מה שנותן לפרויקט הצילומים הזה את היופי שלו, בעיני, זה השם.
אנה אוליביירה (Ana Oliveira) צילמה פרוטרטים של אנשים שונים במקום ובתנוחה שבה צולמו זמן רב לפני כן.
זה מזכיר פרויקטי נוסטלגיה למיניהם כמו Young me now me שבו אנשים משחזרים תמונות ילדות של עצמם או like mom like dad שבו אנשים משחזרים תמונות של הוריהם (שניהם פרויקטים של זי פראנק הבלתי נלאה) אבל השם נותן לזה רובד נוסף.
אוליביירה קראה לפרויקט שלה Identitied. זהויות.
כי אלו כבר לא סתם תמונות על הזמן שעבר. תראו אותם, היא כאילו אומרת, אלו אותם בני אדם, זוהי אותה הזהות. ה"זקן" הזה הוא הבחור ההוא עם הברק בעיניים, ה"זקנה" ההיא הינה הנערה הנאווה והביישנית הזו. ורואים את זה, באמת, רואים משהו שחוזר על עצמו, רואים שביב מסוים מאותה אישיות שמהבהב בשתי התמונות.
והלוא הם כל כך השתנו, לא רק חיצונית, גם פנימית. התפתחו, התרככו, התקשחו, רבדים וקפלים נוצרו להם גם בנפש. מה מגדיר אותם בתור אותו אדם, בעצם?
ואם גם אנחנו משתנים כך, מה מגדיר את מי שהיינו אתמול ואת מי שאנחנו היום כאותו אדם? הרי משהו השתנה גם בנו, קטן ככל שיהיה. מתי הבדל הופך משהו לאחר ומתי לא?
(ואיכשהו, כשהתמונה הצעירה מוצגת מהצד, במידה מסוימת, היא גורמת גם לפנים בתמונה המאוחרת יותר להראות צעירות יותר, כי אנחנו רואים בהם את אותו אדם ופתאום ההווה מקבל פרופורציה אחרת על פניהם של האנשים הללו. פתאום הוא רק נקודה על הרצף).
תודה על הפרסום הזה. מרגש.
ואו, כמעט בכל אחת מתמונות המבוגרים יש התעצמות של תו פנים מובחן, תו שהיה קיים לכל אורך הדרך, אבל עכשיו הוא בולט יותר.