סיום

ובסופו של דבר, מילים הן פשרה. הן הרצון לקחת נקודה פנימית סמויה שאין לה שם ואין לה כותרת ואין דבר שניתן באמת לומר עליה ולנסות להגיד עליה משהו.

הן הניסיון המגושם לשרטט את הגבולות של המקום חסר המימדים שמתוכו פורצת הנשמה שלנו. כל מה שניתן זה להתקרב להעתק של חיקוי של צל של התחושה הזו שמרפרפת בנו לגבי משמעותם של החיים.

ואנחנו נידונים להכשל – לספר סיפורים ריקים, להדהד רגשות שכבר מזמן הפכו לאבק דרכים, וזה בסדר, זו דרך העולם.

ליצור זה לקוות לגעת בנקודה נשגבת ואמיתית, אבל רק לעיתים נדירות, כשיש מזל, אנחנו באמת עולים מספיק גבוה בשביל לגעת.

הסיכוי הקלוש להתרוממות העצמית הזו הוא אולי הסיבה לכתיבה, על כל מה שאין בה – למרות שאתה מוגבל בעצם היותך אנושי, למרות שאף פעם לא תכתוב על הדבר עצמו אלא רק לידו, אלפי מילין (ומילים) לידו,

למרות שתבגוד בעצמך עם הצורך באהבת הקהל או הצורך בתשומת לב או הצורך באהבת עצמך.

כל המחירים הללו, כל העיוותים הללו, כל הפשרות והטעויות, והחרטות שבאות איתן, הן המחיר שאנחנו מוכנים לשלם תמורת הסיכוי לעלות מדרגה אחת בגרם המדרגות שמוביל אל האינסוף.

וההבנה שלך בגיל עשר נעלמת תחת צילן של המחשבות שלך בגיל עשרים שמצידן נשטפות במה שאתה מחשיב חוכמה בגיל ארבעים והדרך מתמשכת עד שרק ההבנה שאינך מבין והידיעה שאינך יודע הן כל מה שנשאר.

ולאחר שרצת, קפצת, רדפת אחרי כל ההבטחות שהבטחת לעצמך, רגעי החסד מתגלים כשאתה נאלץ לעצור לנשום. כי דרכן של גאולות להגיע קמעא קמעא, גם גאולות אישיות.

העולם רץ מסביב והמחשבות חוזרות על עצמן וכל אחד עסוק בענייניו ומאבקיו ויכול לראות רק מה שנגד עיניו, לדעת רק את מה שניתן לו ומתנגן מולו… ומאחורי הקלעים, בזמן שאתה שואל ותוהה, מישהו בורא לך אור.

אז אולי תמונה שווה אלף מילים, אולי ריקוד שווה אלפיים, אולי מנגינה שווה חמשת אלפים. לך תדע.

בסופו של דבר, השמש זורחת.

וכאשר השמש עולה, נעלם הצורך למדוד ולספור, ואפשר פשוט לתת לדבר עצמו לשטוף אותך/ואותך. כי אחרי כל המילים והמנגינות והניסיון להבין את הכול ברגשות או במספרים, כשהשמש עולה זה נעשה ברור – האינסוף נמצא בשתיקה.


Claude Debussy –  Clair de lune

צפה בסרטון זה ביוטיוב.


צפה בסרטון זה ביוטיוב.