הנגיף שאחרי הקורונה

תמונת המונה ליזה חובשת מסכה נגד קורונה.

עשר שנים אחרי שהתגברנו על הקורונה, הופיע הנגיף הבא.

רובנו חשב שהתקופה הזו מאחורינו. יכולנו לראות לחיצות ידיים בסרטים ולא להרגיש נדנוד של נוסטלגיה, ללכת למשחקי כדורגל יחד, לשתות קפה במסעדות הומות (אם כי מרווחות יותר מאשר פעם). ידענו שנשארה בנו שריטה – בילדים שהיו סגורים בבתים, בבעלי העסקים שהיו צריכים לטפס בחזרה מתוך מהבור, במבוגרים שנשארו ספונים בביתם הרבה יותר מדי זמן אחרי כולם, מחכים לשוך הסערה. אבל רק כשהגיע הוירוס הבא, התעוררה בנו ההבנה.

הוא היה אכזרי יותר, חד יותר, קטלני יותר. עם תקופת דגירה גבוהה של עשרה ימים ומקדם התפשטות גבוה פי שניים מאשר הקורונה, הוירוס החדש לא התכוון לוותר לנו. הם קראו לו SV96, מאיזו סיבה שלא תהיה, והפעם, לפחות על פי הדיווחים שהגיעו בהתחלה, הוא פגע בעיקר בכליות ובטחול, מתפרץ בבת אחת, בכאבים עזים של בטן וגם ראש, לא מבחין בין אוכלוסיות או גילאים. כולם היו בסיכון. אלו מאיתנו שהיו מסוגלים לבצע את ההשוואה הבינו שמדובר בוירוס שגורם לקורונה להראות כמו דוד חביב. ה-SV96 הסתער על האנושות בחמת זעם אמיתית.

הרבה דברים קרו בעולם מאז שהוירוס הקודם ביקר אותנו. חלקם היו קשורים לאחריות חברתית, להחלטות ממשלתיות שקולות או לנהלים חדשים. אבל רובם – מטבע הדברים – היו הדרך של האנושות להבין שיש כאן כר חדש למצות, ליזום בו, להרויח ממנו הרבה כסף ולנקום דרכו במה שהמחלה עשתה.

האוטומציה הואצה בכל התחומים. חברות רבות החלו להצהיר על מדיניות "ללא מגע יד אדם" לאורך כל התהליך – מהרובוטים על פס הייצור, דרך המשאיות האוטונומיות שהובילו למחסנים הממוחשבים, ועד לרחפן שהגיע אל הלקוח למרפסת. המסר של החברות האלו ללקוחות ולמשקיעים היה ברור – הזומבים אולי יתקפו, אבל הג'ינס שהזמנת יגיע אליך בזמן.
כמעט לכל אירוע תרבותי התווספה אפשרות לצפייה באינטרנט וניצנים ראשונים של שיחות וידיאו בהולוגרמה כבר הופיעו בחדשות. שמונה מדינות באירופה החלו לחלק לאזרחים UBI  – "הכנסה בסיסית אוניברסלית", חמש מדינות הודיעו על הוצאת האפשרות לתשלום במזומן, מסיבות שהוצגו לפחות כבריאותיות. ארצות החלו לסמוך פחות על יבוא ויותר על עצמן. כשיגיע יום שחור, אף אחד לא רוצה להיות תלוי באחרים.

אבל מה שעוד קרה היה מאות חברות ביו-טכנולוגיות חדשות שהוקמו, רוכבות על גל הדאגה והמענקים הממשלתיים, מאות מיליונים שהושקעו, עשרות פטנטים שרשמו רק בשנתיים שאחרי הקורונה, נהלי חירום שעודכו בעשרות מדינות ושגרת חירום שכולם כבר הכירו, לטוב ולרע. כאשר התגלה וירוס הקורונה, לקח לנו ימים למפות את הגנום שלו, אבל עבר יותר מחודש עד שהמידע הזה הגיע לכל העולם. הפעם, למרות שגם את SV96 גילו בסין, התהליך היה קצר הרבה יותר. תוך שש שעות מאז שעלה החשד שמדובר בוירוס חדש היה בידי הרופאים הראשונים את המבנה הגנטי שלו. תוך עשרים וארבע שעות הוא כבר הגיע למעבדות ברחבי כל העולם. חברות ברחבי העולם החלו לעבוד במרץ. זו הייתה ההזדמנות הגדולה.

תוכנות בינה מלאכותית ייעודיות שנכתבו עוד בזמן הקורונה ועברו אינספור שיפורים מאז ניתחו את המבנה הגנטי והציעו חיסונים אפשריים. חודש לאחר גילוי ה-SV96 היו כבר חמישים חברות ברחבי העולם שטענו שמצאו נוסחה לחיסון. העובדה שהנהלים שופרו וקוצרו בעקבות לקחי הקורונה הביאה את העולם למצב שבו שלוש מהנוסחות כבר היו מוכחות ומוכנות תשעה חודשים אחר כך. אבל גם זה היה מאוחר, יחסית לתרופות.

אוניברסיטאות וחברות תרופות ברחבי העולם החלו להריץ את האלגוריתמים החדשים שפותחו וייתכן שתוך חצי שנה הייתה גם מגיעה ההכרזה על מציאת תרופה. אלא שלא היה בזה צורך. סטרטאפים ביו-טכנולוגיים סביב הגלובוס הריצו סימולציות מתוחכמות בכדי למצוא שילוב אפשרי ואפקטיבי של תרופות קיימות כבר ביום שבו פורסם הקוד הגנטי. מיליוני סימולציות, שילובים של אלפי תרופות אפשריות נבדקו ולא פחות ממאתיים ושלושים שילובים אפשריים הוכרזו כמבטיחים בתוך פחות מחודש. חלקם לא היה רלוונטי – בגלל שכללו תרופות נדירות או פשוט דרשו יותר מדי תרופות (הצעה אחת כללה שילוב של 11 חומרים, כולל אופטלגין, פומטידין וקנאביס) – אבל מבין שלושים השילובים שכללו שלוש תרופות או פחות, חמשה הכילו חומרים שהיו זמינים כמעט בכל בית חולים על פני הגלובוס.

אם היה מי שחשש שניסיונות מניעת ההתפשטות של הוירוס החדש יפגעו שוב בכלכלה, גם הוא התבדה. בשלהי שגרת הקורונה, כל חנות, קניון ונמל תעופה השתמש בינשופים – מכשירים קטנים שלתוכם ניתן היה לנשוף ולגלות האם נדבקתם. כאשר הקורונה נוצחה, המכשירים הללו חזרו למחסנים אבל החברות המייצרות אותן לא עצרו ולא נעלמו. הן הוסיפו עוד ועוד אפשרויות כמו זיהוי של סארס, זיקה או אפילו שפעת. שבועיים לפני התפרצות SV96, אפל הודיעה שמכשירי האייפון החדשים שלה יכללו חיישן ינשוף ויראלי שיתמוך ביותר מחמישים וירוסים ואשר ניתן יהיה להוריד אליו תמיכה לוירוסים חדשים שיתגלו בעתיד, ממש כמו להוריד אפליקציה, חינם. הם אולי לא הספיקו לשווק את המכשיר לפני SV96 אבל כל המקומות שרצו להמשיך לעבוד כרגיל הוציאו את הינשופים הישנים מהמחסן, הורידו את העדכון האחרון – שכלל המידע על הוירוס החדש – וחזרו לבדוק לקוחות בכניסה.

והייתה כמובן גם את שגרת החיטויים. לא היה בית קולנוע, מטוס, קניון או אולם אירועים שלא התקין כבר לפני שש או שבע שנים מערכת חיטוי אוטומטית. רובם עדיין השתמשו בהם. לרוב אלו היו מערכות מבוססות אור UV  – רובוטים שעברו בין מושבי המטוס, מנורות גדולות שנעו על מסילות על תקרת אולמות האירועים או אולמות הקולנוע, מנורות מעוצבות שהונחו במיקומים מחושבים היטב על תקרות בית כנסת. בשעות הלילה המאוחרות, ללא מגע יד אדם, המערכות היו מופעלות אוטומטית וכל המקומות הומי האדם היו מתעוררים ליום חדש נקיים מוירוסים, ללא קשר למי שהיה בהם אתמול. רוב אולמות הקולנוע והתיאטרון גם חיטאו את עצמם בין הקרנות והצגות, מטוסים חדשים שיוצרו בשנתיים האחרונות כללו את המערכת כחלק מתהליך היצור. כל מקום שהיה לו ינשוף בכניסה ומערכת חיטוי שאושרה על ידי טכנאי חיטוי רשמי (מקצוע חדש ונפוץ אחרי הקורונה) קיבל אישור לפתוח ולעבוד כרגיל.

כמובן שזו לא הייתה התקופה הכי נוחה בעולם. הינשופים יצרו תורים ארוכים לפני טיסות או בכניסה לקניונים וכשהצגת הקולנוע שלהם התאחרה עקב סבב חיטוי שהתארך מעבר למצופה היו אנשים שהעלו פוסטים נזעמים, אבל שגרת החיים נמשכה ברובה כרגיל. אם חלית – מתישהו, בהתחלה, עוד בימים חסרי הסימפטומים, מישהו כבר יעלה על זה – בכניסה לסופר, אצל הספר, בכניסה לאוניברסיטה או בבית הקפה. המקום בו היית יחוטא והמידע עליך יעבור אוטומטית לקופת החולים שלך. לך הביתה, חכה בסבלנות ותוך 24 שעות תקבל את אחד משילובי התרופות המאושרים, עם שליח או – אם התקנת את האפליקציה המתאימה – עם רחפן.

פה ושם היו תקלות. ינשוף שלא זיהה כמה חולים, אולם אירועים שלא חיטא את עצמו בלילות, גן ילדים ששכחו לבדוק בו את הילדים במשך יום או יומיים, אולם ספורט ישן שלא התקין מערכת חיטוי והמשיך לעבוד כרגיל במשך ימים מבלי שמישהו שם לב. אבל בסופו של דבר כל האירועים הללו נמצאו, ולא הפכו להתפרצות פשוט בגלל שהיו יותר מדי נקודות בדיקה אחרות בהמשך הדרך. ההדבקות היו תמיד מוגבלות בהיקפן עקב מדיניות החיטוי התדירה.

ה-SV96 הגיע, יצר כמה שבועות של אייטמים חדשותיים ואז נעלם.
פחות מ-12 אלף חולים בכל העולם, 98 אחוזי החלמה.
כאשר אירוסיה של הבת של קים קארדשיאן תפסו את הכותרות ידענו שהוירוס החדש כבר מאחורינו. זהו.
רק אז הבנו באמת מה הייתה התקופה שבה נאבקנו בקורונה. זו הייתה המגפה האחרונה בהיסטוריה.

[בהשראת הפוסט הזה מהבלוג של ד"ר רועי צזנה]