ג'ימי יו אולי ידע שלא כולם יאהבו את הציוץ שלו אבל ספק אם הוא ציפה לכזו עוצמה של תגובה.
באזור אמצע מאי השנה, צייץ ג'ימי סרטון שבו סיפר על הכלי החדש שהוציאה החברה שלו, Sudowrite.
יו כותב סיפורים קצרים בעצמו ועוסק לא מעט ביצירה בעזרת AI גנרטיבי (כלי בינה מלאכותית שמשמשים ליצירה) ן-Sudowrite היא חברה שמשתמשת ב-AI בכדי "לעזור לסופרים לכתוב".
המיצוב הזה הוא חשוב – הכלים ש-Sudowrite כוללים עזרה בכתיבת תיאורים, הרחבה של קטעים, עיבוד ועריכה אוטומטיים לפי כללי כתיבה מסוימים, עזרה בעיצוב דמויות, ועוד ועוד. אבל הכול נועד לטענתם "לעזור", לא "לכתוב במקום", או כמו שהאתר שלהם מכריז במשפט ארוך שנכתב באותיות גדולות: "Sudowrite הוא שותף הכתיבה בינה מלאכותית ה"לא שיפוטי, תמיד-שם-כדי-לקרוא-עוד טיוטה, שלעולם לא-נגמרים-לו-הרעיונות-אפילו ב-3 לפנות בוקר" שתמיד רצית".
השירותים של sudowrite כבר זכו לשבח ולגינוי ובעיקר להשתאות, כנראה, אבל הציוץ מאמצע מאי פתח את שערי הגיהינום הטוויטרי.

יו הציג בו את הכלי החדש – Story Engine -שבעזרתו אפשר לכתוב רומנים שלמים, שלב אחרי שלב. גם כאן – המטרה המוצהרת היא לעזור לכותב, לתת לו רעיונות, לעזור בחלוקה לפרקים, בחלוקה לסצנות או אירועים מרכזים ואז להציע טקסטים שלמים שנבנים על גבי החלוקה הזו. הדוגמא שיו הציג בסרטון בה הוא נותן ל-AI לכתוב לתכנן ספר שלם על פי משפט ורעיון ואז לכתוב, סצנה אחר סצנה את הפרק הראשון כולו, הבהירה לצופים שמי שיתעצל וירצה להשתמש בכלי לכתובית רומנים (גרועים) שלמים ולא ככלי עזר, בהחלט יוכל לעשות זאת.

התגובות נעו בין מעט הערכה ל"קפיצה הבאה" ביכולות הכתיבה שהיא מאפשרת לסופרים עצמאיים לבין הרבה זעזוע מהרעיון. הסרטון קיבל כמעט 9 מיליון צפיות ואלפי תגובות וריטווטים, חלק גדול מהם מוקיע את הכלי החדש כחילול הקודש ממש.
"סופרים שצריכים AI בשביל לכתוב, אינם סופרים", "יצרתם למען סופרים משהו אשר פוגע בהם, במהות שלהם", "זוהי פגיעה במושג המקוריות ובמלאכת הכתיבה עצמה", "מקווה מאוד שזה יכשל חזק ומהר יותר מכל פרויקט בתולדות האנושות".
מהצד השני היו המעטים שהתייחסו אל הכלי החדש כאל מה שיעזור לכותבים להספיק להוציא לאור את החזון שלהם בקצב בו הקוראים מחכים להם, כדבר שיפתח את היכולת לכתוב לאלפים שחלמו על כתיבה ולא יכלו ואפילו כאלה אשר לגלגו על "הסופרים" שמגיבים כמי שבסך הכול נמצאים בשלב ה"כעס" מבין חמשת שלבי האבל, לאחר שהבינו שמקצועם הולך להעלם כמו מקצועות רבים אחרים לאורך ההיסטוריה.


האם AI ג'נרטיבי – בהתמקדות על הז'אנר הספרותי – הולך להעשיר את העולם ביצירה או לחנוק אותה? לתת לכותבים את האפשרות להביע את עצמם טוב יותר או להציף את העולם בספרות בינונית שמנסה לקלוע למכנה משותף רחב ככל הניתן? לתת כוח למקוריות או לגדוע אותה?

התגובות לכלי הבינה המלאכותית ההולכים ומשתפרים הינן מלאות אמוציות, ובצדק. הצד היוצר שבנו מקושר למהות האנושית שלנו, לדבר חסר השם שהופך אותנו למי שאנחנו, יש שיאמרו לנשמות שלנו.
אם מחשבים יכולים לכתוב רומנים שיהדהדו בקוראיהם את אותם הרגשות והתחושות, איפה נמצא את המקום הזה?
אם כל מי שירצה – גם חסרי המעוף והדמיון, גם אלו שרואים בספר לא יותר מאשר עוד side hustle, גם העלוקות שינסו לרתום מגמות ספרותיות בשביל להשיג עוד כמה שקלים על ידי הצפת השוק במה שבשבילם יהיה לא יותר מאשר "סחורה" – אם גם הם יוכלו ליצור רומנים עבי כרס ולהסוות אותם כיצירות אנושיות, האם זה יהיה סופם של הסופרים ה"אמיתיים"? והאם בכלל יש טעם לדבר על מגמה שלא נראה שנוכל לעצור?

כמי שעוסק, בין השאר, בכתיבה, ורואה את עצמו כמי שמגיע מהתחום שבו נולדה ופותחה הבינה המלאכותית, אני לא יכול שלא להיות מרותק לדרך שעליה אנחנו פוסעים עכשיו. כמי שרואה יצירתיות הן במילים והן בקוד היחס שלי לתחנות שמצפות לנו בהמשך הדרך הזו הינו מורכב, נע בין התפעלות לחשש, בין תחושת דחיפות לתפוס את ימי הכתיבה האנושית האחרונים לבין הכרת תודה על האפשרות לחיות בשנים שבהן הדימיוני הופך למציאות.
אבל האם זהו סוף הספרות כמו שאנחנו מכירים אותה? בעוד שנה? בעוד חמש שנים? בעוד עשרים וחמש שנים?


הטקסט שנוצר עכשיו על ידי מנועי ה-AI עדיין רחוק מאוד מיצירה ספרותית. הוא הממוצע של כל היצירות שהוזנו לתוכו והן עצמן מכילות כמות עצומה של בינוניות. אבל השוואה בין מה שיוצא היום למה שהיה קיים לפני חמש שנים מבהירה שגם זה ילך וישתנה. יתכן שכלים מלאכותיים לעולם לא יצליחו ליצור ספרות שתרגיש לנו עמוקה, אנושית, מרובדת, אמתית. אם זה יקרה נוכל לעמוד זקופים ולומר שיש בנו משהו שמכונה לא מצליחה להעתיק.
אבל לאור הניסיון ולצורך הדיון, אפשר להניח שקצב השיפור ילך ויעלה ושבסופו של דבר, כמו שמבחן טיורינג כבר איננו ממש רלוונטי, גם יגיע היום שנקרא ספר ולא נוכל לדעת האם הוא נכתב על ידי בן אנוש או לא.
מה זה בעצם אומר? האם צריך לפחד מזה?

הנה כמה מהמחשבות שלי בנושא.

כדאי להתרגל לרעיון

המחאה נגד AI ג'נרטיבי נוכחת הרבה מעבר לגבולות הספרות. היא חזקה ביותר בהקשר של הכלים שיוצרים תמונות וציורים. המחאה הזו נובעת משני מקורות שונים – האחד הוא הכעס של שימוש ביצירות לצורך "אימון" המודלים הגדולים והשני הוא החשש מאיבוד או צמצום רב של מטה לחמם של יוצרים. 

חלק מהמאמצים הללו הולכים לעכב את ההתפתחות ואולי אף ליצור תקדימים משפטיים שירסנו אותה, אבל נראה סביר לומר שאם הטכנולוגיה תאפשר יצירת כלים מסוימים – הם יגיעו והם יהיו בשימוש. כבר היום עולם ה-open Source, כלי הבינה המלאכותית החינמיים והשיתופיים, נמצא מרחק קטן מאוד מאחורי כלי ה-AI של החברות הגדולות והפער ייסגר. מחוללי הטקסט, ככאלה שיכולים להשתמש בהרבה מאוד ספרים ויצירות שנמצאים כבר ב-public domain, הינם כלים שבסבירות גבוהה מאוד ימשיכו להתקדם.

האדם הכותב והאדם הקורא יכולים להסתכל על המגמה בחרדה, אבל כדאי לזכור – אם יש בנו תחושה שמחשבים אשר כותבים ספרים הם משהו מזעזע או מפחיד, זה נובע מכך שאנחנו רגילים לעולם אחר. ילדינו או אולי נכדינו, שיוולדו לעולם שבו ספרים יכולים להיכתב בקלות ע"י AI, כבר כנראה לא כל כך יזדעזעו.
כמה מהסוודרים שלכם נסרגו ביד? כמה מהנעליים שלכם יצאו מתחת ידם של סנדלרים? כמה רהיטים שלכם נוצרו על ידי נגרים וכמה הגיעו בקופסאות אותן פרקתם וחיברתם בעצמכם? וכמה מהסיפורים שלכם כתובים על מגילות ולא בספרים?

ישנם מקצועות שעברו מהעולם ויש כאלה שהפכו לתחביבים. נגיע עוד מעט לשאלה האם זה מה שיקרה גם לסופרים והמשוררים, אבל נזכור שאנחנו, כדור, איננו מתאבלים על לכתם של המקצועות הללו יותר מאשר ברגעי נוסטלגיה מרפרפים. בזמן אמת, היו אנשים שגילו שעליהם להסתגל או להעלם, אבל הזמן הזה עבר.
האם נכדינו יהיו מזועזעים מאחוז הכותבים האנושיים, או שיקבלו זאת כמצב נתון, ללא שום סימן של אבל תרבותי, כמו שאנחנו איננו מתאבלים על היעלמם של סדרי הדפוס, כותבי המגילות, נהגי הכרכרות או מפעילי הטלגרף? כנראה שזו האופציה השנייה.

כותב שורות אלו כבר משתמש בכלים כמו מידג'רוני בשביל לציור תמונות בהם אשתמש לפוסטים בפייסבוק או אפילו כאן, אבל בהחלט לא אחליף את מעצבת הכריכה של ספריי בכלי AI. הזמינות של כלי AI מאפשרת לי לעשות דברים שלא יכולתי בעבר, שכן, מה לעשות, לא למדתי עיצוב גרפי ולא אשכור אחד כזה בכל פעם שאני רוצה להעלות משהו לאינסטגרם. אבל ברור לי שטיעון כמו "אז מה, עכשיו כל אחד יוכל לכתוב ספר?" איננו קביל מוסרית למי שבעצמו משתמש ב-AI ג'נרטיבי. ראוי שתהיה דמוקרטיזציה של היצירה. הדיון הראוי הוא לגבי האם זו אכן דמוקרטיזציה, או שמא נוצר כאן משהו אחר.

הערה חשובה נוספת הינה שאמנם ה-AI הג'נטריבי וכלים כמו ChatGPT יוצרים כותרות ונמצאים במרכז תשומת הלב, אבל השימוש השונים של בינה מלאכותית הם רבים ועצומים וכל אחד מהם לדיון ולהיכרות בפני עצמו. החל מהיכולת ליצור תרופות מותאמות גנטית ועד למטוסי קרב שנלחמים באופן אוטונומי, ממנועי מסחר מתוחכמים בבורסה ועד לאווטארים שעוזרים לאנשים בעלי קשיים נפשיים, מכלים שהופכים את העולם לנגיש יותר לבעלי מוגבלויות ועד ליוצרי סרטוני יוטיוב ויראליים. תוכנה שכותבת סיפורים היא רק חלק קטן מהמהפך שתקרב אלינו, אבל נצמצם את עצמנו כאן לשיחה על לכלים שכותבים סיפורים.

מה שאנו צריכים זה להכין את עצמנו למה שמגיע. להבין מה חשוב לנו וכיצד ועד כמה אנחנו רוצים לתת לכלים הללו חלק ביום יום שלנו – ככותבים וכקוראים. התשובות הללו הולכות לגלות לנו איך אנחנו תופסים את היצירה ואת הכתיבה. התשובות שנעניק לשאלות הללו – בלי דרמה, בלי לזעוק על עוול, אלא מתוך התפכחות פשוטה – אולי יהיו מה שינתב את החברה והאנושות לאופן שבו היא תחליט לאמץ את הטכנולוגיה הזו.

האדם הכותב – להבין את גבול השימוש

יש פיתוי רב בלהוציא חלק מהעבודה השחורה של הכתיבה למישהו אחר. לעיתים זה נדרש. עבודה העריכה הספרותית, למשל, דורשת עוד זוג עיניים שאיננו אותו הזוג שכתב את הטקסט המקורי. עריכה עצמית, מעבר להיותה קשה ומתסכלת, גם איננה אפקטיבית ברובם המוחלט של המקרים.

אבל מה הגבול שלאחר שעוברים אותו אינך יכול לומר שאתה הוא מקור ליצירה?
תלוי את מי שואלים.

יש מי שיגיד שכל זמן שהרעיון המקורי הוא שלך וכל זמן שהתוצאה מתאימה לחזון שהיה לך לגבי מה שרצית שיהיה, העובדה שכל מה שנעשה במהלך הדרך נעשה במיקור חוץ – אנושי או לא אנושי – איננה רלוונטית. זה עדיין שלך.
ויש מי שיגיד שברגע שאתה מאפשר למישהו מבחוץ לעצב את העלילה או הרעיון שלך במילותיו, ובוודאי אם אתה נותן לו לכתוב חלקים שלמים בטקסט או אפילו לשכתב אותם – היצירה שיוצאת בסוף הדרך איננה שלך יותר מאשר יצירה שנכתבה על ידי סופר אחר ואתה רק הוספת עליה את שמך.

בשביל להכיר את הגבול, חשוב להכיר את הכלים. כותבים וסופרים לא יכולים לפטור את עצמם מלהכיר את כלי הבינה המלאכותית בשם איזה אידיאל שאומר שאסור "לזהם" את התהליך היצירתי, בעיקר משום שיש מרחב גדול מאוד בין כתיבה בדיו וקסת לבין לתת לתוכנה לכתוב את כל הספר בשמך. שימוש ב-AI איננו עולם של שחור ולבן.

למשל, מה לגבי תוכנה שקוראת את הספר שכתבת ומזהירה אותך כאשר יש דמויות שאינן מפותחות מספיק בכתב היד שלך?
מה לגבי תוכנה שמזהה כאשר יש סתירות לוגיות בעלילה (כתבת שמשהו קורה בפרק שמונה, אבל זה סותר את מה שכתבת בפרק שלוש)?
מה לגבי תוכנה שתגן עליך מתביעות בכך שתעבור על מה שכתבת ותסמן לך פסקאות שקרובות מדי לפסקאות שכבר הופיעו בספרים אחרים בעבר?
תוכנה שתזהה אלנטים בסיפור שלך שיכולים להיות טריגרים לקוראים ושחשוב לך להזהיר מפניהם?
תוכנה שתזהה את התמות המרכזיות בספר שלך ותתן לך תרגילי כתיבה במשך חודש בכדי שתבין לאן אתה רוצה לפתח את הסיפור שלך?
והנה דברים באזור יותר אפור – מה לגבי כלי בינה מלאכותית שיציע לך אפשרויות לחלוקה לסצנות של פרק שאיתו אתה נאבק כבר שבועות? מה לגבי תוכנה שתייעץ לך איך לפתור קונפליקט רגשי של אחת הדמויות? ומה לגבי תוכנה שתעבור ותתן ציון לכל פרק ופרק על פי המנעד והעושר הלשוני שלו?

כותבים צריכים להבין את האפשרויות ש-AI יכול לספק לא רק בשביל לדעת על מה לזעוק ועל מה לא, אלא גם בשביל להבין את קווי הגבול האישיים שלהם מולו, קווי גבול שיגדירו בשבילם את תחומי הנפש היוצרת שלהם.

כותב שורות אלו מאמין שיש איזון עדין מאוד שיש למצוא. אני מאמין שיש הבדל בין ליצור לבין לייצר. אני מאמין שהן ספרים שנוצרים בשביל לטלטל והן ספרים שנוצרים בשביל לבדר יכולים להעביר את כותבם (ואת קוראם) מסע ושהמסע הזה הוא חלק ממה שאנחנו צריכים לשאוף אליו.
אני מאמין שתהליך היצירה כולל בתוכו את הקושי, את החציבה הארוכה בסלע, את התסכול, את האופן שבו הדמיון מתרוצץ הלוך ושוב עד שמוצא נקודת אחיזה, ושכל הדברים האלה, על חוסר הנוחות שבהם, צריכים להיות חלק מדרכו של הסופר.
אני מאמין שיש ערך עצמי בתהליך לא רק בשל מה שהוא מביא ליצירה – אותנטיות, עומק, רגש – אלא גם בשל מה שהוא מאפשר לכותב. איננו יצרנים של ספרות, אנחנו יוצרים – יש ערך למאמץ שלנו מעבר לתוצר שלו. סופר לומד על עצמו ועל העולם דרך כאב היצירה ודרך העונג שבה. לקחת מעצמך את הכאב והעונג הללו בשם יעילות התהליך, זו יותר טעות מאשר עוול.

ועדיין, יש שימושים רבים שאקבל כחלק מתהליך העבודה שלי בעתיד. יש דברים שאסכים לשתף בהם כלי AI (כמו ייעוץ, כזה שאיננו פוגע בתהליך שלי, באוטונומיה שלי, כזה שהייתי מסכים לקבל גם מאדם) ויש דברים שלא. אינני בטוח עדיין מה הם, אצטרך להחליט מחדש בכל פעם שיגיע אחד כזה. אף אחד לא ערב לי שתמיד אבחר נכון.

אז כן, ברור, יש טקסטים שאפשר פשוט להוציא החוצה – מי שכותב בשביל להרוויח כמה דולרים מהצד באמזון, מי שצריך להוציא סיכום הרצאה וחסרות לו שעות שינה, מי שכותב מייל סיכום לישיבה, מי שמחפש דרך מהירה לכתוב פוסט פייסבוק – אין להםתהליך יצירתי שעליו הם מוותרים.
האם את היצירות שארצה לכתוב בשביל side hustle אתן ל-AI לכתוב? אני מקווה שלא אצטרך או ארצה זאת אף פעם.
אבל היצירות שחשובות לי, במקומות שבהם אני רוצה להניח את שמי מתחת הכותרת ולומר בכנות שזה שלי, לא רק "נכתב על ידי" אלא ממש שלי, במקומות בהם אני רוצה להרוויח את התובנות שרק הליכה לאורך המסלול כולו תוכל לתת לי, אני חושב שזה האינטרס של הכותב לוותר בגב זקוף על קיצורי הדרך, וכל כותב צריך להיות כן מספיק עם עצמו בשביל להבין מה הם קיצורי דרך.

העולם של ה-AI הג'נרטיבי ייבנה בין השאר על סוג הכותבים שיש בנו. השוק אולי יוצף במחפשי הזדמנויות – מהסוג שרק הכסף מעניין אותו או שזקוקים לטייטל "סופר" ליד שמם וחושבים שמה שישיג להם את הטייטל הזה הינו ספר שאפשר לקנות ב-1.99 דולר ולא התהליך הארוך שמוביל ליצירתו.

אבל זה לא יהיה שינוי מהותי, אלא כמותי.
העולם של הכתיבה חסרת הערך כבר מקיף אותנו – בקליקבייטים, בכתבות שהן פוסטים ממוחזרים, בתוכן שיווקי שמתחפש למידע, באתרים שלמים שנוצרים רק בשביל להגיע למקום גבוה בגוגל.
והעולם גם מלא בספרים מיוצרים – ספרים שנכתבו במטרה להתאים את עצמם לנישה או לז'אנר שנחשב ריווחי. לא חסרים כבר היום אנשים שמחפשים קודם באמזון מה הקטגוריות שאותן ניתן לנצל ואז כותבים את ספרם, אנשים שרוצים למצב את עצמם כמומחים בתחום ומוציאים במהירות ספר שלא נועד לעזור לאנשים כמו שנועד למצב את כותבו ולהוות עוד לבנה בשיווק העצמי שלו, אנשים שמוציאים כמויות של ספרים גרועים בקצב מסחרר מתוך אמונה שהכמות חשובה מהאיכות, כי "משהו בסוף יפגע".
האנשים האלה ימשיכו להוציא ספרים, האופורטוניסטים וה-bad players של עולם הספרות ימשיכו להתקיים, רק עם עוד כלי, בדיוק כמו שיוצרי הספאם ומקימי האתרים חסרי הערך ומלאי הפרסומות ימשיכו להתקיים, רק הפעם עם ה-AI לצידם.

זה מדכא קצת, אפילו יותר מקצת, אבל זה עוד מאותו דבר. מי שמחפש את הספר הטוב הבא שלו, כנראה לא יקנה את סדרת חמישה עשר הספרים של פנטזיית-האימה-האירוטית-הטראשית המג'ונרטת, בדיוק כמו שלא קנה אותה כשהייתה כתובה באופן גרוע על ידי בן אנוש.
למי שחשוב לכתוב – יש עוד כלי והאתגר הגדול יהיה לא להתפתות להשתמש בו במקום שבו אנחנו זקוקים לתהליך היצירתי – הקשה, המורכב, המתסכל – בשביל לרומם בנו משהו. אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם, אבל שים לב לאופן שיתוף הפעולה, אחרת זו תהיה כניעה, לא הצטרפות.

בינה מלאכותית נותנת כלים (לא רק כלי אחד, כלים) לכולם – לכותבים הטובים ולכותבים הרעים.
כל אחד מהם יבחר לעשות בהם שימוש כרצונו. אם הגרועים יעשו גרועים יותר, זה יהיה חבל. אבל יתכן שהטובים ייעשו טובים יותר. ואם הכותבים הגרועים, או אלו שפשוט חסרו את הדבר הקטן שייתן להם את הדחיפה הנכונה לכיוון הנכון, אם הם יהפכו להיות טובים יותר, מי אנחנו שנשב במגדל השן של הספרות ונאמר "רגע, רגע, אבל מעורבבות שם גם מילים של מכונה"?

האדם הקורא – להחליט מה חשוב לך

האתגר הגדול של הוצאות הספרים הוא למצוא את הקוראים. לכל ספר, כנראה, יש קורא שיאהב אותו. קורא שהספר יגיע בדיוק לנקודות שהוא צריך, שיאמר לו את מה שהוא צריך לשמוע, שירגש אותו באופן הייחודי לו, שיהדהד על קירות נשמתו באופן שאף ספר אחר לא יכול. יש ספרים שיש להם הרבה קוראים פונטציאליים ויש ספרים שמעט, אבל היכולת לחבר את הקוראים הנכונים לספרים היא כמעט בלתי אפשרית.
הפשרה היא רבי המכר – ספרים שטובים מספיק בשביל להגיע למספיק קוראים, הפשרה היא איזון בין ספרים שיהיו טובים דיים בשביל למצוא חן בעיניי רבים לספרים שיהיו ייחודיים ויהיו משני חיים, מעוררי סערות, גילויים של פעם בחיים, אבל בשביל מעטים. הראשונים יממנו את האחרונים.

היתרון הגדול שמביא ה-AI, איננו מגיע בכמות הכותרים. כבר היום השוק העולמי מוצף באלפי, עשרות אלפי ספרים, שנזרקים לתוכו בערבוביה. רובם הולכים לאיבוד. לעיתים זהו צדק, לעיתים זו טרגדיה. ההבדל באופן שבו שוק הספרים יוצף בעוד כותרים חסרי ערך שכל מטרתם להרוויח יהיה כאמור בכמות, לא במהות.
היתרון מגיע ביכולת להתאמה אישית.

עד לא מזמן פעל בארץ שירות בתשלום בשם "ליטרטי" אשר בו אנשי ספר ותיקים ומנוסים היו ממליצים ושולחים ספרים מותאמים אישית לכל אחד מהמנויים. דוגמא אחרת, טובה פחות, לההתאמה האישית הזו, הינו הניסיון המעט פתטי של האלגוריתמים הקיימים של אתרים כמו אמזון או יוטיוב לגלות מה להמליץ לך על סמך חיפושים או קניות קודמות. כולנו מכירים את הגיחוך שעולה בנו לפעמים כשמציעים לנו משהו שאיננו מתאים לחלוטין רק כי חיפשנו משהו אחר דומה לו. אבל דמיינו מנגון אוטומטי כזה שבאמת יודע איך להמליץ לכם ושאיננו מוגבל בכמה אלפי הספרים שמכירים אנשי הספר, אפילו המנוסים ביותר, אלא שיכול להכיר את כל מיליוני ספרים שיצאו אי פעם.

הסופר קן ליו מדבר על זה במאמר שלו: הן על האתגר שיש לעולם ההוצאות היום והן על חזון שבו מערכת שכזו תוכל להמליץ לך על ספר נידח שיצא לפני עשר שנים וזכה לכמה עשרות קוראים. אבל כאשר ה-AI יבין אותנו מספיק טוב הוא יוכל לזהות שדווקא הספר הזה מתאים בדיוק למה שמישהו צריך – בקצב, בנושאי הליבה, ברגש שצפון בו, בניואנסים קטנים שמערכות מסובכות להפליא יכולות לזהות.

ואם נמשיך בכיוון הזה, מערכת AI אחרת תוכל גם לכתוב בשבילך סיפור כזה. סיפור מותאם אישית, כמו חליפה שתפורה באופן מדוייק למידות האישיות שלך.

אז עכשיו הנה השאלה – האם ישנה לכם אם המערכת הזו תמליץ לכם על ספר שכתב בן אנוש או תמציא על המקום ותכתוב ספר שמותאם לכם? האם כל זמן שהספר הזה ידבר אליכם וירגיש לכם אישי ואמיתי, זה יהיה חשוב לכם מי כתב אותו?
ולמה זה חשוב או לא חשוב לכם?
אם יוגש לכם ספר מותאם אישית ולא תדעו מי כתב אותו – סופר מוכר או אלגוריתם, האם תמנעו מלקחת אותו? כי כאשר ה-AI ייכנס לעומק התהליך היצירתי, כאשר הוא יהיה זמין מספיק בעולם, אלא אם כן הסופר יצהיר אחרת, תוכלו להניח שבינה מלאכותית לקחה חלק ביצירת הספר שאתם מחזיקים, כמו שהיום מעבד תמלילים כנראה היה חלק מהיצירה. האם זה יפריע לכם?

התשובה לשאלה הזו, כאשר תענה על ידי עוד ועוד קוראים, תהיה מה שיעצב את שוק הספרים שבו AI מסוגל לכתוב ספרים. אין תשובה נכונה יותר או פחות – לחלק מהאנשים לא ישנה מי כתב את הסיפור שייגע בנפשם, כל זמן שהוא עושה זאת באופן הנכון. לחלק מהאנשים יהיה חשוב שגם המותחן הגנרי שהם קוראים בשביל להעביר את הזמן ליד הבריכה, גם הוא חייב יהיה להיות ממקור אנושי.

אני מרשה לעצמי לנחש שככל שיעבור הזמן לקהל זה ישנה פחות ופחות.
חלק מהקוראים יבקשו לקרוא רק דברים שנוצרו ללא AI, או עם רמה מסוימת של AI שתחשב מינימלית. ייתכן שבשלב מסויים יהיו סופרים שחלק מכוחם יהיה בכך שיצהירו שהכתיבה שלהם נעשית ללא שימוש ב-AI. אל תופתעו אם להוצאות יהיו דברים כמו "הסדרה האנושית" שבה יפורסמו רק סופרים שיקבלו את "חותמת הכשרות" שאומרת שכתבו ללא עזרה של בינה מלאכותית, או שבאמזון תהיה קטגוריה או תיוג של כותבים שכאלה. בשנים הראשונות יתכן שדרישת הקהל תביא לאיזה סימון שיחלק יצירות לכאלה שנעשו או לא בעזרת שימוש ב-AI ובאיזו רמה.
אבל לא ניתן באמת לאכוף זאת וכאשר כתיבה בעזרת AI תהפוך להיות נורמה, אף אחד לא הולך לדווח עליה לציבור, בדיוק כמו שהיום איש לא יטרח לסמן על ספרו ש"נעשה שימוש במתקן שגיאות אוטומטי". ה-AI יהיה פשוט עוד כלי.

סוף עידן רבי המכר?

חישבו על יצירה עמוסה ב-AI כמו על יצירה שמכילה אלמנטים טכנולוגיים אחרים.
רובנו צופים בסרטים עמוסי אפקטים ויזואליים מבלי להרגיש שהם פחות "אנושיים". חלק קטן מאיתנו עדיין מחשיב כקולנוע "אמיתי" את צ'פלין, טריפו או קוראסאווה. מתי בפעם אחרונה העברתם תחנה ברדיו כי לא רציתם לשמוע מוסיקה שמוקססה, עובדה ועברה מניפולציות באולפן דיגיטלי, והתעקשתם שאם זה לא הוקלט בהופעה חיה "זו לא מוסיקה אמיתית"?
כך יהיה גם עם ספרים – רוב גדול לא יתרגש או ירצה להיות מודע כלל לאופן שבו הסיפור נוצר, כל זמן שהוא מה שהוא נהנה לקרוא. רובנו כלל לא נהיה מועדים לעובדה שהרומן עב הכרס שאנחנו קוראים היה סיפור של חמשת אלפים מילה שמישהו סימןעם העכבר ואז לחץ על הכפתור "הרחב וסגנן".
מיעוט באמת יאבק על יצירות נקיות מטכנולוגיה מסיבות אידיאולוגיות.

אלא שזה, כאמור למעלה, לא הסיפור. שכן, אם מספיק גורמים יספקו לקהל סיפורים מותאמים אישית, ההוצאות לאור ישיגו את "הגביע הקדוש" – היכולת להתאים כל סיפור למספר האנשים המקסימלי שאפשר, בהוצאה הנמוכה ביותר האפשרית. זה לא ישנה לכל ספר יהיה רק קורא אחד שמתאים, אם קל כל כך להוציא את הספר הזה. במקרה כזה נראה את סוף עידן רבי המכר. השוק יתרסק לרסיסי רסיסים שבהם לכל קורא מותאמים הספרים האישיים שלו.
(גם הסרטים, אגב יכולים ללכת בכיוון הזה בקלות. חישבו על מצב שבו נטפליקס מציעה לכם סרטים שנכתבים על ידי AI, נוצרים על ידי מנוע גרפי מתוחכם ומוגשים לכם אישית, על פי הרגלי הצפייה שלכ, כאשר השחקנים ש"משחקים" בהם הם לא יותר מאשר דיפ-פייק בהסכמה).

היתרון של בינה מלאכותית ג'נרטיבית איננו נמצא ביכולתה לייצר רבי מכר. הוא נמצא ביכולת ליצור חדי-מכר. והרבה כאלה.

בעולם כזה ליוצר יש משוואה חדשה לעבוד מולה. אין טעם ליצור בשביל להגיע להמונים. אף אחד לא מגיע להמונים, אף אחד. היצירה שמגיעה להמונים לא קיימת יותר. קיימות רק המון יצירות, כשכל אחת מהן מגיע למישהו המיוחד שלה. המצב הזה יוציא מהתמונה את כל מי שכותב בשביל להיות מפורסם, את כל מי שמאמין שיצירה מקבלת את ערכה כאשר היא מגיע לקהל גדול או כאשר "קונים" אותה. למעשה, זה ישאיר רק את מי שכותב למען הכתיבה עצמה. הכתיבה כמקצוע תסתיים, ברוכה הבאה הכתיבה כתחביב, כתשוקה חסרת מטרה חברתית, כצורך נפשי, כתקשורת עם הקרובים לנו.

וכך, הכתיבה, כמו תחביבים אחרים, תהפוך להיות קהילתית. בעולם מותאם אישית, כל אחד יתגורר בתוך ה-echo chamber של עצמו, לטוב ולרע. החדשות שתקבל יהיו מותאמות לנושאים המעניינים אותך באמת, המוסיקה, הסרטים, הפודקאסטים, הכול יג'ונרט (לא ייבחר!) על פי הטעם האישי. ולכן הכותב יאלץ לכתוב לעצמו, למשפחתו, לקהילה שלו, לוותר על החלומות הגדולים על הספר שישנה את העולם, שימכור במיליוני עותקים או שיהפוך אותו למוביל בתרבות. ספרים ישנים, קלאסיקות, עדיין ימשיכו להמכר בכמויות אולי, אבל ספרים חדשים – אם נעביר את עצמנו לעולם מותאם אישית של תכנים – יכתבו על ידי ה-AI שלנו, בשבילנו.

מה קורה לצייטגייסט בעולם שבו כל אחד נמצא בענייניו?
מה קורה לתרבות שבה אין באמת מדורת שבט אלא שהתכנים מפוזרים בה?
קשה לדעת.

העתיד נמצא מעבר לסיבוב (ואנחנו לא באמת רואים אותו)

אז מה נשאר לנו בתור יוצרים או כותבים לעשות?
מהר, מהר, לא לאחר.
יקח עוד כמה שנים לפחות לפני שה-AI יוכל לכתוב ספרים טובים באמת ועוד כמה שנים נוספות לפני שהטרנד יגיע גם לעברית. אולי כדאי למהר ולכתוב לפני שחלון ההזמנויות ייסגר בשביל להכניס רגל בדלת, בשביל להספיק, בשביל שהספרים שלנו יהיו הספרים על פיהם יוגדר אותו טעם אישי שימפה ה-AI. אולי.

כמובן שהנבואה נתנה לשוטים וכל תרחישי האימה או השמחה, הטרגדיות והקומדיות, הם לא יותר מאשר ניחוש. אפשרות סבירה לא פחות הינה שהמציאות תמשיך ותתקיים במעין פעמון גאוס – מיעוט של יצירות שמתעקשות להיות אנושיות לגמרי ומיעוט יצירות שנכתבות לגמרי על ידי AI או שהינן "חדי מכר", ובאמצע יצירות שממשיכות להתפרסם על ידי בני אנוש, בעזרת שימוש בטכנולוגיה, כל אחד במינון שלו, כל אחד בדרך שלו, מבלי להפוך את זה לאירוע או להצהרה. אנחנו נמשיך לקרוא ולא נחשוב כלל על המקור. פשוט נהנה מהסיפור עצמו, וכמו שחלק מהספרים אותם אנחנו קוראים היום מענגים אותנו מבלי שנדע שכתבו אותם סופרי צללים אנושיים, נתענג גם על ספרות שכתבו סופרי צללים ממוחשבים. וזהו. בלי דרמה.

האמירה "העתיד נמצא מעבר לפינה" משמעותה לא רק שהוא ממש עוד מעט מגיע אלא גם שבשל העובדה שהפינה הזו איננה שקופה, איננו יכולים לראות עכשיו מה יש מעבר לה. הפינה מסתירה מאיתנו את האמת וכל מה שנותר לנו הוא לנחש.

מה שברור הוא שאיננו יכולים לגלגל את האחריות לטכנולוגיה ולומר – הנה, זה הורס את הכול. אנחנו האחראים, אנחנו שבוחרים. הכותב יבחר את גבול השימוש, הקורא יבחר מה חשוב לו לקבל.
העולם משתנה ביותר מדרך אחת ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו – וגם כאן, כקוראים וככותבים, כחברה בכלל, הטכנולוגיה פשוט תכריח אותנו לומר מה חשוב לנו. אם אנחנו מאמינים שיש איזושהי נשמה שנותנת ערך ליצירה, נבחר לכתוב ולקרוא עם עזרה מינימלית מכלים ג'נרטיבים ואם נאמין שאת הנשמה הזו ניתן לראות גם ביצירות ממוחשבות, נכתוב ונקרא אותם בהנאה וללא רגשות אשם. לאן שלא ניקח את עצמנו, כדאי שנבין שאנחנו רק מגלים אמונה שכבר הייתה בנו לפני כן ושלא נאשים את הטכנולוגיה בכך שהכריחה אותנו לעשות זאת.

ולכן הדיון האמיתי – כמו כל שיחה או ספר על העתיד – עוסק פחות במה שיקרה ויותר במי שאנחנו כבר היום.
איך סופרים רואים את עצמם, מה קוראים חושבים על מהות הספרות, מה תפקיד הספרות והיצירה בחברה שלנו – בידור? הסחת דעת? אמירה עמוקה על הקיום האנושי? עוד מסלול לצורך השגת התהילה? או אולי כלי ביטוי עצמי שמשתמש בפומביות כמקור למוטיבציה, לאו דווקא כמטרה?
דרך ניחושי העתיד שלנו אנחנו מגלים את הביקורת שיש לנו היום על שוק הספרים, על מגמתו, וכמו כל יצירה טובה, גם המחשבות שלנו על העתיד מגלות לנו יותר על עצמנו מאשר אומרות לנו משהו על העלילה של החיים עצמם ועל מה שיקרה בה.

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. נריה

    נראה שאתה מתייחס לספרות הבינה המלאכותית גם כספרות (שגם בעתיד) תהיה "ספרות נמוכה" שנועדה בעיקר לעשות כסף למפעיל המנוע, וגם כספרות שלא נכיר בינה ובין ספרות "אמיתית". האם זה רומז לזה שאתה אינך מאמין ביכולת (והרצון) האנושיים להכיר בין רמות שונות של ספרות? הרי היום הספרות האופורטוניטיסטית שהזכרת היא לא הפלח המרכזי של השוק אלא חלק סביר ממנו, מה שמצביע על כך שלאנשים יש חוש ספרותי, והם מבחינים בין ספרות עמוקה לכזו שאין בה עומק.

    1. yoav

      ברור לי שהאנושות יכולה היום להבדיל בין סוגים שונים של ספרות אבל אני לא בטוח ש"השוק" עושה זאת. אין לי נתונים מהימנים ומדוייקים מספיק בשביל לדעת מה החלק שאכן תופסת הספרות האופורטוניסטית השוק, אבל אני חושש שהיא לא כל כך שולית. הלוואי שאני טועה.
      בנוסף, אין חפיפה בין סוגי ספרות לסוגי הכותבים (אנושיים או לא).
      לכן אני חושב שהשינוי שם יהיה כמותי – תהיה אולי הרבה יותר כתיבה אוטופטוניסטית, אבל עדיין נוכל לזהות אותה ככזו, לפחות אלו מאיתנו שכבר היום מצליחים להמנע ממנה.
      מה שכן, גם כתיבה "ספרותית" תוכל להשתמש יותר בב"מ וההגדרה של ספרות "אמיתית" יכולה להשתנות. ספרות שנכתבת מתוך מניעים שאינם ניצול השוק, אבל משתמשת בבינה מלאכותית (לדוגמא, הוצאה שמנתחת את כל ספרי המינגווי ומוציאה ספרי המינגווי "חדשים", מתוך אהבת כתיבתו) יכולה להצליח ולהיות מקובלת על אוהבי ספרות, אם הם יתעלמו מהמקור.

כתיבת תגובה