הכל סיפור

מהי מקוריות? עד כמה יש סיכוי להגיד משהו שלא נאמר כבר לפני?
ואיפה עובר הגבול שבין השראה ממשהו קיים לבין שימוש בו?
ברביעיית הסרטים שלו, Everything is a remix, מנסה קיברי פרגוסון להראות איך התהליך היצירתי עצמו, תמיד בנוי מעמידה על כתפיהם של אחרים, בין אם מדובר בתהליך יצירה מוסיקלי, ספרותי או טכנולוגי.
האופן שבו אנחנו בונים דברים חדשים תמיד מורכב מהעתקה ובניה מחדש של דברים קיימים, הוא אומר, ומביא לא מעט דוגמאות מתחומים שונים ומיצירות שונות.

עידן הסימפול

סדרת הסרטים הזו מעניינת ומומלצת לא רק בגלל השאלות החוקתיות שהיא מנסה לעורר, אלא גם בגלל ההבנה שמחלחלת לאורך הצפייה. הכל בנוי על משהו אחר.
הנה למשל בסרטון הראשון, שעוסק בעיקר במוסיקה:

מוסיקה הנה דוגמא טובה לפתיחת סדרת הסרטים הזו, בין השאר מכיוון שקל לזהות את המקומות שבהם שימוש בחומרים ישנים בא לידי ביטוי. גאונות מוסיקלית עוברת shift מסוים ככל שהזמן מתקדם. אם הגאוניות של באך הייתה קשורה לאופן שבו הצליח לשזור נושאים בווירטואוזיות מתמטית, זו של היוצרים הפופולאריים קשורה יותר לאופן שבו הם מפרשים אלמנטים מוסיקליים קיימים בדרכים חדשות.
מתי זו גניבה מוסיקלית ומתי זו השראה או שימוש בגבולות הסביר? נדמה שההגדרה הזו עדיין איננה ברורה. אם תרצו ללמוד עוד על הנושא, עם דגש על הז'אנר המוסיקלי, תוכלו למצוא את הבלוג That song sounds like אשר מביא זוגות (ויותר מזה) של שירים שאיכשהו נשמעים ממש דומים זה לזה או לשמוע את ההרצאה הבאה על The Amen Break.
The Amen Break הוא אולי אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאופן שבו סימפול עובד בעולם המוסיקלי.
מדובר בשש-שבע שניות של תופים (לשמיעה כאן) שהופיעו לראשונה בקטע אינסטרומנטלי של להקת The Winstons בשנת 1969, ואשר איכשהו הפכו להיות קטע התופים המסומפל ביותר אי פעם. מדובר כנראה באלפי קטעים מוסיקליים (בעיקר היפ-הופ ומוסיקה אלקטרונית לסוגיה) שמשתמשים ב-7 השניות האלו, גם אם רק ברקע ובאופן מעורפל. בכתבה מיוחדת שהקדיש "האקונומיסט" לקטע הזה, הוא הגדיר אותו בתור "שבע שניות ששינו את פני המוסיקה" ואתרים מיוחדים קמים ומוקדשים לקטע התופים הזה ולאיסוף השירים שמשתמשים בו.
סימפול, בעולם המוסיקה היום, הוא חלק ממאבק. מאבק על המהות של זכויות יוצרים ומשמעותן ועל ההגדרה של יצירה ויצירתיות. זה בא לידי ביטוי שבסרטים שנעשים על הנושא ובתהילה הולכת וגדלה של יוצרים מוסיקליים שמגדירים את מה שהם יוצרים, המאש-אפ, בתור היצירות של דור האינטרנט.

הכל כבר נכתב

אבל בואו נמשיך, כי לא על זה באמת רציתי לכתוב. החלק השני של Everything is a remix עוסק כבר בעולם הקולנוע.
כאמור, מומלץ לראות את כל ארבעת הסרטים בסדרה. (השלישי עוסק בהמצאות טכנולוגיות והרביעי באספקטים חוקתיים).

לאופן שבו כל יצירה קולנועית היא תוצר של אוסף השראות ניתן למצוא הרבה יותר מדוגמא אחת.
מספר סרטונים מומלצים בנושא הזה, יכולים להיות הסקירה של המטריקס או של "קיל ביל" (סרט שכולו, אגב, מחווה אחת גדולה) מאותו בית יוצר של Everything is a remix, או הסרטון הזה שמראה איך סצנת הפתיחה של "אינדיאנה ג'ונס" יכולה להבנות, בצורה זו או אחרת, מקטעים מסרטי הרפתקאות ישנים משנות ה-20 ועד שנות השבעים. סרטון מנפץ נאיביות לא פחות הוא הסרטון הבא (מומלץ) שמראה כיצד דיסני ממחזרים קטעים מהסרטים שלהם, ומשתמשים בתבניות האנימציה של סרטים ישנים ליצירת סצנות "חדשות". (ועוד לא דיברנו על כמה הפוסטרים של הסרטים האלו דומים זה לזה… (תודה שילה))

הנושאים שפרגוסון מעלה בסרט השני מעניינים לא רק את מי שיוצר סרטים, אלא גם את מי שיוצר סיפורים שמיועדים למדיומים אחרים. סיפורים וספרים, אם להיות מדויק יותר.
אנחנו רגילים לחפש דברים שונים בסיפורים שאנחנו קוראים. זה יכול להיות חיפוש אחר בריחה, אחר תובנה חדשה, אחר זווית הסתכלות חדשה על העולם, אבל נראה לי שמי שכותב היום, מהקרביים, מהנשמה, רוצה להשיג שני דברים עיקריים – אמת ומקוריות.
הבעיה היא שנראה שיותר ויותר קשה להשיג את הדבר השני.

כל יוצר הינו תבנית הסיפורים שקרא, והיצירות אליהן נחשף.
לפעמים הוא משתמש בהן בצורה מודעת ולפעמים לא, אבל כל יצירה עומדת על כתפיהן של אלו שהשתרבבו לראשו של היוצר לפניה. יצירה מקורית אמתית, אשר מצליחה לזהור ללא שום קשר לקונטקסט, ואשר מצליחה לבטא מחשבה חדשה שאיש מעולם לא חשב – זהו אתגר שספק בעיני אם מישהו עמד בו בעשרות השנים האחרונות. העובדה שאנחנו חיים כאשר לפנינו נאמרו ונכתבו כבר כל כך הרבה מילים הופכות את היכולת שלנו להגיד משהו חדש לנדירה יותר ויותר.
זה מתסכל, ככותב שנאבק למצוא זווית חדשה לחיים וגם כקורא שמרגיש שהוא מואכל באותם נרטיבים ורעיונות שוב ושוב. אבל זה לא עוצר שם.

זה כבר יותר מרעיון תועה כזה או אחר. הסיפורים שאנחנו נחשפים אליהם (ואני מתכוון בעיקר לאלו שבונים את התרבות הפופולארית) כבר בנויים בתבניות בדוקות ומוכחות מראש שבאופן מודע ולא מודע אנחנו מתכווננים אליהן.
לדוגמא, פרגוסון מזכיר בסרט למעלה (גם אם בחטף) את ספרו של ג'וזף קמבל "הגיבור בעל אלף הפרצופים". קמבל מגלה בספרו את התבנית הבסיסית לכל סיפור שעוסק ב"גיבור", ומראה כיצד לאורך ההיסטוריה, המיתוסים שאנחנו משתמשים בהם בתרבויות שונות והאגדות הגדולות של האנושות כמו גם הסיפורים המודרניים יותר, עוסקים בתהליך בעל תבנית בסיסית שחוזרת על עצמה ואשר מכילה אלמנטים קבועים.
קמבל מגדיר בספר את ה Monomyth – תבנית בעלת שלושה שלבים בסיסיים (ו-17 תת-שלבים פנימיים) שמתארים באופן כללי את כל סיפורי הגבורה או ההרפתקה הגדולים. על פי התבנית הזו, ניתן בעצם לחזור וליצור סיפורים בעלי תחושה "מיתית", ויוצרים שונים אכן השתמשו בתבנית הזו גם ביצירות מודרניות שאנחנו מכירים, בין אם באופן מודע ובין אם לאו.

כריסטופר ווגלר, מפיק סרטים וכותב הוליוודי, כתב מזכר קצר על פי ספרו של קמבל, ויצר בו תבנית שדיסני השתמשו בה מאוחר יותר בסרטים כמו "אלדין" ו"מלך האריות".
מאוחר יותר הוא פיתח את המזכר לספר שלם שנקרא The Writer's Journey: Mythic Structure For Writers, ואשר היום הינו אחד מספרי הבסיס בכתיבה לסרטים. הצורה שבה סרט צריך להבנות על פי ווגלר הינה בתבנית הבאה:

אנחנו פוגשים את הגיבור בעולם שלו, הרגיל. הגיבור מקבל קריאה לצאת להרפתקה. (זה יכול להיות גילוי מסוים, חוטפים את אשתו, הוא יוצא לחפש אוצר, מה שלא יהיה). הוא לא רוצה כל כך לצאת, ומעדיף להישאר במקומו אבל מתרצה לבסוף, לאחר שהוא פוגש מנטור, מישהו שנותן לו את ההכוונה המתאימה.
הגיבור עושה משהו או עובר משהו שמהווה מעבר לעולם האחר, למציאות הלא רגילה (נגיד, מגיע לבית ספר לקוסמים, או נכנס למטריקס…) ובעולם הזה הוא פוגש בעלי ברית, אויבים ועובר מבחנים שונים.לאחר מכן הוא עובר "גבול" נוסף, ומגיע למקום אפילו עמוק יותר בעולם החדש הזה, שם הוא עובר איזשהו מבחן גדול יותר, משמעותי וזוכה בפרס מסוים (תובנה על עצמו, כוח מיוחד, אהבה…). הוא יוצא לדרך חזרה ובה עובר חוויה נוספת, המבחן אחרון והקשה ביותר, אשר משנה אותו. וכך הוא חוזר לעולמו, עם התוספת או השינוי אשר גורמים לו לחזור למציאות שנעלה על זו שיצא ממנה.

אם אתם לא בטוחים שהבנתם, לווגלר יש סוכנות יעוץ לכותבים שבה יוכלו להסביר לכם את הקונספט.

אבל כשמדברים על תבניות בכתיבה וביצירה, לא מדובר רק על התבנית הבסיסית של ה Monomyth. כולנו מכירים את התבניות הז'אנריות החוזרות על עצמן. בספר "סיפור", למשל, מתייחס רוברט מקי לכל סוגי התבניות שאנחנו כבר מכירים כצופים בסרטים – עלילה הכפרה, שבה עובר הגיבור שינוי מוסרי מרע לטוב, עלילת העונשין שבה הוא עושה בדיוק ההיפך (ונענש), עלילת הניסיון שבה כוח הרצון של הגיבור עומד מול פיתוי, עלילת ההתפכחות…
בספר בשם "שבע העלילות הבסיסיות", למשל, מפרט הכותב כריסטופר בוקר, שבע עלילות בסיסיות לכל הסיפורים שם בחוץ: התגברות על רוע גדול, "מסחבות לעושר והצלחה" (סינדרלה), חיפוש למציאת X (מה שזה לא יהיה), מסע למקום קסום וחזרה משם,  גיבור וגיבורה שחייבים להיות ביחד ומצליחים לבסוף, הגיבור מושחת או רע אשר קמל ומפסיד מול עינינו, או גיבור שנולד מחדש לאחר שהוא מבין את טעותו הגדולה. כל מה שנכתב ויכתב, על פי בוקר, שייך לאחת משבע העלילות הללו.
אבל מקוריות נמצאת בפרטים, תגידו. אל תשאל, יש לי רעיון לעלילה עם טוויסט מ-ט-ו-ר-ף!  אף אחד לא חשב על זה!
בבקשה, למה שלא תבדקו את TvTropes.org? אתר ויקי שמאגד בתוכו את כל מהלכי העלילה שאתם רק יכולים לחשוב עליהם (כי מה לעשות, מישהו כבר עשה את זה לפניכם).
חשבתם של סיום לסיפור שבו מתברר ש"הכל היה חלום"? כבר עשו את זה. אולי נעשה שהאיש הרע ינצח? נעשה. אולי נעשה שמישהו ימות ויחשוב שהגיע לגן עדן ואז יגלה שזה בעצם…? been there done that.
אם אתם מעוניינים לרפות את ידיכם בתור כותבים ולגלות איך כל רעיון עלילתי כבר נעשה ויותר מפעם אחת, אתם מוזמנים לאתר הזה (ותודה לאורי שגילה לי אותו).

החיים כסיפור

העובדה היא שנרצה או לא, אנחנו כבר מצפים לתבניות האלה.
בין אם אלו התבניות ה"גדולות" שמגדירות את מהות הסיפור ובין אם אלו הפכים הקטנים שאנחנו מצפים להם בז'אנר (מישהו מכם מכיר סרט אימה שאין בו "רגע הקפצה" שמתברר כ"בעצם לא קרה כלום"? מתישהו ראיתם קומדיה רומנטית שאין בה דמות משנה מטורללת? האם אי פעם קרה לכם שראיתם סרט פעולה שהסצנה הגדולה ביותר שלו הייתה בהתחלה?) אנחנו כבר מהונדסים לקבל את הסיפורים שלנו בצורה מאוד מסוימת.
כל כך רגילים לזה, שאנחנו כבר מצפים לקבל את התבניות האלו בחיים עצמם.

לא רק בסדרות הדרמה. גם בפרסומות, גם בתוכניות הריאליטי שאנחנו צופים בהם, אין הרי קשר אמיתי ל"מציאות". העריכה בריאליטי, למשל, נועדה להציג לנו דמויות ועלילות שאנחנו" מכירים". יש לנו "סיפורי סינדרלה" שבהם אנשים מרקע "קשה" מקבלים את "הזדמנות חייהם", אנחנו פוגשים את עלילת הכפרה כאשר הדמויות מתוודות על עבר לא מוסרי או בעייתי ומראות איך התוכנית משנה אותן לטובה,  הגיבורים שלנו נכנסים ל"בית", "וילה" או מקום קסום אחר שבו חלים חוקים אחרים ושמהם הם יצאו לאחר שלמדו "על עצמם המון", ועוד כהנה וכהנה.
למעשה, כל מה שאנחנו מקבלים מהתקשורת והתרבות סביבנו, חייב להיות בנוי בתבנית סיפורית שאנחנו מכירים. בין אם אלו חדשות, תכניות ללימוד חשבון או תחקיר על בתי חולים אנחנו צריכים לקבל את ה"גיבור" שלנו, אנחנו צריכים שיהיה "קונפליקט" אנחנו זקוקים למסע פנימי או חיצוני שמישהו יעבור, לאתגר שמולו הוא יתייצב. הכל מוצג מולנו כדרמה, בין אם היא עדיין בשלבי התפתחות ("התלבטות לקראת תקיפה באירן") בין אם היא בזמן ה"עימות" או ה"מסע" ("אלפים יוצאים לרחובות לדרוש צדק חברתי") ובין אם זה אחרי שהגיבור חוזר לביתו ואנחנו סוקרים את מסעו ("שלוש שנים לאחר שחלתה בסרטן, X עוסקת היום בעיקר בהתנדבות עם קשישים") .
לא מדובר כאן רק על בידור ("בידור הוא אידאולוגית העל של השיח הטלוויזיוני כולו. לא חשוב מה מתואר…הטלוויזיה נמצאת שם כדי לשעשע ולבדר אותנו". ניל פוסטמן/בידור עד מוות) אלא על החיים כסיפור. כל מה שמוצג בפנינו צריך להיות מוצג בתבנית שאותה נרצה לקבל, שאותה נכיר. סיפורים הם האופן ה"טוב" ביותר שבו מידע יכול להיות מועבר אלינו.

אבל האם זה קורה גם בחיים האישיים שלנו?
האם אנחנו הופכים את עצמנו לסיפורים, כדי להפוך את החיים עצמם לנגישים יותר לעצמנו?
מג קרפנטר, גיבורת הספר "היקום הטרגי שלנו" של סקרלט תומס, הינה סופרת צעירה שמעבירה בין השאר סדנאות כתיבה שבהן היא מתארת את התבניות הללו ואת "שבע העלילות" שכל הספרות הפופולרית תמיד תתיישר על פיהן. מה שמחלחל בין השורות של מחשבותיה הינה גם האופציה שאנחנו בונים את החיים שלנו עצמם על פי התבניות הסיפוריות שאנחנו מכירים.
אנחנו אוהבים את האנדרדוג בספורט – בשביל לראות סיפורי סינדרלה. בחורה יכולה להיות "קשה להשגה" פשוט בשביל שהדרך אליה תהיה כזו שתהפוך את המטרה למשמעותית. היא מציבה דרקון בסיפור, אחרת, הגיבור לא באמת "השיג" אותה, אחרת היא לא משהו שעברו "מסע" בשביל להגיע אליו.
הייתכן שאנחנו כל כך שקועים בנרטיבים וטכניקות של סיפורים שאנחנו הופכים את עצמנו לדמויות, בשביל שהחיים ירגישו לנו אמיתיים?
האם אנחנו יוצאים לטיול אחרי צבא, בשביל לעבור את "מסע החניכה" שגיבורים עוברים בסיפורים?
האם אנחנו מעמידים את עצמנו באתגרים או במצבים מערערים בכדי שנוכל להתרסק ו"להיוולד מחדש"?
האם אנחנו מקשים על עצמנו במציאת זוגיות, עבודה או אושר, רק בכדי שכאשר נשיג אותם נרגיש שההישג משמעותי, שעברנו "תהליך"?
ואולי אנחנו גם יוצרים לעצמנו דמות ולא רק עלילה. ממצבים את עצמנו בחברה בתור הסייד קיק , שלא ילקח יותר מדי ברצינות, בדמות "המנטור" שעסוק בעיקר באמירות עמוקות ועשייה "משמעותית" אבל כמוביל של אחרים לאושרם, או בדמות מושא תשוקה של הגיבור, מישהו שאחרים יוכלו לשאוף אליו?

האם אנחנו כל כך מתקשים להיות עצמנו, בפשטות, עד שאין לנו ברירה אלא להשתמש בטכניקות הסיפור ובתבניות שהתרבות מציגה בפנינו בשביל לכתוב לעצמנו סיפור, משהו שירגיש "אמיתי" מספיק, שיביא אותנו לסיפוק שהסרטים, תכניות הטלוויזיה והפרסומות מבטיחים לנו?

מה היה קודם – החיים או הסיפור?
האם התבניות האלו, החיים כתהליך, החיים כמאבק, החיים כמסע, החיים כאוסף של מבחנים, היו שם קודם, ואנחנו יצרנו לאורך ההיסטוריה את הסיפורים שלנו על פיהן, או שיצרנו סיפורים באופן הזה רק כי כך הן משכו את הלב ואחר כך יישרנו את תפיסת העולם שלנו שתתאים להן? ומה נכון יותר לעשות עכשיו?

ביצירה, כאמור למעלה, מחפש היוצר שני דברים עיקריים – אמת ומקוריות.
בעולם שבו המקוריות הולכת ונעלמת מעצם זה שכל מה שיכול להיאמר כבר נאמר וכל מה שיכול להחוות כבר נחווה, בעולם שבו החיים עצמם נמצאים בסיכון להיות פרפרזה על הסיפורים שאנחנו גדלים עליהם, הצורך באמת נעשה גדול יותר.
אנחנו מזהים את זה בתוך עצמנו.
אנחנו עדיין, לפעמים,  נמשכים יותר לאותנטיות מאשר לרעיון ערוך היטב. זה קורה לנו בסיפורים הגדולים, זה קורה לנו במוסיקה זה אפילו קורה לפעמים בריאליטי. יש בנו כמיהה למשהו אמיתי, בדיוק כמו שיש בנו  סקרנות ל"דבר שלא ראינו קודם".

יכול להיות שאנחנו לפעמים מעצבים את עצמנו כסיפורים, זה נכון. יכול להיות שכלום, כולל החיים עצמם, כבר לא מקורי.
אבל אם נהיה מספיק כנים עם עצמנו ונבין שאנחנו מתפתים לדרך הזו,דרך התבניות, לא נתעלם מהעובדה שהחיים עצמם הם סיפור אחד גדול.
כשנחיה את חיינו, כשניצור, סיפורים או את עצמנו, לא נחפש אחר המקורי בלבד, אלא גם אחר משהו שמרגיש אמיתי.
זה מה שמגדיר בתקופתנו את היצירה. החיפוש אחר אמת פנימית, יכול להיות מניב יותר מאשר חיפוש אחרי המקוריות העלילתית כי האופן שבו אנחנו כל כך שונים זה מזה, גורם ל"אותנטיות" שלנו להיות הדבר ה"מקורי" ביותר בנמצא.

אותנטיות, לאו דווקא מקוריות. זו הסיבה שאנחנו אוהבים דברים מסוימים. הם מרגישים לנו אמיתיים.
אולי אם נהיה מודעים לזה כשאנחנו יוצרים את עצמנו, נלמד כך גם איך לאהוב את עצמנו יותר.