עדיין לא קראתי את "ספרים הרבה" של יחיל צבן שבו הוא משווה את הספר להמבורגר וטוען שספרים הינם לא יותר מאשר מוצר צריכה והקוראים הם צרכני ספרות לפני שהם קוראי ספרות, אבל בעקבות הריאיון שלו לבתאל קולמן במוסף מוצ"ש של מקור ראשון מצאתי את עצמי חושב קצת על הנושא.
בסעיפים הבאים אין התייחסות ישירה לטענות של צבן כמו שיש בהן מחשבות בהשראת טענותיו. אולי אחרי שאקרא את הספר עצמו יהיה לי משהו חכם לומר בנושא, הסכמות או הסתייגויות.
- אכן, אין סיבה שכל מי שקורא או כותב ספר יחשב באופן אוטומטי כנעלה מבחינה תרבותית, חברתית או אינטלקטואלית. העובדה שמישהו כותב עלילה שיוצאת לאור בתור ספר איננה נותנת לו שום יתרון בדעותיו על המצב התרבותי, הרוחני או הפוליטי והעובדה שסופרים מקבלים איזשהו מעמד "אנשי רוח" אוטומטי היא די מופרכת.
ישנם מומחים שכותבים ספרים וישנם אנשי רוח ואנשי מופת שכותבים ספרים אבל לא כל מי שכותב ספר הופך אוטומטית למומחה, איש רוח או איש מופת. היכולת היחידה שהופכת סופר למישהו שאפשר לשמוע את דעתו הינה העובדה שיש סיכוי סביר שהוא יוכל להביע אותה בצורה יחסית מעניינת.
גם מי שקורא ספרים איננו איש תרבות יותר באופן אוטומטי וגם הספרים עצמם, יש בהם טובים ורעים. העובדה שתוכן מסוים כרוך ויוצא לאור איננה הופכת אותו לראוי או חשוב בצורה אוטומטית והעובדה שמישהו יושב שקוע בספר אין משמעה שהוא לא מתעסק בשטויות או בהבלים.
אנחנו מרגילים את ילדינו לקריאה מתוך תקווה שזה יעלה את הסיכוי שלהם להתקל בתוכן איכותי ושברבות הימים הם יבחרו ספרים טובים שיעשירו אותם כבני אדם – אינטלקטואלית, נפשית ורוחנית – וכך נוצרת ההילה. אבל ההילה הזו היא המחיר שאנחנו משלמים תמורת הגדלת הסיכוי למצוא יופי וחוכמה בעולם, לא הדבר כשלעצמו. - יש אמת בלומר שהספר, היום, ואולי מאז ומעולם, הינו מוצר. אולי יהיה נכון לומר זאת כך: "כל ספר הינו (גם) מוצר".
אבל העובדה שעולם הספרות חי בתוך העולם הצרכני, עם כל מגרעותיו, לא הופכת את הספרות למקולקלת, מיותרת או פגומה מיסודה.
תרופות הינן (גם) מוצרים. קוצבי לב הינם (גם) מוצרים. מים ראויים לשתיה הינם (גם) מוצר. העובדה שלמשהו יש עלות ויש מנגנון שלם שנבנה מעל העלות הזו ושפעמים רבות גם יש פגמים, שחיתות, ניצול או חוסר צדק באופן שהמנגנון הזה עובד, פירושה שיש מקום למאבק על תיקון המנגנון, פגם אחד בכל פעם או להפחות להבנה מה ניתן לשפר ומה הינו חלק מהמציאות.
ההחלטה שספרים הינם "מלוכלכים" כי הם "מוצר צריכה" היא הצד השני של הגדרת הספרים כ"נעלים" עקב היותם פוטנציאל למשהו דגול או עמוק,והנטייה לפסול את העולם ספרותי עקב הפגמים שבו הינה תמונת הראי של להלל אותו ולתת לו הילה חסרת פרופורציות עקב היופי שמבצבץ בו. שניהם חוטאים לאמת המורכבת.
מעבר לזה, מכיון שלכל דבר יש עלות מסוימת (צבן מזכיר גם את הספר כמשהו שעולה ונמדד בזמן, למשל) אפשר להביט על כל החיים בעיניים ציניות שמכמתות את הכול לעלותו בעזרת דבר אחד ואז אין לדבר סוף. גם חיבוק ילדיי עולה לי זמן, גם חלומות בהקיץ. אם אתה מסתכל על העולם דרך עיניו של פטיש, הכול נראה כמו מסמר. - אז אם ספרים אינם טובים כשלעצמם או רעים כשלעצמם, איך מבדילים בין המוץ והתבן? איך באמת יודעים שמשהו טוב?
לא יודעים, כמו בכל דבר כמעט שעושים בחיים, מגלים רק אחרי. הביקורת של אחרים והתרשמותם לא תמיד יעזרו לך ומה נשאר הוא רק שני המסננים הגדולים של כל חוויות החיים – הסובייקטיביות והזמן.
הסובייקטיביות אומרת שספר טוב הוא טוב בעיניך, זה כל מה שיש. יש בזה הגיון בעיקר בגלל שאין טעם להעביר את חייך בקריאת ספרים שאנשים אחרים מעריכים ואוהבים כמו שאין הרבה טעם בלחיות חיים שרק אנשים אחרים רואים כטובים. ראוי להעזר בדעתם, במשורה ובזהירות. בסופו של דבר, גם אם יש ספרים טובים באופן אובייקטיבי, לעולם לא נוכל לדעת זאת.
הזמן אומר שספר שעמד במבחן הזמן ושרד כיצירת מופת חמישים, מאה ומאתיים שנה לאחר יציאתו לאור, הינו כנראה ספר שראוי לתשומת ליבנו. זוהי ההגדרה המועדפת עלי, על כל פגמיה. אבל גם כאן, הספק תמיד קיים. האם "דון קישוט" היה יצירת מופת ולכן הפך לרב מכר, או שהעובדה שהפך לרב מכר העלתה את סיכוייו להיות מוכר ולהחשב כיצירת מופת, יחסית לספרים אחרים בני תקופתו, שאולי גם היו ראויים להכרה, אבל לא זכו לאותה ההצלחה? אי אפשר לדעת.
ועוד חצי הערה:
כל ההכללות שגויות. (כן, כולל זו)