מחשבות על "הנוקמים: סוף המשחק"

פוסט זה מכיל ספויילרים למכביר, ל"הנוקמים: מלחמת האינסוף" ול"הנוקמים: סוף המשחק". ראו הוזהרתם.

אוגוסט 2018, ואני על מטוס בדרך לברזיל. הטיסה ארוכה, משהו כמו 14 שעות, ומטבע הדברים, מכיוון שאין דבר נורא יותר היום מאשר להישאר לבד עם מחשבותיך, לכל אחד יש מסך אישי וגישה לספריית תכנים עשירה שעזרתה יוכל להעביר את הטיסה. אחד הסרטים שמוצעים הנו "הנוקמים: מלחמת האינסוף". Avengers: Infinity War, בשבילכם. נו, יאללה, אני אומר לעצמי. בוא נראה מה זה.

לא ממש עקבתי אחרי היקום של מארוול. הייתי מודע לקיומו וראיתי חלק מהסרטים, בעיקר כאשר הגיעו, באיחור האפנתי, אל ספריית הVOD שלי. פה ראיתי איזה ת'ור, שמה איזה הנוקמים, איירון מנים, שומרי הגלקסיה. חשיפה ממוצעת פלוס בשביל מי שחי במאה העשרים ואחת אם כי לא היכרות עמוקה כמו מעריצים שרופים. קשה שלא להיתקל בסרטים האלה או בממים שנוצרים בעקבותיהם, כך שגם בלי לראות חלק מהסרטים יכולתי להבין שיש קשר רופף אשר הולך ומתהדק בין כולם. בשלב מסוים גם נחשפתי לדיאגרמה שהראתה את התכנון של מארוול לשנים הקרובות ואת העובדה שכל הסרטים הללו הולכים בסופו של דבר להתאחד לסרט אנסמבל גדול שבו כ-ו-ל-ם יפגשו, והסרט הזה, כך הבנתי, היה "מלחמת האינסוף".
 
לא הקפדתי לצאת לראות אותו מיד כשיצא לאקרנים (הערכתי שאראה אותו כשיגיע ל-VOD, כמו השאר) אבל הקפדתי שלא להיחשף לספויילרים. כל מה שיצא לי לגלות לאורך החודשים היה שמשהו קורה לספיידרמן וש"מארוול עשו כאן משהו שונה קצת", כמו שאמר חבר לעבודה. נו,שוין.
 
וכך יצא שצפיתי ב"מלחמת האינסוף" לבדי, על מסך קטן, על מטוס, בלי חיבור לעולם החיצוני ובידיעה הברורה שזה הסרט האחרון ביקום של מארוול, הטופ, סיום הסאגה, הסוף שבו כל הכוכבים נפגשים וכל הקצוות נסגרים והכל נגמר. לא היה לי מושג לגבי האפשרות של סרט נוסף אחר כך. מבחינתי, Infinity War הHה סרט הסיכום לעשרים סרטים, לכמעט עשור של יקום קולנועי, כי כך זכרתי מאותה דיאגרמה עלומה. ככה שתוכלו אולי לנחש חלק ממה שעבר לי במוח כשהוא הסתיים.
יש קטע של סיינפלד שבו הוא מדבר על To Be Continued בסדרות טלויזיה, על הנקודה שבה אתה צופה להנאתך, כולך בתוך הסיפור ואז לפתע אתה מבין שנשארות חמש דקות לסוף הפרק. הם לא יספיקו, אתה מבין, אין סיכוי שהם יסיימו את כל זה תוך חמש דקות. ההבנה הזו יכולה להגיע בבת אחת או בהזדחלות איטית. ב"מלחמת האינסוף" זה חלחל להבנתי לאט לאט. ככל הסרט התקדם הוא הרגיש פחות כמו סרט של הנוקמים ויותר כמו "מסע הגיבור" של תאנוס (מה שמאוחר יותר קיבל גושפנקא מהבמאים, במידה מסוימת) וככל שהתארכו הדקות חלחלה ההבנה ש"אוקי… הם יצטרכו לעשות משהו די גדול בשביל לצאת מזה…"
 
כשתאנוס התיישב לנוח לאחר שהכול הסתיים עדיין חשבתי "אוקיי, הם יצטרכו כאן מהלך עלילתי יוצא דופן וכנראה לא סביר" וכאשר הכתוביות החלו לרוץ עדיין חלק מסוים בי חשב "זו הולכת להיות חתיכת סצנה אחרי שיגמרו הקרדיטים", וכאשר הסצנה לאחר הקרדיטים הסתיימה והמסך הקטן חזר לתפריט הראשי לא יכולתי שלא לחשוב "רגע. מה?"
 
כי – אני מזכיר שוב – לא ידעתי שיש איזשהו תכנון לעוד סרט. ישבתי שם בידיעה הברורה שזהו הסרט האחרון. שזה הטופ. שלכאן הכל נבנה. שזה מהלך הסיום של מארוול. אפילו שראיתי את המילים Thanos will return אחרי הקרדיטים, זה לא "נכנס למערכת". תיארתי לעצמי שמדובר בזה שהדמות הזו כנראה עוד תהיה באיזה סרט מארוול "רגיל" אי פעם או משהו כזה, שהרי זה סרט האנסמבל האחרון. האמנתי שככה מארוול ברחו לסיים את היקום שלהם. וזה לא נראה לי סביר.
 
אבל הייתי על טיסה, לבדי בלי מישהו שאפשר לדבר איתו על זה ובלי אינטרנט ולכן נאלצתי להבין לבדי למה התכוון מי שאמר לי ש"מארוול עשו כאן משהו שונה קצת". במהרה הבנתי מה הם עשו.
 
היה לי כמעט ברור שמה שקרה זה שמארוול הפעילו Snap על הקהל שלהם. הם שחררו את הסרט עם שני סופים – אחד טוב ואחד רע והפיצו אותו כך שחצי מהצופים ראו סוף אחד וחצי מהצופים ראו את הסוף השני. זה נראה לי מאוד הגיוני, ככל שחשבתי על זה יותר. זו הרי דרך נהדרת לעודד שיחה על הסרט בקרב הצופים – אתם יוצאים מהקולנוע ומגלים שבאולם לידכם ראו סיום שונה לגמרי, זה משהו שיכול לגרום לאנשים לבוא שוב ושוב לקולנוע בשביל לראות את הסוף "האחר" (ולקוות שאכן זה מה שיראו), וזה מתאים לתמה הבסיסית של ה 50-50 שעמדה בבסיס הסרט עצמו. 50 אחוז מהקהל רואים את הסוף הטוב, 50 אחוז מהקהל את הסוף הרע. "מארוול עשו משהו קצת שונה בסרט הזה". מה לעשות שבמטוסים אי אפשר לשים את שני הסרטים במערכת, כי עצם הכפילות הזו כבר תהווה ספויילר, וכך יצא שבטיסה שעליה אני הייתי היה את הסוף "הרע". יכולתי לתאר לעצמי אפילו מהלך עלילתי (שכנראה הופיע בסרט השני, זה שעם הסוף הטוב) שמסביר את ההגיון מאחורי העניין. איזה פיצול קווי זמן או משהו.
 
וכך, כשירדתי מהטיסה מיד בדקתי באינטרנט שהתיאוריה שלי אכן נכונה. היא לא הייתה נכונה, לצערי. גיליתי שיש עוד סרט ושהייתי עד למה שכנראה אפשר להגדיר כאחד מהcliffhanger-ים הקולנועיים הגדולים ביותר, אם לא הגדול שבהם.
 
כמה השלכות היו לצפייה הזו. ראשית, נעשיתי מחובר רגשית יותר ליקום של מארוול, נעשה לי אכפת, נשארתי על בלימה והייתי זקוק לסיומו של הסיפור. זה קרה גם בגלל ש"מלחמת האינסוף" באמת היה טוב מספיק בשביל לגרום לכך אבל גם בגלל ההערכה שלי לאומץ של אולפן לעשות מהלך שכזה, לספר סיפור בצורה שכזו. שנית, כל הבדיקות שעשיתי מיד לאחר שנחתתי גרמו לגוגל ולאלגוריתם שלו להבין שאני ממש מתעניין בסרט משום מה ומאז להציע לי מכעט כל קישור וכתבה שהייתה על היקום של מארוול.
 
החשיפה הזו, ההחלטה של גוגל שאני "מארווליסט", הייתה משעשעת ולעיתים מציקה אבל גם חשפה בפני את מכונת הקידום המשומנת שהשאירה את ה-to be continued הזה באוויר. ההדלפות, הטוויטים, התיאוריות השונות של מעריצים, המסקנות העלילתיות שנבעו מפוסטר חדש שנחשף, או מליין הצעצועים החדש או מתמונה שהודלפה מסט הצילומים. אני מתאר לעצמי שחלק גדול מזה אכן היה דיון אותנטי של מעריצים, אתרים ופורומים אבל אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני מנגנון שיוצר ציפיה אצל אנשים רק לגלות מה שם הסרט הבא, או מה תאריך השחרור שלו או כמה דקות בדיוק הוא ייקח.
 
מארוול הבינו משהו. הם הבינו את החשיבות של ציפייה, את העובדה שעוצמת הרגש והאכפתיות נבנית לאורך זמן. הם השתמשו בזה בעצם הרעיון של בניית "היקום" כך שלמעשה היה זה רק מתבקש שישתמשו בגרסה הקיצונית ביותר של בניית ציפייה שכזו לפני הסרט האחרון בסדרה זו. וכך קרה שגם אני הגעתי לנקודת הזמן שבה "סוף המשחק" יצא כשכולי טעון ומוכן ועם כל חוסר הזמן שעומד לרשותי, הפעם – באכפתיות של צופה סקרן – החלטתי לא לחכות ל-VOD (ולספויילרים שגוגל בוודאי ידחוף לי לגרון) והגעתי להקרנת בוקר של אקורד הסיום. (הקרנת בוקר? ביום חול? כן, כן. ותודה ש"שלישי בשלייקס" ממני ומעוד שבעה צופים).
 
# החל משלב זה יהיו גם ספויילרים ל"סוף המשחק" #

הצפייה שלי ב"סוף המשחק" הגיעה גם מהמקום שבו נמצע הצופה הממוצע אבל גם מהמקום שלי ככותב, של ספרים, תסריטים או סיפורים באופן כללי. אז הנה כמה מחשבות.
 

העיקר זה המשפוחה

ישנו ספר ידוע על כתיבת תסריטים שנקרא "הצל את החתול". כתב אותו תסריטאי שבם בלייק שניידר והרבה מאוד כותבים משתמשים בו בשביל לנתח ולכתוב תסריטים. הרעיון המרכזי ב"הצל את החתול" (ושעליו בהחלט ניתן להתווכח) הינו שבכל הסרטים המוצלחים ישנה תבנית אחת שחוזרת על עצמה שלתוכה נוצק הסיפור. תבניות בכתיבה אינן דבר חדש וגם שניידר מתבסס מעשה על המבנה הידוע של "מסע הגיבור" אלא שהוא יורד לפרטים ומספק 15 נקודות ציון, כולל הערכה של הדקה הספיציפית בסרט שבה אמורה לקרות כל אחת מהן. "הצל את החתול" יכול להחשב הן כקיצור דרך והן כחילול הקודש יצירתי באופן שבו הוא מכריז על החלקים שיש במבנה הזה – בניית התמה, החלוקה לסיפור משנה, נקודת המרכז, נקודת "הכל אבוד" וכו'. ("הצל את החתול", אגב, נקרא כך על שם אחת העצות שהתסריט נותן בכדי לחבב את הגיבור שלך על הקהל – לגרום לו לבצע פעולה חיובית ברורה בשלב מסוים של הסרט שתעגן אותו כ"הטוב". הדוגמא של הצלת החתול נלקחת מ"הנוסע השמיני" שבו ריפלי מצילה את החתול וכך מקבלת "רשמית" את הכרתנו הרגשית להיותה הגיבורה)
 
לצורך הדיון אני רוצה להתייחס לנקודה הראשונה ש"הצל את החתול" מציע לכל סרט – תמונת פתיחה. תמונת הפתיחה של סרט, טוען שניידר, צריכה להוות ייצוג ויזואלי של המאבק המרכזי והרעיון המרכזי או הטון של כל הסרט. וכך תמונת הפתיחה של "בחזרה לעתיד" היא חדר מלא שעונים, תמונת הפתיחה של "2001 אודיסאה בחלל" היא של כדור הארץ, הירח והשמש מסודרים בקו ישר בסוג של הרמוניה קוסמית, "תברח" נפתח בסצינה שבה אדם שחור בודד נמצא בסכנה בשכונה לבנה רגילה למראה ו"שתיקת הכבשים" נפתח בגיבורה רצה ביערות במסגרת אימון ודוחפת את עצמה להצלחה (והנה עוד קצת).
 
אפשר להתווכח על נכונות הרעיון הזה ועל השאלה האם באמת יש לתמונת הפתיחה משמעות אבל אם נתייחס לתמונת הפתיחה של Endgame נראה שמדובר בתמונה פסטורלית של אב ובתו. סצינת הפתיחה של הסרט נועדה אולי להחזיר אותנו למקום הרגשי של סוף "מלחמת האינסוף" וגם להכין אותנו לשינוי בדמות של הוקאיי (ובגרסאות מסוימות של התסריט נועדה להיות בסוף הסרט הקודם), אבל בעיני התמונה הזו גם אומרת משהו על הנושא שמתחת לפני השטח – הורים וילדים.
 
Endgame הינו הרבה דברים – הוא סיום של סאגה, מסע של נוסטלגיה – אבל כמו כל סרט טוב הוא משתמש בדמויות שלו בכדי ליצור מהלכים עלילתיים ובעלילה בכדי ליצור רובד רגשי נוסף. כמו שאמר דווא סת' רוגן באחד מהראיונות שלו, חלק ממה שלומדים ככל שמתקדמים ביצירה וכתיבה הינו ההבדל שבין העלילה וה"סיפור". בין האירועים שקורים לבין מה שאתה רוצה לדבר עליו. "אתה מפתה את הקהל עם עלילה בכדי לספר להם את הסיפור".
 
"סוף המשחק" מלא ביחסי הורים-ילדים ומשפחה. טוני סטארק ואביו, טוני סטארק וילדתו (וטוני סטארק ופיטר פארקר, אם תרצו), ת'ור ואמו, הוקאיי וילדתו, אנט-מן וילדתו, העובדה שנטשה רואה בנוקמים את "המשפחה שלה", גמורה ותאנוס, גמורה ונבולה, ואולי אפילו העובדה שקפטן אמריקה בוחר לחזור אחורה ולהתחתן (ואולי להקים משפחה). השימוש של "סוף המשחק" בחזרה בזמן הוא אולי כלי עלילתי אבל הוא משמש לעוד שני דברים – גירוי בלוטות הנוסטלגיה של הצופים בעזרת חזרה לסצנות מוכרות מהעבר וה"יקום" של מארוול, ונתינת אפשרות לדמויות לסגירת מעגלים עם העבר שלהם. טוני פוגש את אביו, ת'ור את אמו. אם העלילה מדברת על תיקון העולם כולו, הסיפור מדבר – בין השאר – על התיקון האישי, היכולת לומר לאנשים שחשובים לנו את אהבתנו, לפני שהם נעלמים, שוב.
 
בסופו של דבר, כל צופה רואה גם את עולמו בסרטים בהם הוא צופה בדיוק כמו שהוא רואה את עולמו בספרים אותם הוא קורא, כך שאפשר לקחת בערבון מוגבל את זווית הראייה הזו. אבל כחלק מהמסע שתסריטאי "סוף המשחק" (כריסטופר מרקוס וסטיבן מק'פילי) מעבירים את הדמויות שלהם, הם נותנים להן (ולנו) מתנה – התנועה בזמן כמאפשרת סגירת מעגל. (ובכלל, סרטים וספרים על קפיצה בזמן תמיד משמשים ככלי לדבר על משהו אחר, כמובן)
 
רעיון הקפיצה בזמן לא היה שם כל הזמן. מרקוס ומק'פילי התחילו את המחשבה והעבודה על סיום שלב הזה של יקום מארוול עוד ב-2014 והתהליך כלל הרבה ניסוי וטעייה (או תהייה, תלוי איך אתם בוחרים להסתכל על זה). וגם כשרעיון השימוש בזמן הגיע, החזרה לסרט הנוקמים הראשונים לא הייתה שם בהתחלה כדי לא להיות נוסטלגיים מדי. אבל אין ספק שרעיון הזה הינו יותר מאשר "פתרון" לבעיה העלילתית.
 

הצייטגייטס והמיתולוגיה

סרט בסדר הגודל של Endgame מנהל דו שיח עם רוח התקופה שבה הוא יוצא לאוויר העולם. במקרה הזה אפשר לתת מספר דוגמאות שבהן הסרט מנסה לומר או לעשות דברים שיהדהדו אצל הקהל שלו, או שכותביו כנראה מאמינים מהדהדים בם מהקהל.
 
זה מתחיל כנראה באופן שבו קפטן אמריקה נעשה מרכזי הרבה יותר בסרט הזה, מרים את הפטיש, עומד לבדו מול כל הצבא של תאנוס רגע לפני שכל שאר גיבורי העל חוברים אליו – זהו עדיין סרט אמריקאי – וזה ממשיך בהעברת המגן ממנו לדמות שחורה. האופן שבו כל דמויות העל הנשיות מתרכזות בפריים ברגע אחד גם הוא קשור לרוח התקופה הקיימת או רצויה בעיני הכותבים כמו גם הדמות הגאה שמשחק במאי הסרט רוסו, באחת הסצנות. הוליווד מגיבה וגם יוצרת רוח זמן, או לפחות מנסה. גם זה חלק מה"סיפור" שאליו מכניסים את הצופים אחרי שמפתים אותם עם "עלילה".
 
אבל מה שמייחד אולי את הסרט הזה הינו העובדה שבשל היותו סרט שמגיע לסכם 22 סרטים אחרים, הוא מתקיים בתוך יקום תרבותי משלו "באמת" ולא רק מבחינת קונספט של האולפן שיצר אותו. זהו יקום שמכיל הופעות אורח קטנות, רפרנסים אינסופיים – ברורים ומידיים או נסתרים ולמיטבי לכת – וקשר רגשי אמיתי בין קהל ודמויות.
 
אפשר להתלונן לא מעט על ההשתלטות של ז'אנר גיבורי העל על עולם הקולנוע. רוח התקופה קשורה בקשר בל ינתק מסיפורו של הגיבור, אולי כי זה הסיפור האולטימטיבי וכשמשהו עובד, לא נוגעים. אבל אם כבר סרט גיבורי על בבקשה שיכתב, ישוחק ויבויים כמו "סוף המשחק". הבחירה ליצור יקום קולנועי נובעת ישירות ממהות הסרטים הללו – אלה אינם רק סיפורים, זוהי מיתולוגיה.
 
סיפורי גיבורי על נובעים תמיד מאותן תבניות כשהן כשלעצמן נובעות מהסיפורים העתיקים והגדולים ביותר – המיתולוגיות הקדומות, ובמקרה שלנו בעיקר המערביות שבהן. היקום של מארוול פשוט מסיים סיבוב שלם, ומייצר מיתולוגיה חדשה – כזו שאין בה רק גיבורי על (אלים בעלי מאפיינים ברורים) אלא גם אינטראקציה בינם לבין עצמם. כל אחד יכול למצוא לעצמו מישהו להזדהות איתו, מישהו להתחבר אליו. וכדרכן של מיתולוגיות, הן לא יוצרות רק צופים או קוראים – הן יוצרות "מאמינים".
 
קשה לצפות ב"סוף המשחק" ולהבין מה קורה בלי להיות חלק מהעולם הזה, בלי לצפות או לפחות להכיר חלק מהסרטים שלפניו (והנה אחד שניסה). מארוול בונים על זה, וזה חלק מהעניין, כי מיתולוגיה אינה יכולה להסתפק בסרט אחד, באגדה גדולה אחת, מיתולוגיה היא קורפוס, היא עולם שלם, היא צריכה לגרום לצופים לחזור אליה, להסתכל עליה שוב ושוב, או במילים אחרות – ליצור תיאוריות לגביה, להמציא ממים, לדסקס אותה ללא הרף בפורומים ולמצוא מחדש שוב ושוב את ההגיון הפנימי בה.
 
כך זה עם "מלחמת הכוכבים", כך עם "מסע בין כוכבים" וכך גם ביקום של מארוול. זוהי חלק מהמהות של פאן פיקשן, של בסיס מעריצים אמיתי. מארוול הבינה את זה ולכן "סוף המשחק" גדול כל כך ומצליח כל כך – הוא מכבד את המעריצים-מאמינים שלו, נותן להם שוב ושוב פורקן רגשי וסצנות שיא שמאפשרות להם להרגיש חלק ממשהו גדול, להרגיש שהאכפתיות שלהם לא בוזבזה לשווא, שכל מה שהרשו לעצמם להרגיש בקשר ל"סיפור" לא בוזבז על מישהו שרוצה לעשות עליהם סיבוב, אלא היה השקעה נכונה במישהו שהינו מעריץ כמותם ושגם הוא רוצה להרגיש את ההתעלות.
 
זו בחירה מהותית. כל יצירה מנסה למצוא איזון בין להביע משהו של הכותב לבין לרצות את הקהל. בסרטים פופולריים קל מאוד ליפול לגמרי לשני, אבל מרגישים כשזה קורה (אני מסתכל עליכם, "רובוטריקים"). מארוול מצליחים כאן ללכת עד הסוף בריצוי הקהל מהסיבה הברורה – הכותבים והיוצרים רואים בעצמם חלק מהמעריצים, ולכן כל כך הרבה חלקים בEndgame (לדעתי, לפחות) עובדים. חפשו ביוטיוב Endgame reactions ושמעו את הקהל מגיב למה שקורה על המסך. זה חלום בשביל כותבי תסריטים, לדעתי.
 
(מארוול גם מכבדת את עולם הקומיקס ממנה הסרטים הגיעו – בהופעות אורח של סטן לי, ובסרט הזה גם של ג'ים סטארליג (שיצר את תאנוס). גם זה חלק מהתנהלות של מעריץ כיוצר, וחלק ממה שהצופים מזהים ומעריכים)
 
אם לא היה קליפ-הנגר בסרט הקודם, התיקון שהסרט הזה מאפשר לא היה בא לידי ביטוי. זה היה בסף הכול עוד סרט אנסמבל מוצלח, עם רגעים טובים יותר וטובים פחות. הסיום של "מלחמת האינסוף" הפך את סרט ההמשך לרגע שבו אתה ניגש לילדה שאתה אוהב אחרי חודשים של היסוס ומבקש ממנה לצאת איתך והיא אומרת "כן". זה מרגיש אחרת ללא חודשי ההיסוס והפחד.
 

לדעת לכתוב

אין בכל זה בכדי לרמוז שEndgame הינו סרט טוב (לדעתי) אך ורק בגלל שהוא חלק מהיקום הקולנועי או המשך של "מלחמת האינסוף" או בגלל שיש בו שימוש בגיבורי על. "סוף המשחק" הינו, ראשית לכל, סרט שכתוב לאורך תקופה כל כך ארוכה, עם כל כך הרבה תשומת לב, שזה מעורר התפעלות. יש 14,000,605 דרכים לחרב לגמרי ולטעות באופן שבו אפשר לכתוב סרט עצום היקפים שכזה ומרקוס-מק'פילי-האחים רוסו הצליחו ליצור כאן את האחד הכמעט מושלם, בז'אנר שלו, לקהל שלו.
 
האופן שבו סצנות בנויות, ההידוק היחסי של העלילה (כן, למרות האורך), היכולת לשלב גם הומור וגם שברון לב ובעיקר היכולת לקחת את כל הציפיה העצומה ולהפוך אותה לסיפוק ולפורקן רגשי – עלילתית וויזואלית – הינם מוצלחים מאוד. אני מעריך שעוד אראה את הסרט הזה ולו בשביל ללמוד ממנו דברים, על בניית סצנה, על קצב דיאלוג, על החלטות בניהול עלילה.
 
אבל אחד הדברים שבאמת חשוב לזכור הינו שלצורך ההגעה לתוצר הזה היה צורך בשנים על גבי שנים של עבודה. בטיוטה על גבי טיוטה. כמי שמנסה ליצור עלילות טובו וסיפורים טובים, שעדיין נאבק בהחלטות לגבי דמויות, שעדיין כותב ומוחק וכותב ומשנה וכותב וזורק, יש חשיבות בהבנה הזו – מגיעים לשיא רק בסופו של תהליך ארוך מאוד. לצורך יצירת סרט בודד, רגיל, נצרכת עבודה של מאות אנשים, בתחומים יצירתיים, מנהלתיים, פיננסים, ארגוניים ולך תדע. וזה עדיין יכול ללכת לעזאזל. ועדיין יכולים להיות רבים שיחשבו שזה גרוע. וזה בסדר.
 
כתיבה היא שינוי ושכתוב. סוף המשחק כמעט והכיל סצנה שבה הקרב הגדול נעצר לכמה דקות לצורך רב-שיח בין הדמויות, כמעט והכיל סצינה שבה טוני סטארק פוגש את בתו רגע אחרי הSnap שלו (כמו שתאנוס פגש את בתו בסרט הקודם), סצינת הפתיחה של "סוף המשחק" כמעט הייתה סיום הסרט הקודם, ת'ור וואלקירי כמעט התנשקו… בסופו של דבר יש מאות החלטות קטנות, וזה בסדר לקחת את הזמן ולעשות אותן נכון. אני מזכיר את זה לעצמי מול הדף לפעמים – אני הרי אחד לבד כאן, אין לי עשרות כותבים ויועצים, ואני נותן לעצמי את הזמן להבין איך לבחור את העלילה הנכונה לי ואת הסיפור שאני בעצם רוצה לספר.
 
אז נכון, אנחנו צריכים לא רק סיפורים על גיבורי על. אנחנו צריכים לא רק מיתולוגיות חובקות כל שבולעות את כל השאר. והאחריות לתת להן מקום נופלת גם על צד היוצרים וגם על צד הקוראים/צופים/צורכים. אבל ביקורת על סרטי גיבורי על כשטחיים יכולה להיות שטחית בעצמה, בדיוק כמו מי שרואה במד"ב ופנטזיה "בריחה", בקומדיה "הסחת דעת" ובדרמה "שעמום". מי שלא רואה את ההבדל בין "באטמן ורובין" לבין "האביר האפל", מפספס משהו.
 

ועוד כמה דברים קטנים

1. כן, עכבר הציל את העולם. לפיקסאר יש כללים ידועים לגבי כתיבת סיפורים ואחד מהם הינו שזה בסדר להשתמש בצירוף מקרים בשביל לסבך את הגיבור שלך, זה לא בסדר להשתמש בצירוף מקרים בשביל לפתור לו את הבעיות. העכבר בEndgame הוא כמעט לגמרי החלק השני של המשפט הזה, וזה מפתיע מאוד שנעשה שימוש בצירוף מקרים שכזה על ידי שני כותבים מנוסים כל כך. זה גם לא מסתדר עם "התוכנית של ד"ר סטריינג'" (שלא אמורה להיות תלויה במזל, לדעתי) ובכלל עם התמה של גיבורי על (ודמויות טובות) שאמורים להיות אלו שמשיגים שליטה על גורלם על ידי מעשיהם ולא במקרה. אבל נוותר להם.
 

2. לא מתעסקים בהכרה, בבחירה חופשית ובמקרה שלנו, גם לא בזכרון. בכל סרט שבו ישנה דמות בעלת כוחות "אינסופיים" חייבים להיות עליה מגבלות. ג'ים קארי לא יכול לשנות את הבחירה החופשית של בני אדם, גם כשהוא מקבל את האפשרות להיות אל והג'יני לא יכול לגרום ליסמין להתאהב באלדין.
גם בתסריט הזה, יש מגבלה נסתרת. הפעם, מודיע לנו תאנוס, אני לא הולך למחוק חצי מהיקום, אלא למחוק את כולו וליצור חצי מחדש, כך שהם לא ידעו על מה שהיה ולא ישמרו לי טינה (פתרון לא כזה נורא יחסית לקודם, כשחושבים על זה).
למה לא למחוק חצי וגם "לטפל" בזכרונות של מי שנשאר? אולי כי זה יעקר כל משמעות מעלילת הסרט. כי מי אומר שהSnap השני לא הצליח בעצם, ושחלק ממנו לא היה יצירת המצג השווא של הניצחון ומחיקתם מהזכרון של כל מי שנעלם? כוחות אינסופיים הורסים סופים (ועלילות) ולכן תמיד יש עליהם הגבלות. הגבלות טובות לעלילות (גם אם הן טפשיות כמו אזורים שלמים שבהם "אין קליטה". טלפונים סלולריים, עוד משהו שהורס עלילה).

3. "יש כאלה שממשיכים קדימה. אבל לא אנחנו" אומר סטיב בטריילר וגם בסרט. אבל מה לגבי מי שכן המשיך? טוני ממשיך ומקבל את "החיים שאחרי" שלו ומצהיר מראש שהוא לא מוכן לוותר עליהם כחלק מהחזרה אחורה בזמן, השאר נתקעים באתו מקום (נטשה) או נעים למקום אלים ואפל (קלינט). אבל כל שאר מי שבעולם שכן המשיך קדימה – שמצא אהובה חדשה אחרי שבת זוגו הפכה לאבק, למשל – יכול להיות שמקום קצת מביך ומוזר כשכולם חוזרים אחרי חמש שנים, לא?
 

ולסיכום

Endgame הינו התוצר של מכונה משומנת היטב – מבחינה יצירתית, מבחינה שיווקית, מבחינת חזון הפקתי – וזה כל אחד יכול להחליט האם להסתכל על זה לחיוב או לשלילה. למי שבוחר להסתכל על זה לחיוב, כמוני, ולהרשות לעצמו להסחף, מלבד ההנאה, יקבל גם תזכורת לכוחו של הסיפור עלינו. את התזכורת הזו אפשר לקחת כל אחד למקומו הוא. כדרכה של השראה, חשיבותה מגיעה לידי ביטוי במי שתופס אותה לא פחות מאשר במי שיוצר אותה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.