שהיה חשוב היה, על פי בויל, "כושר גופני, משמעת עצמית,  אכפתיות אמיתית לכוכב ולמינים שחיים עליו והיכולת לתת ולחלוק".

בסוף השנה, בויל ארגן פסטיבל גדול שבו ניתנו אוכל ושתיה חינם. הצלחתו של הפסטיבל והחוויה שעבר במשך השנה חסרת הכסף שלו גרמו לבויל להחליט להמשיך בדרך החיים הזו. הוא פרסם ספר בשם Moneyless Man: A Year of Freeconomics Living, ואת המקדמה שקיבל על הספר החליט לא לממש בחייו האישיים, כמובן. הוא הקים קרן שבעזרתה הוא מתכוון לקנות פיסת אדמה ועליה להקים קהילה שתחיה ללא כסף.

[מקור, וכאן ועוד מידע כאן]

ואולי גם פחות אפשרויות

יותר זה לא תמיד עדיף. הדוגמאות שלמעלה הינן קצת קיצוניות לחלקנו, אבל מהצד השני, סגנון החיים שלנו היום, כמות הרכוש והאפשרויות שאנחנו נחשפים אליהם היום היא גם קיצונית אם לוקחים בחשבון את מה שהיה לרוב בני האדם לאורך ההיסטוריה.
הרצאת ה-TED הזו של בארי שוורץ, והספר שלו, רומזים לחלק מה"בעיה" שלנו. יש לנו יותר מדי אפשרויות, מה שעושה אותנו לא מרוצים באופן תמידי.
האם יתכן, רק יתכן, שהמינימליזם הקיומי, שההסתפקות, ההגבלה (זו שאנחנו בוחרים בה, לא זו שנכפית עלינו) היא לא רק הדרך הטובה ביותר להיות מלאי סיפוק, אלא גם הדרך הנוחה יותר?

[ותודה לק. על ההשראה לפוסט]