פסקת פתיחה

כל כותב מכיר את השאלה המכרסמת "אז איך מתחילים?".
משפט הפתיחה ופסקת הפתיחה של סיפורים וספרים היו תמיד מקור ללבטים רבים – כיצד לתפוס את הקורא וכיצד למקד את נקודת הפתיחה למקום הנכון.
אז הנה, כשירות לציבור, פסקת הפתיחה האולטימטיבית. אתם מורשים להשתמש בה בסיפורים שלכם. זה חייב לעבוד.

היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים, רק שהזמנים הטובים, טובים כולם באותו האופן ואילו הזמנים הרעים, רעים כל אחד בדרכו שלו.
הוא היה איש זקן שדג לבדו בבוצית במימי המפרץ וכבר 84 ימים שלא עלה דג בחכתו. כאשר היו שואלים אותו לשמו היה אומר "קראו לי ישמעאל".
בלילה היה חוזר לביתו, בניין גמלוני, אפור, בעל שלושים וארבע קומות בלבד, שם גר עם בתו, טלילה. הו, טלילה, הילת ימי, להט לילותיי. חטאי, חיי. ט-לי-לה: בדל הלשון נוקש בשיניים ואז מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה. טה. לי. לה.
טלילה הייתה פירומנית. אמרה שהיה זה תענוג לשרוף. בדמי ימיה מתה אימה. בת שלושים שנה ושנה הייתה במותה.
כשנפגשנו, היה זה יום בהיר וקר באפריל והשעונים צלצלו שלוש עשרה. הגעתי על אופנועי, ויכולתי לראות שהשעה היא שמונה ושלושים בבוקר גם מבלי שאסיר את ידי מידיתו השמאלית של כידון האופנוע. הבצורת נמשכה כבר מזה עשרה מיליון שנים, ותקופת שלטונן של הלטאות הנוראות תמה משכבר ומר ג'ונס מאחוזת האדונים נעל את הלולים למשך הלילה, אבל שיכור היה עד שלא זכר להגיף את השבכות, כך שהכל רעש מקרקורי תרנגולות. ופתאום, מעל כל הגיהינום הזה, פתאום עפה יונה.
הסתכלנו על היונה ואז זה בזו.
"מה שלומך?" היא שאלה, ואני עניתי " הייתי בן שתים עשרה כשהלכתי על מים בפעם הראשונה. האיש בבגדים שחורים לימד אותי איך לעשות את זה, ואין לי כוונה להתיימר שתפסתי את העניין בן לילה. בשנותיי הצעירות והפגיעות יותר נתן לי אבי עצה, שמאז אני הופך בה שוב ושוב במוחי: כל פעם שיבוא לך למתוח ביקורת על מישהו, אמר לי, פשוט זכור שלא כל האנשים בעולם זכו ליתרונות שהיו לך. אבל כשיכתבו את הודעת הפטירה שלי. מחר. או מחרתיים. ייאמר בה, ליאו גורסקי השאיר אחריו דירה מלאת חרא".
טלילה הביטה בי ואני בה.
זו הייתה אהבה ממבט ראשון.