24 שעות ביממה אינן מספיקות לרובנו.
ככל שקצב החיים הולך ועולה, הולך ומאיץ, המצב נעשה אפילו יותר גרוע. הכול זמין לכאורה ופחד הפומו (fomo) שלנו גורם לזה שאנחנו דוחסים פעילויות וזה אף פעם לא מספיק, סופגים כמות עצומה מידע שאף פעם איננה משביעה אותנו.
נוסיף לזה את העובדה שאפילו עם שעון ביולוגי מכוון היטב אנחנו מאחרים את היום שלנו עוד ועוד (בערך ב-15 דקות בכל יום, אם אין לנו גישה לשעונים), את הנטייה שלנו לדחיינות ואת העובדה שאנחנו מנסים לדחוס לא רק עשייה אלא גם בילוי, שינה ופייסבוק לתוך כל המשוואה הזו, ונגלה שמתחת לפני השטח, אם לא נזהרים יכולה לבעבע באופן תמידי התחושה החונקת ש"אין זמן".
ג'וליאן ברבור, פיזיקאי אנגלי, יסכים לגמרי עם הקביעה הזו.
אם כי, הוא כמובן יתכוון למשהו אחר לגמרי.
ברבור הינו פיזיקאי שעובד מחוץ לעולם האקדמי.
הוא תיאורטיקן שפרנסתו איננה מפרסום מסמכים אקדמיים או פעילות אקדמית אחרת. הוא פועל מבחוץ, בכללים שלו, ומשיג את פרנסתו בעיקר מתרגום מסמכים מדעיים מרוסית.
יתכן שאין ברירה אלא לעבוד מחוץ לאקדמיה כשאתה טוען טענות מסוימות.
למשל, כשאתה טוען שאין דבר כזה "זמן".
הבעיה עם זמן, על פי ברבור, זה שלכולנו יש תחושה שהוא נמצא שם אבל אנחנו לא מצליחים להגדיר בדיוק "מה הוא". אנחנו לא באמת מצליחים לתפוס אותו.
אם נלך צעד נוסף קדימה, נבין שאיננו יכולים באמת להוכיח את קיומו.
אנחנו מסיקים שקיים "עבר" אך ורק בעקבות מה שנמצא בתוך הזיכרון שלנו כרגע, ואנחנו אמינים בקיומו של העתיד, בגלל ש.. טוב, בגלל שאנחנו פשוט מאמינים בזה.
לפי ברבור, אין באמת זמן. יש עכשיו-ים. רק עכשיו-ים. לא יותר ולא פחות.
הרבה הרבה עכשיו-ים שכל אחד מהם מתאר קונפיגורציה שונה של העולם, סידור אחר של כל הגורמים האפשריים ביקום.
כל העכשיו-ים האלה מתקיימים בבת אחת, כאחד, ורק אנחנו משלים את עצמנו שקיים זמן עקב אשלית ה"שינוי".
מדובר במשהו שדומה לתמונות שמהם נבנה סרט, או עמודים שמהם נבנה ספר.
כל עמוד עומד בפני עצמו וכולם קיימים יחד בתוך הספר (או מחוצה לו, תלושים). המעבר על העמודים הללו בסדר מסוים יוצר מציאות שנותנת תחושה של המשכיות, אבל מדובר בעמודים שונים. כל עמוד עומד בפני עצמו. המילים בכל עמוד עומדות בפני עצמן.
הדמות בעמוד 15 והדמות בעמוד 32 הופכות לאותה דמות בעינינו כי קראנו אותן זו אחר זו, כי התודעה שלנו יצרה את הקישור הזה בשבילנו. כמו שהתנועה על מסך הקולנוע איננה אמיתית. היא נובעת רק מהאשליה שאנחנו מקבלים מלהסתכל על התמונות הרצות, אלא שכל תמונה היא שלם בפני עצמו.
כך גם העולם.אין באמת שנוי או תנועה בעולם, טוען ברבור.
"החתול שקופץ איננו החתול שנוחת" הוא אומר (מה יש לפיסיקאים וחתולים?) והתחושה שיש תנועה נובעת רק מהתפיסה שלנו.
אנחנו לא רואים מכונית נעה מנקודה א' לנקודה ב'. חס וחלילה.
מתקיימים במקביל עכשיו-ים שבאחד מהם אנו רואים את המכונית בנקודה א' ובשני אנחנו ראים אותה בנקודה ב' וזוכרים אותה בנקודה א'…
כמו שהמספר 3 איננו נמצא "בעבר" של המספר 5, כך גם העכשיו בו אנו רואים את המכונית ב-א' איננו קיים "בעבר" של העכשיו שבו אנו רואים אותה בנקודה ב'.
העולם הזה שבו מתקיימים כל העכשיו בבת אחת, נקרא אצל ברבור פלאטוניה (platonia) שכן הוא מרחב מתמטי מופשט ומשולם.
בתוך המרחב הזה, שבו קיימים כל העכשיו האפשריים, כל האפשרויות לסידורם של דברים בעולם, אפשר ליצור מעין "שבילים" שנראים כמו התקדמות של זמן. אבל אין באמת התקדמות של זמן. אין באמת זמן בכלל.
הכול אשליה שנובעת מתפיסת המציאות שלנו.
אז אין סיבה להיות לחוצים.
יתכן שאתם לא מאחרים.
לשום מקום, אף פעם.
כי אין זמן שאפשר לאחר בו. או איתו…
ואולי, מי יודע, זו הסיבה שממליצים לנו- אם אנחנו רוצים להיות מאושרים – לחיות בעכשיו.
לקריאה נוספת:
האתר של ברבור
ריאיון עם ברבור
מאמר על מהות הזמן
תחילת הפוסט ממש מזכירה קטע קצת מלחיץ מתוך "ביום שהמוזיקה מתה" של אופיר טושה גפלה שבמקרה התחלתי לפני שבוע.
אבל ככל שהתקדמתי בפוסט והבנתי את הרעיון, קלטתי שעצם ההבנה הזאת שיכול להיות שאין דבר כזה "זמן" הרגשתי קצת מטריקס. spooky 😉 .
בדיוק כשאני אוספת מאמרים על תפיסות סוציולוגיות של זמן… איזה עיתוי 🙂
הממ. אני לא בטוח שאפשר להגדיר את זה "סוציולוגיות"… אבל זה יכול להיות אחלה ניים דרופינג למה שאת כותבת…
זו לא תאוריה חדשה במיוחד, אני חושב שחלקים ממנה מופיעים, בצורה כזו או אחרת, בויקיפדיה, אם כי הצורה שבה הוא מתאר אותה מסורבלת מדי.
כתבתי על זה, בעיקרון, כאן, כחלק מנסיון להסביר מהו זמן בסיפורים (שזה מוביל להסבר 'מהו סיפור'):
כאן
תודה על הלינק. אהבי את האבחנה בין הזמן (או הזמנים) בכתיבה ה"רגילה" אל מול הזמן בכתיבה של דיאלוג. מרגיש את זה על בשרי, לפעמים…
אבל כבר זנון ופארמנידס הוכיחו שתנועה (בכל המימדים) לא אפשרית מבחינה לוגית. לא?
אני לא בטוח ש"לא אפשרית" זה הביטוי הנכון. "בעייתית" בהחלט. 🙂
מה שברבור אומר זה לא רק שאין תנועה. זה מילא. יתכן לומר שאין תנועה אבל יש מושג של זמן.
הוא גם טוען שאין זמן שיכולה לקרות בו תנועה.
הסיבה שהוא הוא מסביר את התנועה באופן מיוחד כי זו הבעיה האינטואיטיבית הגדולה ביותר שלנו מבחינת התפיסה…
אני לא ממש מבין, אבל:
תנועה וזמן הם מושגים שתלויים אחד בקיומו של השני, לא?
הרי אם אין דינמיות \ שינוי, אז במה בא לידי ביטוי הזמן?
(אם אינני טועה הפרדוכסים של זנון נועדו להראות עד כמה הלוגיקה היא בעייתית כשמנסים להשתמש בה בהקשרים מיותרים ולא רלוונטיים. כאן, לצורך העניין, הלוגיקה לא רק סותרת את האינטואיציה האנושית כי אם גם את החוויה.)
לעניות דעתי, אורי, עקרונית אכן בלי זמן אין תנועה, אבל הוכחה שאין תנועה לא אומרת שגם אין זמן.
אפשר לטעון שאם הזמן מתבטא רק בתנועה אז ללא תנועה אין לו משמעות, אבל זה טיעון אחר מאשר טיעון חוסר הקיום.
כן.
טוב, באותה מידה אפשר לטעון שפיל ורוד משיט כרגע ברווזי אמבטיה בקוטב הצפוני של כוכב משושה כלשהו.
(וזה חסר כל משמעות מבחינתנו, כאן ועכשיו.)
[תראה, קורה לי לפעמים שאני נהנה לשחק בלהתוכח. באמת שאתה לא חייב לשתף פעולה אם אתה לא נהנה בעצמך…]
ממש לא מרגיש "מתווכח". מנהל שיחה והיא מעניינת לי.
ממליץ לצפות בהרצאה השלמה של ברבור, היא עושה יותר סדר מהתגובות המקוצרות שלי (וכמובן, מעולם לא אמרתי שאני מסכים עם תפיסתו. אבל היא מעניינת בעיני)
חבל שאין שם תרגום..
(אני יכול להסכים איתו, עקרונית. רק שה'פיזיקה' הזאת לא רלוונטית לכלום, בטח לא לחוויה שלי.)
סליחה על האורך. פשוט היה הרבה על מה להגיב…
בנוגע לפרדוקסים של פרמנידס וזנון: נראה לי שהחשבון האינפיסטימלי (חדו"א) טיפל בהם יפה
גם לי נוצרה התחושה של הצגה מהפכנית של תפיסות פיזיקליות די שגרתיות (גם אם לא אינטואיטיביות).
אם הוא רוצה לכפור לגמרי בקיומם של עבר ועתיד: אני לא מבין למה הוא מתעקש על קיומו של הווה שהינו יותר מחבילת חוויות.
בהנחה שזו לא כוונתו והוא מתייחס לאוסף של עכשיוים "מקבילים" [בעיני ברור יותר להציג אותם כ"רצף של עכשיוים" בשל אופיים הלא-בדיד] :סביר להניח שהוא יודה גם בשתי עובדות נוספות. האחת – לא ניתן לטפל ב"שקופיות" כבדידות במובן זה שלא ניתן לדבר על העכשיו "הבא". כל עכשיו שבתפיסה הקלסית קורה כעבר כמות זמן השואפת ל0 יהיה זהה לחלוטין. העובדה השנייה – קיימים זוגות שקופיות – שבתפיסה הקלסית מרחק הזמן ביניהן קטן – שבחינה שלהן באמצעות כללים מסוימים מאפשרת לנחש בדיוק רב את סידורה של שקופית שלישית (וכן הלאה). בכך בעצם הוא קרוב לקבל לכל הפחות [אזהרה – מתמטיקה] מרחב של חלל זמן וממילא פונקציה (f(t)=(x,y,z שגזירה שלה לפי ציר הזמן היא אפשרית ושאפשר לקשר בין הגזירה ובין הפונקציה. התייחסות כזו לזמן – כמסדר של קבוצת ה"עכשיוים") לפי תוכנם – היא לא רחוקה מהמקובל.
והכי חשוב בעיני – "החתול שקופץ איננו החתול שנוחת", או האלקטרון כדי להיות מדעיים יותר 🙂
זה משפט שנופל למלכדת שלצערי כמעט בלתי אפשרי לחמוק ממנה אם אתה אדם. הבעת עמדה על ידי שינוי בהגדרה. אין בעיה באופן גורף עם השיטה הזאת, אבל לפעמים כשמשתמשים בה בצורה לא זהירה נשארת רק ההגדרה בלי הרעיון. הוא יכול להשתמש במילה 'חתול' במובן של עצם ב"עכשיו" ספציפי, אבל רוב בני האדם משתמשים במילה הזאת בהתאם לכללי החשיבה (ראה ביקורת התבונה הטהורה | עמנואל קאנט,אני מודה שהתייאשתי בהקדמה) במשמעות של קבוצת חלקיקים המשוכים על פני קבוצה רצופה של "עכשיוים". אין מה לעשות, זו משמעות ה"עצם" בתודעה. אין "עצם" בלי תכונות עקביות. רק חבילת תחושות נפרדות . אם הוא רוצה מילה לחתול ב"עכשיו" בודד – הוא מוזמן לחפש מילה פנויה. אולי "חתול נקודתי/שולי/זמני"
הידע וההבנה שלי במתמטיקה ופיזיקה דלים ביותר, אבל למיטב מה שהבנתי מכאן (http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/290/862.html) החשבון האינפיסטימלי יודע רק לקרוא בשם, בדיעבד, למה שאנו חווים אינטואיטיבית, ולהכניס אותו לתוך עולם המושגים המתימטי, אך אין כאן פתרון אמיתי שמוכיח לוגית שקיימת תנועה.
(מכיר את הבדיחה? יושבות שתי סבתות ומסתכלות על מחשב. 'אני לא מבינה איך זה עובד!' אומרת אחת. 'אני יודעת', עונה לה השניה: 'זה חשמלי'.)
כנ"ל ההסבר שלך: את רובו לא הבנתי, אבל הרגשתי שהוא עושה בדיוק אותו דבר – הנחת המבוקש. אחרי שהחוויה האינטואיטיבית שלנו נתונה, ההסבר שלך נותן לה מקום, בדיעבד, בתוך עולם המושגים הלוגי-מתימטי.
(והפסקה האחרונה אפילו עושה זאת במודע.)
בקשר לזנון – עד כמה שאני מבין הוא פשוט לא הכיר את האפשרות של סדרה הנדסית (עם מנה בין 0 ל-1) שמתכנסת למספר סופי. אני לא חושב שאיזה שהוא לוגיקן יחלוק על כך שחצי ועוד רבע ועוד שמינית וכו' שואף לאחד ככל שמתקדמים עם הסדרה, ובעצם זה כל מה שי בפרדוקס. הנחה שכל מה שאפשר לחלק אותו לאינסוף חלקים לא יכול לקרות. אני לא רואה גיבוי לוגי להנחה הזאת, אבל אשמח אם מישהו יראה לי אחד.
(אהבתי את הבדיחה. יצא לי כבר לפגוש כאלה…)
בקשר לשאר הביקורת שלי – אם תחלק אותה לשלבים תמצא שבעצלנותי לא ראיתי את הסרטון ופשוט פסלתי אחד אחד מודלים שונים שכופרים במושג הזמן. כל מה שמתמטיקאים עושים עם המציאות זה למשג אותה בדיעבד. כמובן שאי אפשר להוכיח לוגית את קיומה של תנועה, אלא לכל היותר להראות שאין באופן בו אנחנו מתארים אותה סתירה לוגית. אין ללוגיקה אפשרות להוכיח דברים על המציאות. רק לומר "אם אתה מכיר בטענות האלה אז אתה בעצם מודה גם בטענות האלה". בסך הכול אמרתי שאם אתה ספקן עד כדי כך שאתה לא מניח את קיומה של חוקיות ביקום, אז אין סיבה בכלל שתניח את קיומו.
בנוגע לפסקה האחרונה: ההנחה היא שאתה יכול לתת לכל דבר כל שם שאתה רוצה, וזה לא יהפוך אותו לקיים. טענתי היא שבאמירה שצוטטה אין שום תוכן ממשי. כשבני אדם מדברים על ,"חתול" או על כל עצם אחר הם פשוט לא מתכוונים לאותו דבר שהוא מתכוון אליו. הוא יכול לטעון שהחתול שלהם לא קיים – ואני בספק אם הוא יטען את זה מהסיבות שתוארו בפסקאות הקודמות – אבל לא להמציא מושג חדש של חתול ואז להפתיע אותנו בכך שעל המושג השונה הזה חלות עובדות שונות. עד כאן טענתי. אז כשאתה אומר שהנחתי את המבוקש במודע – הכוונה לקיומו של זמן, כן? – מה שאני בעצם עושה זה מניח שהוא מדבר בשפה המדוברת כשהוא טוען את טענותיו. אלמלא הנחתי זאת לא הייתי מבין אף מילה מדבריו.