שלוש וחצי הערות על כוורת

1. היסטוריה וכל זה.

לפני חמש שנים בערך, הייתי בהופעה הראשונה שלי בפארק הירקון. פול מקרטני הגיע ולא היה סיכוי שאפספס. בחמישי האחרון – בהפרש שנים בהחלט מוגזם, אני מודה – הגעתי להופעה השנייה שלי בפארק. הפעם אלה היו "כוורת".
גם הפעם, כמו אצל מקרטני, לא הגעתי רק בשביל לשמוע מוסיקה טובה.
היא הייתה שם, ללא ספק, אבל מתחת למוסיקה רחשה ההרגשה שמדובר בהזדמנות חד פעמית, סוג של היסטורית, לשמוע את החברים האלה, במה שהיה כנראה ההופעה האחרונה שלהם כקבוצה.

לכל איש יש פס קול חיים, ובכל פס קול חיים יש גמדים וענקים.
מקרטני וכוורת הינם מענקי פס הקול שלי.
יש הופעות שאתה הולך אליהן בשביל שבבוא היום תוכל להגיד לעצמך שהיית בהן, שבין כל החוויות שתוכל לומר שעברת, נמצאות גם ההופעות הללו.
וכמו שיש משהו נפלא ביכולת לספר לנכד שלך, בעזרת השם, אי שם בעתיד, שאתה שמעת את פול מקרטני שר בלייב את יסטרדיי, יש התרגשות פנימית מהידיעה שתוכל גם לספר ששמעת את "כוורת" שרים בפעם האחרונה בהופעה את "נתתי לה חיי" או את הבלדה על ארי ודרצ'י.

2. המוסיקה וכל זה.

לכל זמר שעולה על במה יש שתי פנים – המוסיקאי והפרפומר.
המוסיקאי הוא היוצר. זה שנושם את הצלילים ומגיע ממקום שלפעמים הוא פגיע, לפעמים הוא מנצח, אבל תמיד הוא פנימי ואישי ועמוס צורך להוציא משהו החוצה.
הפרפומר הוא זה שמגיע לתת את השואו. זה שיביא את המניירות, זה שיעבוד על האיכות הקולית שלו לפני העלייה לבמה ואשר יהיה לו חשוב "לרגש" במובן הפרקטי, לפעמים פרקטי מדי, של המילה.

הפופ עמוס בפרפומרים. אנשים שמוכשרים בלעלות על במה ולאו דווקא שמוכשרים בליצור מוסיקה. מישהו אחר עושה את זה בשבילם והם צריכים להיות הפנים היפות שמגישות את זה הלאה.
התרבות המערבית המיינסטרימית דוחפת לכיוונם של הפרפומרים. תוכניות הריאליטי שלנו מביאות אנשים שצריכים לשיר שירים של אחרים ולהזריק לתוכם אישיות מבצעת סוחפת (לרוב בפחות משתי דקות להופעה, אם אפשר). אנחנו לא עושים תוכניות ריאליטי למי שמבצעים רק שירים שהם כתבו, עדיין.
ההצגה היא זו שחייבת להמשך. היצירה יכולת להיות קאברים והמשכונים.

אנחנו צריכים גם פרפומרים בעולם. הם חלק מהעושר התרבותי שלנו. אבל אסור לנו לצמצם את מקומם של היוצרים בתרבות, של אלו שמוכשרים בלהלחין ובלחבר רגש לצליל.
שלא תבינו לא נכון, כוורת אינם יוצרים מיוסרים וחסרי כריזמה. ההופעה שלהם מתקתקת גם ברמה הלא מוסיקלית-טהורה שלה. מסכי הוידיאו-ארט היו מצוינים, הכריזמה נשפכה כמו מים, זו הייתה יופי של הופעה. באמת.
אבל לא ראיתם אף אחד יורד מהשמיים קשור לכבל, ובשום שלב איש לא חשב שהעדרן של רקדניות חצי לבושות על הבמה פוגע באיכותו של הערב. מדובר באנשים בני שישים שבאו לעשות מוסיקה, לא להתחנף, ולראות את יוני רכטר ליד הפסנתר עבד על בלוטות ההתרגשות של הקהל יותר מזיקוקים.
בעידן שבו הפרפומרים כובשים את תשומת הלב הציבורית, שהעולם נראה כאילו הוא שייך יותר ויותר לג'סטין ביברים ולריהאנות, יש משהו מעורר אופטימיות בעובדה שקבוצת אנשים לא צעירים אך מלאי כשרון ממלאים פארקים בהופעותיהם.

3. הכישרון וכל זה.

ויותר מזה.
ההתרגשות הפנימית שתופסת אותך בהופעות האלו בנויה מיותר מאשר סך כל רגעי השיא הפנימיים שלך.
יותר מאשר קלפטר שעוצר את שירתו ושומע את עשרות האלפים ממשיכים מהנקודה שעצר, יותר מאשר גידי גוב שמצמרר אותך ב"במקום בו עמדת נשאר רק אוויר בלי חמצן ואת אינך", יותר מאשר קהל של עשרות אלפים ששר את המילים בעל פה, יותר מאשר השניות שבהן מתחיל עוד ריף ואתה מבין באינסטינקט מה יהיה השיר הבא, יותר מאשר החיבוקים של החבר'ה האלה אחרי ש"נחמד" נגמר, יותר מהעובדה שאתה רואה שהם לא ממש רוצים לרדת מהבמה.
כי כשאנשים מוכשרים מצליחים יש בזה תחושה עמוקה של צדק פנימי בהתנהלותו של העולם.

הכאוס שאנחנו שרויים בו, איש איש בעולמו שלו, יכול לפעמים להיעשות בלתי נסבל.
זו הסיבה שאנחנו כמהים לסיפורי הצלחה, לסרטים הוליוודיים, למיתוסים על גיבורים ולסיפורי סינדרלה וקבוצות אנדרדוג שזוכות באליפויות ברגע האחרון. המחאות שלנו, הצעקות שאנחנו צועקים בפנים, מגיעות מהמקום הזה שמרגיש שמשהו תמים נלקח מאתנו כשהתבגרנו ושהעולם הפך ממסודר למשוגע.
מוסיקה שמצליחה לאורך ארבעים שנה היא עוגן.
להקה שמצליחה עקב כישרון ולא בזכות מניפולציות תקשוריות או הפקתיות, שמצליחה לרגש אנשים בשירים על מגפיים ומכולת כי היא טובה, היא נקודת אור קטנה בתחושת חוסר האונים שלפעמים עולה בנו. זה קשור ולא קשור לצדק, זה קשור ולא קשור לנחמה, זה קשור ולא קשור לאמונה בסדר של הדברים.

כשמשהו עמוס כשרון שאתה אוהב במיוחד מצליח מול עיניך המשתאות אתה מתרגש כי עמוק בפנים משהו בתוכך לוחש – Talent has prevailed…

3 וחצי. לח בתל אביב. לח לאללה.