יום אחד, יצא הדודו האחרון ממחבואו.
הוא לא באמת נכחד, העוף הגמלוני הזה, הוא פשוט ישן עכשיו, שינה עמוקה. שינה מהסוג שמדענים מעולם עוד לא שמעו עליה, אי שם במחילה צפופה מתחת לעץ גדול בתוך יער שאיש לא ביקר בו. אבל יום אחד הוא יצא.
הוא ינער מעט את הנוצות, יטלטל את המקור הגדול, ויתחיל לרקוד.
זה לא יהיה ריקוד יפה, בכל זאת מדובר בדודו. הם מגושמים ומסורבלים ויש סיבה שהם מתחבאים מאיתנו כל כך הרבה זמן, הם לא רצים כל כך טוב. או עפים כל כך טוב. והם גם לא רוקדים כל כך טוב. ובכל זאת, הוא ירקוד.
והריקוד הזה יהיה סימן. סימן לכל שאר המתחבאים לצאת.
כל חדי הקרן יצאו החוצה. יסתובבו ברחובות, יעצרו את התנועה, יתפסו מקומות חניה וישאירו גללים בכל צבעי הקשת בפארקים הציבוריים שלנו, עגולים, יפים ומסריחים.
הפיות יצאו. הן ישעטו מתוך פתחי האיוורור של בתים ומשרדים, יפזרו אבקת פיות דקה ומעוררת שיעול, ויגנבו לנו את כל כונני ה-USB , רק כי הן יכולות.
הפרחים יחזרו לשיר, כמו פעם, בקולות גבוהים ורכים. הם חיכו עד עכשיו והקשיבו טוב טוב, לומדים את כל השירים החדשים וכל אחד מהם גיבש לעצמו את הטעם האישי שלו.
אחרי שהדודו ירקוד נעדיף להעניק לאהובותינו חרציות ולאו דווקא ורדים.
חרציות אוהבות שירי אהבה מתוקים. ורדים מעדיפים מטאל.
קוראי המחשבות, בנות הים, הענקים שישנים בתוך ההרים, עופות החול, הדרקונים, הפטריות המדברות,
הנמלים הגדולות שיודעות להריח זהב, הסלמנדרות, הג'ינים, הארנבים הרצחניים, השועלים המרחפים,
הכלבים העשויים קרח, הזבובים שמזמזמים ביטלס, הלאמות הורודות, אלביס…
כולם כולם יצאו ביום שבו הדודו ירקוד.
וכשהוא יסיים לרקוד, הוא ידדה למעיין הקרוב, ישתה קצת ויחזור לישון עוד איזה עשר, מאה, אלף שנים. וגם הם, יחזרו להתחבא. אבל אנחנו כבר נדע שהם שם, כבר נבין שהם מתחבאים.
אולי זה כבר קרה. ואנחנו היינו בפייסבוק.
ואולי לא, ושווה לנו לשים לב, להקשיב.
או לפחות לנגן ולקוות שזה יפתה את הדודו לצאת החוצה, לרקוד.
Ernesto Nazareth – Apanhei-te Cavaquinho
לסיום