את ה"ספר" הראשון שלי כתבתי, כנראה, בגיל 6. אלו היו שמונה עמודים, כתובים בכתב יד, שסיפרו את סיפורם של שני כלבים וחתול אחד, ולידם היו גם כמה איורים שנראו כמו שאיורים של ילד בן 6 לרוב נראים. אני הייתי אחת מהדמויות וכמובן שלא עמדתי בפיתוי ויצרתי את עצמי כדמות החכמה ביותר. כל העניין היה כרוך בבריסטול כחלחל-ירקרק והכיל לא מעט שגיאות כתיב.

קרו לא מעט דברים מאז. סיפורים קצרים, שירים גרועים, חלקי משפטים שכתובים בפנקסים…

הספר הראשון שלי – מצרפי המקרים – יצא לאור בהוצאת "כתר" בסוף 2011. אחרי שנים של כתיבת סיפורים קצרים ניסיתי את כוחי בכתיבת משהו רחב יריעה יותר והופתעתי לגלות שהחוויה מגלה לי על עצמי דברים חדשים, עקב העומק שהיא דורשת ועקב הצורך לצלול לאורך תקופה לעולם מאוד מסוים. אתה יוצא לדרך במחשבה שאתה יודע על מה אתה הולך לכתוב ומגלה שעקב האופן שבו הכבישים הפנימיים בנפש שלך בנויים, הגעת למקומות שלא תמיד תכננת.

לשמחתי, מצרפי המקרים הצליח, וכך גם הספרים שהגיעו אחריו, גם הם בהוצאת "כתר" – המדריך לימים הקרובים והקבוע היחידי, מה שאחרים חושבים בי וכהרף עין.
כל אחד מהספרים הללו לימד אותי משהו על עצמי והעביר אותי מסע פנימי מסוים, כזה או אחר. מעבר לזאת, גיליתי כיצד לכל ספר יש חיים משל עצמו, כמו ילד שעוזב את הבית. הם שלי אבל גם עומדים בפני עצמם, נוצרים מחדש דרך עיני הקוראים. כל קורא הנו אחר, כל קורא מגלה בספר פנים מעט שונות, ומלמד אותי על מה שכתבתי עוד משהו.

אני מנסה לכתוב ספרים שהייתי נהנה לקרוא. הז'אהר הינו משהו שאחרים מסיקים לגבי, האופי של הספרים שלי הוא משהו שהקוראים שלי מחליטים עליו. אני פשוט מנסה להוציא את מה שמבקש ממנו הקורא הדימיוני שלי. הקורא הדמיוני שיושב בראשי, או על הכתף, ונותן לי הערות, הוא שילוב של יואב הנער מפעם ביחד עם מי שאני היום ואולי עם קורטוב של איך שאני מדמיין את הקורא ש"נמצא שם בחוץ". כתיבה היא גם, בסופו של דבר, מאבק מסוים והכרחי, מציאת איזון בין הוצאה החוצה של עולם פנימי ואותנטי לבין יצירת דבר חדש שימצא חן בעיני העולם שבחוץ. אני אוהב לכתוב על עולמות שיש בהם טוויסט מסוים, שינוי קטן שמגדיר את החוקים מחדש אבל בעצם מגלה לנו דברים על העולם ה"רגיל" שלנו. בעיני זהו אחד מהכוחות הגדולים של הדמיון. אינני אוהב לעסוק בנוכחי והרגעי, אלא מנסה להתעסק במה שהינו בעיני נושאים "גדולים" – מהות האנושיות, הגורל, הבחירה, האופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו והצורה שבה הבדידות שלנו והמעשים שלנו מגדירים אותנו.

הגילוי שכתיבה מאפשרת הינו תהליך שדורש זמן וסבלנות. בכל ספר המגמה הפנימית שלי הופכת להיות ברורה יותר והשביל נעשה ברור יותר.

בסופו של דבר, מה שאני באמת אוהב זה לדמיין, לחלום בהקיץ.
הכתיבה היא בסך הכל תופעת לוואי שנובעת מהצורך להשאיר את הדמיון הזה בעולם, ואולי לתת לו חיים מסוימים מחוץ לראשי.