בונציה המים שוב צלולים, נטפליקס מורידה את איכות השידור שלה בכדי לא להעמיס על האינטרנט ומחירי הלובסטרים בארצות הברית ירדו בחדות עקב הפסקת הייצוא לסין.
יש כל מיני השלכות שכאלה שאינן הדבר הראשון (או השני) שעולה בראש כשחושבים על המילה "מגפה".
הימים האלה מטורפים ואנחנו עוד לא בעין הסערה. למעשה הספינות שלנו רק יצאו עכשיו מהנמל, ומצפים לנו שבועות וחודשים סוערים. לך תדע לכמה זמן, לך תדע עד כמה משוגע זה יהיה, לך תדע איך נצא מהצד השני.
וולט, הגיבור של 'מר ורטיגו' של פול אוסטר, מקבל הבטחה מהמאסטר שלו שהוא ילמד אותו לעוף. אבל לפני כן הוא צריך לבצע כמה משימות מטורפות ולעמוד בכמה מבחנים נוראיים. אחד מהם הוא להיות קבור חיים במשך 24 שעות.
"מי ששוהה זמן מה במעי תחתיות, כפי ששהיתי אני ביום ההוא, שוב לא יראה את העולם כמו שראה אותו קודם. הוא נהיה יפה יותר לאין-ערוך, אבל היופי הזה טובל באור כל כך ארעי, כל כך לא אמיתי, עד שאין בו ממש, ואף על פי שאפשר לראות אותו ולגעת בו כמו קודם, משהו בך מבין שאין זה אלא חיזיון תעתועים… מאותו רגע והלאה, כל מה שקורה לך על פני האדמה קשור לשעות ההן שהיית קבור מתחתיה."
יש אירועים שההשלכות שלהם בלתי ניתנות לחיזוי או לדימיון מראש. שהאופן שבו הן מזיזות משהו בפנים לא ניתן לתיאור לפני שהוא קורה. אז אנחנו לא נקברים חיים עכשיו, חס וחלילה, ואני ממש לא חושב שכשנצא מהצד השני של כל זה כל היופי שבעולם יטבול באור ארעי אבל ההבנה שאנחנו לא יכולים לראות את ההשלכות שמעבר לפינה היא מסקרנת, מפחידה ומעוררת ענווה. גם במי שחלק גדול מה"עבודה" שלו זה לדמיין תרחישים דמיוניים וגם בכל אחד אחר, לדעתי.
מהצד השני של זה משהו יחווט בנו אחרת. מעבר למובן מאליו – הזוגות שיתאהבו מחדש, הזוגות שיפרדו, המשפחות שיתחזקו, המשפחות שיתפרקו, העסקים שלא ישובו, הרעיונות שימצאו להם ביטוי חדש, היאושים החדשים וההבטחות החדשות – נסתכל על העולם באופן שאנחנו עדיין לא יכולים לדמיין וכל מיני מילים (חברה, עבודה, קשר?) יקבלו משמעות מעט שונה.
אני צופה על זה בהשתאות ובחשש, מקווה להשאר רק צופה ולא יותר ותוהה איך זה מרגיש ואיך זה יראה. אני רק מקווה שכשנשתנה, כשנבין משהו חדש, זה יהיה לטובה ופחות בגלל הכאב, החולי או היאוש, אלא פשוט בגלל שינוי הזווית שבה העולם יעמוד מולנו.
בריאות לכולם, השארו בבית.