קוסמת

"קוסמת. אמא שלי קוסמת." הוא אמר.

"באיזה מובן?" שאלתי.

"בדיוק במובן שאתה חושב." הוא אמר, "עושה קסמים. אמיתיים."

הם ישבו לידי על הספסל, צופים באגם הדומם שנפרש מול עינינו. הוא נשם בכבדות, גירד בשיער מקליש, מתח חולצה בניסיון להחביא כרס בירה קטנה. היא חייכה והביטה אל המרחק, אל המים השקטים.

"אתה מתכוון ללנחש קלפים ולנסר אנשים ודברים כאלה."

"לא," הוא אמר, "הדבר האמיתי. אשכרה קוסמת. היא מתמחה בריחוף."

הוא הסתכל עליה כמבקש אישור והיא רק העיפה בו מבט מחויך וחזרה לצפות באגם.

"הקסם הראשון שלה שאני זוכר היה כשהייתי בן חמש או שש," הוא החל, "היא רצתה שאוכל את העוף בארוחת הצהריים ואני לא הייתי מוכן.

מה היא לא ניסתה, הבטחות, איומים, עוגות, שוטרים, הכול היה שם. בסוף ויתרה ופשוט עשתה קסם. הסתכלה עלי ושאלה "ואם העוף יעוף, תאכל אותו?" ואני לא הבנתי למה היא מתכוונת ואמרתי "כן". ילד, נו.

ואז היא הסתכלה על העוף, התרכזה קצת והוא התחיל לרחף. חתיכה קטנה כזו, עם רוטב, פשוט עלתה באוויר מולי וריחפה לי מול המצח. גמרתי את כל העוף, כן? ברור.

ראיתי אותה לאורך הילדות שלי גורמת לגפרורים לרחף באוויר, למטבעות, עלים, פרחים קטנים.

פעם אחת – כשלא ידעה שאני מסתכל – ראיתי איך היא מרימה עטיפה של סוכריה מהצד השני של החדר וגורמת לה לעוף לאט לאט עד לפח האשפה, פשוט בגלל שלא התחשק לה לקום מהספה. בדיוק ראתה משהו בטלוויזיה.

גם היא בעצמה הייתה קצת "רחפנית", מה שאומרים. לפעמים שכחה לאסוף אותנו מבית הספר, לפעמים קראה לי בשם של אחי ולהיפך, הייתה מכינה עוגות ותבשילים ושוכחת מרכיבים בסיסיים – סוכר, שמן, שוקולד במה שאמור להיות עוגיות שוקולד, כאלה דברים.

פעם אחת, ראיתי אותה גורמת למפתחות של הבית לרחף ולהכנס לתיק שלה. דקה אחר כך, התחילה לחפש איפה היא שמה את המפתחות. מפוזרת כזו. אבל בתור ילד זה לא מזיז לך אם שוכחים אותך בבית הספר לפעמים אם עמוק בפנים אתה יודע שיש לך אמא עם יכולות שכאלה, קוסמת.

אנחנו הרי לא מתייחסים אל ההורים שלנו כאל בני אדם, עד שמגיע הרגע שהם מכריחים אותנו להבין את זה. אני בתור ילד, לא עלה על דעתי שלהורים שלי היו חיים לפני, שיש להם רצונות ופחדים ומעשים שלא קשורים אלי.

היום אני שואל את עצמי אם יתכן שהיא תכננה להיות קוסמת ברמה גבוהה יותר ונעצרה בגללי.

יש קוסמים ששולטים במים, יש כאלה ששולטים באש. היא גרמה לדברים לרחף. אולי בלעדי היא הייתה מרחיבה את היכולות שלה?

אתה לא מבין שלדברים יש מחיר, עד שמאוחר מדי, נכון? לפעמים אתה מודע ובוחר בכל זאת. היא בחרה בי, בנו, זה מה שאני מבין היום.

לא הבנתי את הקטע הזה עד גיל שבע עשרה. הייתי פרחח. עוד אומרים היום פרחח? לא משנה.

הייתי בורח מהבית, בורח מבית הספר, שותה. יושב על הגג, ומעשן סיגריות מגולגלות עם חברים. משמיעים מוסיקה, מדברים בקולי קולות. שכנים היו מתלוננים. ההורים שלי היו יוצאים החוצה מדי פעם מנסים לגרום לי להכנס ולא הייתי שם עליהם.

עד שפעם אחת ישבתי על קצה הגג, לבד, עם כזה רדיו גדול עם רמקולים, כמו שהיה פעם, ושמעתי מוסיקה באיזה אחת בלילה. וכשאמא שלי יצאה לצעוק עלי, צעקתי עליה חזרה, כי הייתי זבל. לא הבנתי כלום.

ותוך כדי שצעקתי, החלקתי ככה אחורה, ופשט נפלתי מהגג, על הגב. אבל אמא שלי, אמא שלי קוסמת.

לא פגעתי ברצפה. נעצרתי כמה סנטימטרים לפני האדמה, מרחף ככה, ואז הרגשתי איך היא מורידה אותי לאט לאט, מניחה על האדמה. קמתי וראיתי אותה עומדת המומה, הגוף שלה כולו רעד, אולי מהמאמץ. כבר אז הייתי די גדול.

ואז היא הסתכלה עלי ושאלה "מה זה? איפה אני?""

הוא הוציא חבילת סיגריות ודפק החוצה סיגריה אחת. הסתכל עליה במשך כמה שניות ואז החזיר לקופסה ואת הקופסה לכיס.

"רק אז הבנתי," הוא אמר, "רק אז הבנתי שלדברים יש מחיר. בכל פעם שהיא גרמה למשהו לרחף, היא שילמה, שילמה בזיכרונות.

אחרי שאתה מרים עטיפה של סוכריה או צרור מפתחות, זה בקטנה, אז שוכחים לשים סוכר בעוגה, שוכחים שבאחת צריך להוציא את הילד מבית ספר. פרטים. אחרי שגורמים למישהו בגודל שלי לרחף, שוכחים דברים גדולים יותר."

הוא שפשף את סנטרו, גירד בלחי, נבוך פתאום. "לקח איזה יומיים עד שהיא חזרה לעצמה. כשאני הבנתי שמה שאני עושה יכול לגרום לדברים כאלה, האישיות שלי הסתובבה מאה שמונים מעלות. פתאום קלטתי דברים, אתה מבין?"

"מאז לא ראיתי אותה עושה קסמים." הוא אמר, "כאילו היא הבינה את המשמעויות גם כן. הבינה שצריך לשמור את זה למקרים מיוחדים. עד לפני שנתיים.

היינו אצלם כל המשפחה, אני ואשתי והילדים, עשינו על האש בגינה שלהם, לכבוד יום ההולדת שלי. היה אוכל טוב, צחוקים, פתחנו בקבוק יין. ואז אני קולט שהילד הקטן שלי לא לידי, לא בגינה.

ואני מחפש אותו וקולט אותו באמצע הכביש, ילד בן ארבע, טמבל, מתכופף להסתכל על משהו, חילזון, אבן, לך תדע. ובצד של העין אני קולט משאית בטון, נוסעת ישר אליו, ככה, לא רואה אותו, ואני נותן צעקה של החיים שלי. אני לא אשכח את זה.

אמא שלי מרימה את הראש, קולטת הכל בשניה, ואז מרימה ככה את הידיים שלה ונותנת "בום" בשולחן, בשתי הידיים, בעיניים פקוחות, ככה. ואז המשאית, מטר לפני הילד, פשוט טסה פתאום למעלה, לשמיים, כמו טיל. בום. עלתה לגובה של עזריאלי, אני אומר לך.

רצתי לכביש, הרמתי את הילד, לא היה לו מושג, לא הבין מה אני רוצה, רצתי חזרה ומאחורי המשאית ירדה לאט חזרה לכביש. הנהג יצא, המום."

הוא מניח את ידו על ידה והיא מסתכלת עליו במבט הרחוק והשואל שלה. מחייכת אליו אבל לא מזהה ואז מסתכלת שוב על האגם השקט.

"היא לא זוכרת אותנו יותר," הוא אומר בשקט, "לא אותי, לא את האחים שלי, לא את הילדים שלי, לא את אבא שלי. היא מאוד רגועה, לפעמים נראה שקצת מציק לה שהיא לא יודעת מי אנחנו, אבל רוב הזמן רגועה, שמחה, שקטה מאוד.

אולי שכחה גם הרבה מילים אולי סתם בא לה לשתוק. אולי אפילו טוב לה, בתוך השקט הזה, בתוך השכחה. אבל אני יודע ואני זוכר ואני מספר לכל מי שאנחנו פוגשים. זו אמא שלי, ואמא שלי קוסמת."

Frédéric Chopin – Nocturne in B-Flat Minor, Op. 9/1

לסיפור הבא: ריקוד הדודו