הקבוע היחידי
זוכה פרס גפן לשנת 2017
מאז שהומצא צמיד ההתחלפות, החיים השתנו. עכשיו כולם יכולים להתחלף – לנדוד בלחיצת כפתור אל גופו של מישהו אחר, בזמן שהוא עובר לגופך, לדקות, שבועות או שנים.
במקום לטוס עד תאילנד, אפשר להתחלף אל תוך מישהו שנמצא שם על חוף הים. במקום להסביר לרופא מה בדיוק אתם מרגישים, הרופא מתחלף אתכם לרגע ופשוט יודע. ועוד לא דיברנו על מאמני הכושר שיריצו את הגוף שלכם בזמן שאתם שותים בירה על המרפסת שלהם.
ממערכות יחסים ועד תחבורה, מעסקים ועד אחריות פלילית – הכול עובד אחרת עכשיו, כשהחלפת גוף היא פעולה פשוטה כמו שיחת טלפון…
אלא אם קוראים לך דן ארבל.
במקרה הזה אתה האדם היחיד בעולם שאינו מסוגל להתחלף, שנשאר קבוע, תמיד בתוך גופו שלו.
העניינים מסתבכים כאשר אישה שדן אינו מכיר נפגעת לנגד עיניו מכדור של צלף, רגע אחרי שסיפרה לו שהיא בעצם אהובת ילדותו בגוף אחר. דן מוצא את עצמו במרכזה של תעלומה ויוצא לגלות מי ירה בה, ובעיקר למה.
הקבוע היחידי מתרחש בעולם שהמצאה אחת קטנה וגאונית שינתה אותו כליל והציתה מחדש שאלות ישנות על גוף ונפש, על זהות ועל אהבה. בסגנונו הייחודי סוחף אותנו יואב בלום, מחבר רבי המכר ״מצרפי המקרים״ ו״המדריך לימים הקרובים״, אל סיפור מעורר מחשבה ואל האפשרויות הגלומות בו.
"הקבוע היחידי" מתמודד עם שאלת הקשר בין הגוף לנפש בעזרת עלילה מותחת וקולחת. כדי ליהנות מכל הרבדים בספר, כדאי לפנות זמן לקריאה שנייה, כמו כל הספרים של יואב בלום.
יואב בלום מייצג דור שכותב מדע בדיוני אחר.
[…] יש משהו כמעט מרשים בגישה הנונשלנטית של הספר ביחס לעצמו, בנגיעה החטיפית בשאלות העקרוניות שבהן הוא נוגע: היחס הפילוסופי בין גוף ונפש; הדימוי של מחיקת הזהות האישית בעולם ביומטרי; הגעגוע הנואש לעובדה יציבה שאפשר להיצמד אליה – בעידן של חדשות מזויפות ונשיאי אימפריות שהגיחו מתוכניות מציאות בטלוויזיה.
יואב בלום לא סתם זורק רעיון לחלל האוויר ונותן לו לנוח שם. הוא לא אומר לקוראים “דמיינו עולם שבו אנשים יכולים להחליף גוף עם זולתם”, אלא חוקר לעומק את הרעיון הזה ומנסה להבין כיצד ייראה העולם החדש הזה, שהוא לכאורה זהה לחלוטין לשלנו, מלבד השינוי הקטן הזה. וכן, ככל שקוראים יותר את הספר, מבינים עוד ועוד כמה פיתוח טכנולוגי אחד יכול להשפיע על העולם בכל האספקטים האפשריים.
הספר הזה יכל בקלות ליפול למלכודות הברורות מאליהן שמציב הז’אנר, אך פעם אחר פעם ברגעים בהם נדמה לו, לקורא, שהוא יודע לאן הולכת העלילה, פתאום הוא מבין שמרכבת ההרים הזאת הוא לא הולך לרדת בקרוב, ובטח שלא לנחש מתי תגיע הלולאה הבאה, גם אם לעתים נראה שהעלילה מתחילה להסתבך קצת יותר מדי. מזמן לא מצאתי את עצמי אומר “וואו” בקול רם במהלך קריאה של ספר. זה קרה לפחות שלוש פעמים במהלך “הקבוע היחידי”.
